קטגוריה:שמות ב יד

[כב] והרי עודך נער [שהרגו בשם המפורש]. דאם לא כן הוי ליה למכתב 'הלהרגיני אתה מבקש' (שמו"ר א, ל). והקשה הרמב"ן על מדרש זה דאם כן מנא ידע שהרגו משה, שמא אחר הרגו, ותירץ שראה שסמך משה ידו עליו וקללו בשם המפורש. ויראה לי לומר אף אם הרגו בשם המפורש - עשה בו הכאה מועטת, ולא היה רוצה להורגו בחרב מפני שיהיה נראה הדם ויהיה נודע ההריגה, כי צריך לעשות פעולה למטה ואז שם המפורש פועל. וראיה מדוד שהרג את גולית בשם המפורש גם כן, כדכתיב (ר' ש"א יז, מה) "ואני בא אליך בשם ה'", ובמדרש שהרגו בשם, והיה צריך הוא לפעול פעולה למטה. ומשה שקרע הים בשם המפורש - היה נוטה במטהו על הים, שנאמר (ר' להלן יד, כא) "ויט משה את מטהו על הים ויולך ה' וגו'", וזה היה בציווי השם יתברך, ומכל שכן כאשר הרג את המצרי בשם המפורש מעצמו - שלא היה הורגו אלא על ידי מעשה. והקשה הרא"ם גם כן על זה, דאיך נוכל ללמוד שהרג המצרי בשם המפורש, דהא לא כתיב "הלהרגני אתה אומר" אלא גבי הרשע שהיה אומר "הלהרגני אתה אומר", אבל גבי המצרי לא כתיב (פסוק יב) רק הריגה ולא אמירה, ועוד קשה למה לא הרג את העברי גם כן בשם המפורש, שהרי היה מפחד כדכתיב "ויירא משה", היה לו להרגו בשם המפורש, ועוד דלשון "הלהרגני אתה אומר" משמע שזכר השם עליו, ואם כן איך ניצל ולא מת. וכל הקושיות האלו אינן קושיות; דמה שהקשה דלמה לא הרג את הרשע זה לא קשיא כלל, אף על גב שהיה ירא - שהיה אומר "אכן נודע הדבר" והיה מתיירא - לא היה לו להרוג את הרשע, דשמא לא ילשין עליו. ועוד אף אם יהרגו - מה בכך, דודאי זה לא ידע בלבד אלא אף אחרים, כדכתיב "אכן נודע הדבר", ולא ממנו בלבד היה ירא, אלא אף מאחרים היה מתיירא, ולמה יהרוג אותו בחנם. ומה שהקשה אחר שהזכיר השם איך ניצל, זה לא קשיא, דלא הזכיר השם, אלא שהרשע היה אומר דרך תמיה שמא אתה מזכיר השם המפורש עלי להרוג אותי בדבור כאשר הרגת המצרי, שאותו בודאי הרגת בשם, אבל לפי האמת לא הזכיר השם על הרשע. ומה שהקשה דגבי המצרי לא הזכיר הכתוב אמירה רק הריגה, אין זה קשיא, דודאי אם לא הרגו למצרי בשם המפורש לא היה הרשע אומר "הלהרגני אתה אומר" דמשמע שמא אתה מזכיר השם עלי, דאיך יעלה על הדעת שיזכיר השם עליו להורגו בו, אלא שכך אמר לו - שמא כמו שהרגת את המצרי בשם גם כן תזכיר עלי השם, ואני לא אוכל לשמוע אם אתה מזכיר השם. ועוד כי משה אמר (פסוק יג) "רשע למה תכה רעך", ומפני שזה הדבור הוא תוכחה לרשע אמר הרשע "הלהרגני אתה אומר", כלומר שזה הדבור הוא תוכחה להרגני, ומזה למדו רז"ל (שמו"ר א, ל) שהרגו למצרי בשם המפורש, דאי לא הרגו בשם המפורש לא שייך לומר "הלהרגני אתה אומר", דבשביל שהיה אומר "רשע למה תכה רעך" וכי בשביל זה אומר להרגו, שהוא מעשה ממש להרוג, אלא שהרגו בשם המפורש, ולפיכך אמר - אחר שבאמירה הרגת המצרי, שמא התוכחה הזאת שאמרת לי "רשע למה תכה רעך" גם כן הוא להרגני, כי דבריך הם הריגה, ודברים אלו שאמרת "למה תכה" התחלת הריגה הם לזכור עוד השם: [כג] ומדרשו דאג לו על שראה שיש בהן דלטורין. המדרש הזה (שמו"ר א, ל) יש בו טעם נפלא, כי מי שיש בו מדה זאת אינו ראוי לגאולה, לפי שהגאולה היא נמשכת ממדריגה פנימית עליונה שהיא אינה בגלוי, ומי שמגלה דברים - הפך זה, שדבק במדריגה תחתונה, והיא נקראת מדריגה גלויה וחיצונה. לכך כאשר ראה דלטורין בישראל אמר שראוים לשעבוד, שהשעבוד מדריגה תחתונה וראוי להם השעבוד, שהרי הם בעלי רכיל מגלים הסוד, וראוי להם השיעבוד שהוא מדריגה גלויה תחתונה. ותדע ותשכיל כי באומות יש להם מדריגה גלויה וחצונית, ולישראל מדריגה פנימית עליונה, ודבר זה רמזו ז"ל בפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלג:) שאמרו שם סתם גוי מרבה דברים, וכן בעירובין (דף עה:) גבי ב' חצירות זו לפנים מזו וזו לפנים מזו, והטעם הוא שמדריגתו של גוי מדריגה חיצונה ואינה פנימית נעלמת, לכך תמיד מדבר ואין לו רוח פנימי. ומזה הטעם גם כן תבין מה שהנשים יש להם רבוי דברים (קידושין דף מט:), בשביל מדריגתם השפלה התחתונה והגלויה שלהם. וכאשר ראה בישראל שהם נמשכים אחר גלוי הדברים - אמר עתה ידעתי מפני מה הם משועבדים יותר מכל האומות, מפני שהם דבקים בגלוי שזה הוא מדריגה שפלה גלויה פחותה, לכך הם משועבדים. ואל יקשה לך שכל שכן שראוי שיהיו האומות בשעבוד, שהם דבקים במדריגה הפחותה הגלויה, שאין זה קשיא, דמפני שמדריגתם מדריגה גלויה בעצמה אין זה כמו הדלטור שהוא מגלה הדבר הפנימי, לכך האומות שהם מרבים דברים ומדריגתם מדריגה גלויה, ואין זה נחשב גלוי כמו הדלטור שהיה מגלה הסוד. וחטא הזה, שהוא דלטוריא, יותר יש בישראל בעונותינו מבכל האומות, כמו שהגוי הוא מרבה לדבר, ודבר זה מביא לו שפלות ופחיתות, אף על גב שאינו מביא לו דברי שעבוד מביא לו שפלות, וישראל שיש בהם דלטוריא לגלות סוד, זה יותר רע, ומביא השעבוד. והטעם שמצוי זה בישראל יותר, כי ישראל הם בעצמם דביקים במדריגה העליונה, "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ" (ר' דברים כח, א), ולכך הם דביקים במדריגה הפנימית היא מדריגת הסוד. וכאשר הוא נוטה אל הפחיתות אז הוא מגלה סוד, שהרי הוא יוצא ממעלתו העליונה ודבק במדריגה התחתונה. ולפיכך נמצא זה יותר בישראל מכל האומות, והוא גורם להם השעבוד. ואם זה שהוא דבק במדריגה התחתונה הגלויה - הוא במדריגת השפלות כמו שהוא מדריגת הנשים והאומות, זה שהוא מוציא הנסתר ומגלה סוד - הוא בתכלית השפלות, עד שיגיע לו שעבוד בתכלית. כתבתי זה להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (עפ"י ישעיה נח, א), אולי ינצלו מן החטא הגדול. והיינו דקאמר "אכן נודע הדבר", כי האומות שהם שבעים (רש"י דברים לב, ח) במספר 'כן', ו'כן' הוא לשון גלוי, שרוצה לומר 'כך הוא'. וישראל הם נגד האל"ף שהיא אות נחה ונעלמת, שהם על מספר 'כן', והם אומה יחידה כמו האלף, לכך הם נעלמים. והאלף היא אותיות פלא, וכל פלא הוא לשון העלמה "כי יפלא ממך" (דברים י"ז, ח'), "היפלא מה'" (בראשית י"ח, י"ד), ותרגומו (שם ושם) 'היתכסי'. ואמר נודע לי הדבר שישראל הם בשעבוד, לפי שמדריגת ישראל ה'אלף' שהוא על 'כן' שהוא מדריגת האומות, ועתה שהם דלטורין נמשכין אחר הגלוי - הם תחת האומות, שהם יותר גרועים. ודבר זה ראוי להבין:בד"ה שהרגו בשם כו' ולא ידעתי כו' ונראה בעיני דלק"מ דמאחר דתלה הריגתו בהריגת המצרי שאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי משמע דה"ק הלהרגני אתה אותי באמיר' כו' ועוד דאי לא הרג את המצרי באמירה למה ירא אותו רשע ממשה שיהרגנו מהיכן תיסק אדעתי' ומה שהקשה עוד אם פי' אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו שם המפורש להרגו איך נוצל כו' נראה דודאי עדיין לא הזכיר עליו השם והא דא"ל הלהרגני אתה אומר ה"ק וכי חפץ אתה להרגני באמירה כו' ומה שהקשה עוד מאחר שפחד ממנו למה לא הרגו לק"מ דלא היה חייב מיתה דהא לא אמר אלך ואמסור רק משה היה ירא ממנו משא"כ המצרי שהיה חייב מיתה גם מה שתמה עוד מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש כיון שלא פעל שום מעשה בידי' נראה דודאי פעל מעשה בידים כדכתיב ויך את המצרי אבל ג"כ קילל אותו בשם והרשע ראה שלא הכהו מכה שראוי למות בה ושמע שקללו שפט בשכלו שבשם המפורש הרגו ודוק כן נ"ל: