קטגוריה:אסתר ג ח
נוסח המקרא
ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם
וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכׇּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃
וַ/יֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַ/מֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣/וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּ/מְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽ/עַמִּ֔ים בְּ/כֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑/ךָ וְ/דָתֵי/הֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִ/כָּל־עָ֗ם וְ/אֶת־דָּתֵ֤י הַ/מֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣/ם עֹשִׂ֔ים וְ/לַ/מֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְ/הַנִּיחָֽ/ם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
תרגום אחד (כל הפרק)
תרגום שני
• לפירוש "תרגום שני" על כל הפרק •
בשעתא קדמיתא אמרין שמע קרינן בתינינא צלוי מצלינן בתליתיתא אמרין לחמא אכלינן ברביעיתא אמרין לאלהא דבשמיא מברכינן דיהב לנא לחמא ומיא בחמישיתא נפקין ובשתיתא תייבין ובשביעיתא נשיהון נפקן לאפיהון ואמרין אייתיאו גרסווא דעקת לכון בעיבידתא דמלכא רשיעא. עלין לבית כנישתהון קריין בספריהון ומתרגמין בנביאיהון ולייטין למלכנא ותברין לשלטננא ואמרין הדין הוא יומא דנח ביה אלהא רבא.
נידתהון לשבעא יומין ונפקן נשיהון בפלגות ליליא ומסאבן ית מיא. לתמניא יומין גזרין ית ערלת בניהון ולא חייסין עליהון ואמרין דניהוי שנין מן בני עממיא. לתלתין יומין קריין ירחא ואמרין חד חסר וחד מלא.
בירח ניסן תמניא יומין טבין עבדין ביה ועבדין הדליקה ומרבותא וגרפין חמיעא מן קדם פטירא ואמרין דין דאתפרקן ביה אבהתנא מן מצרים וקריין יתיה יומא דפסחא. עלין לבית כנישתא דילהון קריין בספריהון ומתרגמין בנביאיהון ואמרין כהדין דמתגריף חמיעא מן קדם פטירא הכדין תתגריף מלכותא רשיעיתא מביננא וכן יתעביד לנא פורקנא מן מלכא טפשא הדין.
בירח סיון תרין יומין טבין עבדן ביה עלין לבי כנשתין קריין קרית שמע ומצליין קריין באורייתא ומתרגמין בנביאיהון לייטין למלכנא ותברין לשלטנא וקריין יתיה יומא דעצרתא. וסלקין לאיגר בית אלההון ושדיין חזורי ומלקטין יתהון ואמרין היכמה דמתלקטין חזורי הכדין יתלקטון בניהון מן ביננא. ואמרין דין הוא דאתיהיבת אוריתא לאבהתנא על טורא דסיני.
לעידן בעידן ריש שתא קורין חד בתשרי עלין לבי כנשתהון קריין בספריהון ומתרגמין בנביאיהון לייטין למלכנא ותברין לשלטנא ותקעין בחצוצרתא ואמרין על יומא דדוכרן אבהתנא קדם אבונן דבשמיא דכרנא דילנא יעול לטב ודבעלי דבבנא יעול לביש ומריר.
בתשעה ביה נכסן חיון ואווזין ואכלין ושתין ומתפנקין אינון נשיהון בניהון ובנתיהון.
בעסרא ביה קריין יתיה צומא רבא וציימין אינון נשיהון בניהון ובנתיהון ואף בני בניהון ציימין ומעיקין יתהון ולא חייסין עליהון. ואמרין יומא הדין מתכפרין חובנא חובוי דילנא מתכנשין ומיתוספין על חובי בעלי דבבנא. ועלין לבי כנישתהון וקריין בסיפריהון ומתרגמין בנביאיהון לייטין למלכנא ותברין לשלטנא ואמרין הכדין תתכפר הדין מלכותא מן עלמא ובעיין רחמי ומחננין דימות מלכא ויתבר שלטניה.
בחמשא עסרא ביה מטללין מטלין אגר בתיהון ונפקין לבוסתננא ומשמטין לולבננא וקטפין אתרוגנא ומפשיחין חולפנא וחרבין ועיקריהון סוגיהון ולא חייסין ועבדין להון הושענא ואמרין כמידעם דעבד מלכא בני סדרי אנחנא עבדין ועלין לבי כנישתא ומצליין וחדיין והדרין בהושענא ושוררין ומרקדין היך גדיין ולא ידעינן אין מילט לייטין לנא אי ברכא מברכין לנא. וקריין יתיה חגא דמטללתא ולא עבדין עיבידתא דמלכא אמרין לנא יומא אסירא לן ומפקין ליה לשתא בשיהי פיהי דלא יעבדו ביד עיבידתא דמלכא.
לחמשין שנין קריין יובילא. לשבע שנין קריין שמיטה. לתרין עשר ירחין קריין שתא. לתלתין יומין קריין ירחא ועבדין יומא טבא.
לשבעא יומין קריין שבתא ועבדין ליה יומא דניחא מרי מלכא.
כד הוה מלכותהון קיימא עליהון קם עליהון מלכא דוד הוה שמיה. מחשב עלנא מחשבין בישין ובעא לשיצאה יתנא ולאובדנא מן עלמא. תרתין פטימין קטל יתנא וחד שבק ודשבק לעבדין כביש יתיה. דהכין כתיב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה.
ובתרוהי קם מלכא חד מן מלכנא דהוה נבוכדנצר שמיה סלק עליהון ואחריב בית מקדשיהון ובז קרתהון ואייתי יתהון בגלותא. ומן רוחיהון רמתא ועד כען לא שבקון ואמרין בני אבהתנא אנחנא דמן עלמא למלכיא לית אנחנא פלחין וסגדן לשלטוניא לית אנחנא משתמעין. ולכל אתר ואתר איגרתהון אזלין ומטיין למבעי רחמין קדם אלהא וימות מלכא ויתבר שולטננא ולית אנחנא ידעין.
וכד נחתו אבהתהון למצרים לא נחתו תמן אלא בשבעין נפשן וכד סליקו מתמן סליקו בשיתין ריבוא.
והשתא דאיתיהון בגלותא לית להון מידעם ואמרין בני חסידין וטבין אנחנא דמן עלמא ולית מסכינין וסוחרין כוותהון בעלמא. ועמא הדין ביני קרייתא מבדר מנהון מזבנין קירא ומנהון תליין בוצין כל דמזבנין בעושקא מזבנין וכל דמזבנין בשויא מזבנין.
והשתא אין צבי מרי מלכא אתן עשרא אלפין ככרי כספא מן בית גנזי דילי לבית גנזי דילך מטול דבנימוסי מלכא לא מהלכין ועיבידתיה דמלכא לא עבדין ולמרי מלכא לא ישוי למשבק יתהון בחיי.רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֵין שֹׁוֶה – אֵין חֲשַׁשׁ, כְּלוֹמַר: אֵין בֶּצַע.
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- הלא יפלא איך יסכים מושל עמים להשמיד אומה שלמה על לא חמס בכפם,
- וביותר יפלא אם באמת ברשעתו הסכים על זאת, איך תמה אח"כ לאמר מי הוא זה אחר אשר מלאו לבו לעשות כן, וכי דבר גדול כזה לא שוה בעיניו אף לזכור את אשר פעל ועשה,
- וגם אם הרשיע לעשות זאת מדוע שפך חמתו על המן,
- ומדוע הניחו לכתוב כלל המגילה בימים ההם, שבה נזכר המלך לדראון עולם,
- גם במלשינות המן לא נזכרו היהודים בשמם רק ישנו עם אחד,
- ולא נזכר ההשמדה רק לאבדם,
- ומהו הכפל מפוזר ומפורד,
- ולמה אמר ודתיהם ל' רבים,
- ומדוע לא אמר שונות מכל דת עם כי הדת ישונה מדת אחר לא מעם אחר :
ויאמר המן, המבואר שהמן גנב את לב אחשורוש בשני דברים, אחד שלא הודיע לו מי הוא העם הזה שמלשין עליהם, שאם היה אחשורוש יודע שהם היהודים שהיו מפורסמים לעם חכם ונבון לא היה שומע לעצתו, וכן אף על עם אחר היותר שפל ונבזה אם היה אומר לו שכונתו להשמידם, ג"כ לא היה שומע לו, אבל המן בערמתו אמר ישנו עם אחד, עם הבלתי מפורסם, עד שאינו יכול לכנותו בשם, ויען שרצה להלשינם שמזיקים לכלל העמים, אם באמונתם ואם בהנהגה המדינית, וידוע שאם עם לבדד ישכון במדינה מיוחדת אף שיהיו היותר גרועים לא יזיקו לעמים אחרים השוכנים במדינות אחרות, וכן אם אף ישכנו בין עמים אחרים במדינותיהם, אם עכ"פ בכל מדינה ששוכנים בה יש להם ערים נבדלים, ג"כ אין שכונתם מזיק ולא יקפיד המלך לאבדם, ע"כ הקדים שהוא עם מפוזר להוציא שאין להם מדינה מיוחדת, וגם מפורד להוציא שגם במדינות ששוכנים שם לא ישכנו בערים פרטים רק מפורדים ונמצאים בכל שכונה ושכונה, ולא בקצת מדינות רק בכל העמים אשר בכל מדינות מלכותך ובאופן שהיזק הנמשך מהם כולל כל העמים.
ועתה התחיל לספר שני ההיזקות הכלליות הנמשכות מהם : א. באמונות, כי דתיהם שונות מכל עם, וכלל בזה שלשה דברים, א. שינוי הדת הישראלית מיתר הדתות, ב. שהגם שכל דת ודת בהכרח יהיה משונה מדת זולתו, מ"מ לא ישתנה רק בעקריו ושרשיו, אבל בפרטיהם יתחברו וישתתפו, אבל בדת הישראלית נמצאו בו דתות שונות ומצות רבות חלוקות עד שנחשב להרבה דתות וכל הדתות האלה הנבדלות משונות מכל דתי העמים, ולא יתדמו אליהם בשום דבר. ג. שלא לבד שדת הישראלית משונה מדתות העמים, אבל הם משונים גם מכל העמים בעצמם, כי הדת תבדיל אותם מן העמים במאכליהם ומלבושיהם והנהגתם, עד שע"י הדת משונים גם בחיי האנושית מכל עם, ונגד הקיבוץ המדיני אומר ואת דתי המלך אינם עושים, שגם בדבר שאינו נגד דתם רק בעניני ממון אינם עושים דת המלך, ומהם לומדים כל העמים למרוד במלך ופקודיו, ואחר שחשב ההפסד הגדול המגיע על ידם, אומר בל תחשוב שיש לך מהם איזו תועלת שבעבורו תניחם, אמר בכלל ולמלך אין שוה להניחם, שאין לך שום תועלת שישוה נגד ההיזק שתמצא בהנחתם :אלשיך
- על דבר כי אולי זולת העם אשר יבקש לאבד יהיו בעזרו יתר עמים אשר התחתנו בהם או קרובים אליהם.
- פן העם ההוא בעצמו יתקוממו לעמוד על נפשם ויפילו חללים רבים מעם מדינות המלך, וגם שינצחוהו בסוף, למלך אין שוה בנזק המלך, שיפלו מעמו פגרים מתים רבים טרם יאבדום.
- פן תעשה קרחת במלכותו.
- פן יאשם המלך בעיני כל העמים באבדו עם אחד על לא חמס בכפיהם וכל עם יחרד פן יקרה לו כאלה.
- על דבר אבדן המס שמפסיד המלך.
על כן הקדים ואמר ישנו עם אחד וכו', לומר על הסיבה הראשונה אין פחד שאר עמים הקרובים אליהם או שהתחתנו בהם יתקוממו בשבילם, כי עם אחד הוא, כלומר בלתי מעורב עם עמים זולתו, וזהו אומרו ישנו כלומר גם כי שבעים אומות שהיו בעולם כלם נתערבו באופן שלא נותרו נקראים בשם אומות נפרדים רק מעט מזער, ונתערבו בהם האחרים, ונבטלו בתוכן, ואין אומה ולשון שנוכל לומר זו בלתי מעורבת עם אחרת, העם הזה לא כן הוא, כי גם שבזולתן אין עם יקרא אחד בלתי מעורב עם זולתן, ישנו עם אחד יוצא מכללם שיוכל ליקרא אחד שאין עם זולתו מעורב בו, לזה אמר ישנו לומר לא יעלה על רוחך שאין עם יקרא אחד בלתי מעורב, כי ישנו במציאות, באופן שמורא לא יעלה על ראשינו מיתר עמים שהתחתנו בם. וגם על הסיבה השנית בל יתקוממו לעמוד על נפשם ויפלו בנופלים רבים מעמי המלך, גם כי תעשה הכוונה אין פחד, כי הלא הוא מפוזר בכל המדינות זעיר שם זעיר שם, ואין באחת המדינות רבים יחד יתנו לב להתאמץ על מבקשי רעתם. ושמא תאמר אולי יתקבצו מכל המדינות אל עיר אחת ושם יתקוממו, גם לא נירא מזה, כי הלא הוא מפורד בעלי פירוד בלתי מתקשרים זה עם זה. ואל נא תאמר אולי מפחד רעה בנפול עליהם אימת מות יקנו התקשרות ויתקבצו לעמוד על נפשם, גם זה אינו כי אינן קרובים אלו לאלו, כי הם בכל העמים מעט בכל עם ועם, באופן שעל ידי תכונותם אלה לא במהרה ינתקו ממקומם להתקבץ יחד כלם. וגם לא תירא מעשות קרחת במלכותך כי הם בכל מדינות מלכותך ואין מדינה מהם, כמאמר רבותינו ז"ל בזה (מגילה יג ב). ועל הרביעית פן יאשם המלך בעיני העמים בהמית עם רב בלתי בני תמותה כי למה יומתו מה עשו, ראה גם ראה כי דתיהם שונות מכל עם וכו'. והוא, כי אם תמצא אומה בלתי מתנהגת בדתי המלך המושל עליהם, אם יהיה שדת האומה ההיא וחקיה נאותים ומתקרבים אל השכל, לא תאשם על היותה בוחרת בדתה ותגעל בדתי המלך אדוניה, אמנם אם דתם זרה ומשונה מכל הדתות, אז יאשמו על בלתי עשותם דתי המלך, וזה דבר המן באומרו ודתיהם שונות וכו' ואת דתי המלך וכו' לומר הלא דתיהם שונות וזרות מכל עם בלתי מתקרבים אל השכל, ואף על פי כן ואת דתי המלך אינם עושים, ועל כן לא יאשם המלך בקרב העמים על עשותו כלה בעם כזה. וכל שכן שלא יכמרו רחמי העמים לבלתי אבדם או לבקש עליהם, כי הנה דתיהם שונות מכל עם, ואין שנאה כשנאת הדת, ובהיות איבודם על זה, גם הם ישנאום, כי כל העמים אף שילכו איש בשם אלהיו, יתקרבו בפת בגם ויין משתיהם ומאכל שולחנם, מה שאין כן ישראל, כי על כן הם שנואי העמים. ועל החמישית אמר אל תשית לבך על דבר המס אשר יחסר למלך באבודם, כי הלא למלך אין שוה להניחם, כי אין לו תועלת בהשארתם, כי לעומת המס יש הפסד מהם, כי דרכם למרוד ולהזיק מלכים כאשר כתבו אל אחשורוש עצמו מארץ ישראל לשיבטל עבודת בית המקדש, והיה על ידי המן כמו שאמרו ז"ל (אגדת אסתר ה ט) והמתרגם ז"ל (ג א):
מדרש רבה
ד"א "מִמְתִים יָדְךָ ה'" (תהלים יז, יד) מה גבורים הם שנטלו ממשלה מתחת ידך ה' ואיזה זה זה נבוכדנצר "מִמְתִים מֵחֶלֶד" אלו שנטלו חלקם בארץ "חֶלְקָם בַּחַיִּים" אלו שנטלו חלקם כשהן חיים "וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם" שהיו עשירים מן הטמון בלשכה "יִשְׂבְּעוּ בָנִים" זה אויל ובלשצר "וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם" עוללה אחת שנשתיירה לו עשית אותה אגוסטא במלכות שאינה שלה ואיזו זו זו ושתי:
אור חדש
פרק ג/פסוק ח
ישנו עם אחד מפוזר ומפורד כו' (אסתר ג, ח) אמר עם א' ולא הוצרך לומר רק ישנו עם מפוזר ומפורד מפני שבא לומר המן לאחשורוש כי בשביל ישראל שהם עם אחד והם מפוזרים בכל העמים ומחולקים מכל העמים וא"כ לא היו אחד ומאחר שהם נבדלים מכל העמים למה יהיה מניחם מאחר שהם נבדל מהכל ועוד רמז במה שאמר עם אחד כי מצד שהם עם אחד (ספר אור חדש עמוד קלז) ראוי להם החבור ביותר יותר משאר עמים והם פזורים בין העמים ודבר זה הפסד וקלקול להם ולכך יש הפסד לגמרי והקלקול שלהם הוא מצד שני דברים ישנו עם ומפני שהם עם ראוי שיהיה גם כן זה עם זה כמו כל עם שהם ביחד אבל אלו הם מפוזרים וכנגד שהם אחד אמר ומפורד בין העמים ואינם אחד.
ודתיהם שונות מכל עם (אסתר ג, ח) זהו השלישי שהוא קלקול להם שיש להם חקים אשר אין טעם והבנה להם כמו כל החקים שבתורה ואינם כמו דת נימוסית אשר הוא תקון המלך כדי לקיים קבוץ המדינה ותקון זה אינם עושים ולכך אמר ולמלך אין שוה להניחם (שם) כי המלך הוא תקון העם והם אינם נמשכים אחר התקון הזה הוא דת המלך בנימוסין שסדר המלך והוא תקון המדינה אבל אלו אין להו תקון רק מקולקלים מצד שלשה דברים האחד שהם עם והם מפורדים ואינם ביחד והשני שהם אחד והם מפורדים ומחולקים והג' כי דתיהם שונות מכל עם ואין להם דת נמוסית שהוא תקון המדינה לכך הם מקולקלים והמקולקל יש להפסיד לגמרי קודם שהוא מפסיד אחר ומה שאמר ישנו ולא יש עם נראה שבא למעט שלא תמצא אומה אחרת כמו זאת שיוצא מסדר שאר העמים שאם יש אחרת יש להניח אף עם זאת שהרי יש אחרת כיוצא בה ולכלות כל האומות דבר זה אין לעשות ויש לפרש לכך אמר ישנו עם כי כך אמר המן האומה הזאת היא אומה יחידה וכל זמן שהיא יחידה אין אדם יכול לה כאשר היא עומדת בעצמה כחה גדול ובלעם אמר (במדבר כג, ט) הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
ובמדרש (ילקוט שמעוני סי' תשסח) כי ישראל הם כמו תיבת הן כי אלו שתי אותיות הה"א והנו"ן כל אחד לבדה ואין לה חיבור אל שאר אותיות כי אות הא' יש לה חיבור אל הט' שהם עשרה כי עשרה הוא כלל מספר מתחבר יחד וכך הב' והח', והג' והז', והד' והו' כולם מתחברים לעשרה שהם מספר שהוא אחד חוץ מן הה"א וכן במספר העשרת מתחברים למאה היו"ד למספר צדיק והם מאה והכ"ף מתחבר למספר פ"א והם מאה וכן הלמ"ד אל העי"ן והם מאה וכן הסמ"ך אל המ"ם והם מאה ביחד אבל הנו"ן אין לה צירוף וחיבור ולכך אמר הן עם לבדד ישכון ורצה לומר כי ישראל הם כמו מלת הן שהוא לבדד כי אלו שתי אותיות הה"א והנו"ן אין להם חבור וכאשר ישראל הם כך שאין להם חבור אל אומה אחרת אז כחם חזק מאוד ולכך אמר אח"כ (במדבר כג, כד) הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, ואמר המן אבל עתה ישראל יצאו מזה שהרי הם מפוזרים ומפורדים בין העמים והנה יש להם חבור אל האומות כאשר הם ביניהם ובודאי אם לא היו מפוזרים ביניהם היו נשארים מה שהם אומה יחידה ואין חבור להם אל האומות אבל כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים יש להם חבור אל האומות במה ולכך אינם עוד כמו הן שהוא לבדד רק הם אחד יותר והם נו"ן שיצא מן שם הן שמורה על כי הם אומה יחידה בפני עצמם ואתה ישנו כלומר שהם נ"ו כי נון הוא אחד יותר ובזה יצאו מן הן וכאשר ישראל יוצאים אף בדבר מה קטון ויש להם חבור אל האומות אז אין להם כח ואין נחשבים כלל לכך מה שאלקיהם היה מפזר אותו יצאו מן מה שהיה חוזק וקיום להם וכאלו ח"ו אלוה שלהם רוצה שיהיו כלים ולכך אין המלך להניחם שזהו כאלו רוצה לעשות כנגד אלוה שלהם עצמו ובודאי המן טעה כי הפך היא מה שחשב כי אדרבה כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים ועם כל זה אין להם חבור אל האומות במאכל ובמשתה שלהם וגם במלבושיהם בזה נראה שהם אומה יחידה נבדלת מן האומות ויש להם קיום לכך מה שנהנו מסעודת אחשורוש היה סבה גדולה לפורעניות כאשר נהנו מסעודתו והתחברו לאומות לכן אשרינו חלקינו ומה נעים גורלינו אם היו אנשי גליותינו נזהרים ופורשים מן האומות בכל אשר ראוי לנו הפרישה בשתיית יין נסך ושאר התחברות בגלוי סוד של ישראל לאומות ומכ"ש לדבר לשון הרע על ישראל נגד האומות ומרע"ה (ספר אור חדש עמוד קלח) כאשר ראה שיש דלטורין בישראל נגד האומות על אחיהם ישראל ואמר משה (שמות ב, יד) אכן נודע הדבר, ופרשו במדרש (שמות רבה א, לה) מלמד שהיה משה מהרהר מה הקב"ה שעבוד את ישראל מכל האומות עד שראה בהם דלטורין וזה שאמר אכן נודע הדבר שהיה מתמיה עליו ואמר אכן כי ה"א הוא א' נגד אומת ישראל שהם אחד וכן הוא האות והנה האלף מתחבר אל כן שהם שבעים אומות לכך נודע הדבר מה שהם בשעבוד הגדול הזה ואל יקשה וכי בשביל שהיה נמצא רשע אחד שהיה דלטור דבר זה השחתה וקלקול אל כל ישראל כי אין זה קשיא כי כל דבר שצריך שיהיה לו פירוד צריך שיהיה מופרד ומובדל לגמרי ואם מתחבר במקום אחד לגמרי הרי הוא מתחבר לו ונעשה אחד וכאשר הם לפניך שתי אילנות נבדלים זה מזה אם נוגעים הם בענף קטון אחד הרי נעשו שתי האילנות כמו אחד על ידי חבור ענף קטון אחד ולכך החבור לאומות בענף קטון אחד שהוא איש אחד נחשב זה חבור ישראל לאומות כמו שרמז משה שעשה תיבה אחת שהיא נגד ישראל ומן שבעים אומות שהם כן ואמר אכן נודע הדבר.
ובגמרא (מגילה דף יג:) ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד (אסתר ג, ח) אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן א"ל תא ואגרו בהו א"ל מתירא אני שכל המתגרה בהון אלקיהם עושה עמו דין א"ל ישנו מן המצות אמר ליה אית רבנן בגוויהו דמבעי' עלייהו רחמים א"ל עם אחד הן ושמא תאמר מעשה קרחת במלכות מפוזר ומפורד הם בין העמים ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מנייהו בין העמים או שמא תאמר חוץ למלכות הם ואי אתה יכול להם ת"ל בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלין בהדן ולא שתו בהדן ולא מנסבי לן מינייהו ואת דתי המלך אינם עושים דמפקא לה לשתא בשיהי ופיהי ולא יהבי כרגא למלכא ולמלך אין שוה להניחם דאכלי ושתי ורוו ונפקו ויתבי בשוקא ומבזי ליה למלכא ד"א למלך אין שוה להניחם שאם נפל זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותה אותו ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו עד כאן.
הזכיר עשרה דברים שאמר עליהם המן לשון הרע כי בעשרה דברים הם משתנים מכל עם וכאשר הם משתנים מכל עם בעשרה דברים יש בהם השינוי בכל כי עשרה הם מספר כללי והרי יש בהם שנוי בכל ישנו א' עם ב' אחד ג' מפוזר ד' ומפורד ה' בין העמים ו' בכל מדינות מלכותך ז' ודתיהם שונות מכל עם ח' ואת דתי המלך אינם עושים ט' ולמלך אינו שוה להניחם י' ואף כי לא נזכר דבר במה שאמר ואין למלך שוה להניחם מכל מקום מדקאמר ואין על המלך שוה להניחם ש"מ כי הוא דבר בפני עצמו שאין ראוי למלך להניחם ואמר דאכלי ושתו ורוו ונפקא ויתבי בשוקא ומבזי למלכא שאם היה מבזים המלך כאשר היו בצער האדם עושה כמה דברים מחמת צער אבל הם אוכלים ושותים ונפקי ומבזה למלכא וזה נחשב לשנים כי כאשר הם עושים למלך בודאי דבר זה בזיון לכל האומות וזהו שנים למלך ולכל אומות ועוד אמר ד"א כו' אף אם אין אילו שנים רק דבר אחד הרי יש עוד דבר שהם עושים שבשביל כך אין למלך שוה להניחם והרי הם עשרה דברים ואם נופל זבוב כו' ואע"ג דפתן ושמנן הוא מגזירת י"ח דבר ואמרינן בע"ז (דף לו.) דדניאל גזר ולא קבלו מנייהו סוף סוף הרבה היו נמנעין מפתן ויינן אלא שלא נתפשטה הגזירה בכל ישראל.
ומה שדרשו ישנו שהם ישנים מן המצות לפי הנראה שאין עיקר סמך הדרש על מלת ישנו שיהיה לשון ישן רק לישנא דישנו עם משמע כך כלומר שאין בהם רק שהם עם ואין המצות מצד שהם עם רק המצות הם מצד שם ישראל שהרי כל שאר אומות שהם עם אין להם מצות ולכך אמר שגם אלו ישנו עם בלבד כמו שאמר עם שאינם נקראים רק עם לפי שאינם עושים המצות אלקית, ובמדרש (אסתר רבה ז, יב) ישנו על הקב"ה שהוא ישן לו מעמו ואין עוזרם הפך מ"ש (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והשיב לו הקב"ה אתה אומר לפני שינה אני מעורר (ספר אור חדש עמוד קלט) עליך כישן שנאמר (שם עח, סה) ויקץ כישן ה'.
פי' שכאשר מתעורר מתוך שינה מתעורר בכח גדול וכך הש"י מתעורר עליהם בכח גדול לאבדם ולפי מה שפרשו (מגילה דף יג:) ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לכולה שתא בשהי ופיהי אכן קשיא איך לא יהיו מקיימים מצות המלך דאין זה קשיא כי אין הגזירה רק לעשות מלאכה לצורך המלך וכיון שיש להם שבת או פסח אין להכריחם למלאכה ומפקי כולי שתא כך, ותדע הסדר הדברים האלה שכל א' הוא יותר ממה שלפניו עד האחרון דמבזי למלכא, ועוד שאם נפל זבוב בכוסו של אחד מהם זרקו ושתאו ואם נוגע המלך בכוסו של אחד מהם חובטו לכוס בקרקע וכל א' עושה כך ולכך הוא יותר ממה שאמר ונפקי לשוק ומבזי למלכא שדבר זה אין הכל עושים אבל דבר זה כלם עושים ורש"י פי' דמ"ש ומבזי למלכא שאומרים ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (תהלים י, טז) ואפילו מלך לא קרי לך רק גוי', ולא נראה פי' זה דמאי עניין זה למ"ש דשתו ורוו כו', אלא פירושו דשתו ומתוך כך כאשר נכנס יין יצא סוד מה שיש בלבם עליך מפני שאינם בני דתך ולכך כאשר שתו ומרוו יצאו לשוק ומספרים זה עם זה דברי' ומבזים אותך לומר כי אין זה מלכות הגון אע"ג דבמדרש אמר שמבזים מלכא ואומרים ה' מלך אבדו גוים מארצו בגמרא (מגילה דף יג:) שאמר שמבזים למלכא פירושו כך מתוך שרוו מוציאים מה שבלבם ואומרים כי בסוף יאבדו גוים מארצו כי ה' ימלוך על עמו.
ישנו עם מפוזר (אסתר ג, ח) ויש לשאול מה שאמר ישנו עם אחד ולמה לא הזכיר שמם לומר ישנו עם יהודים ואין זה קשיא כי אמר כי בשביל שהם מפוזרים ומפורדים אין ראוי להם שם מיוחד כי כל אומה מפני שהם ביחד יש לה השם אבל אומה הזאת כלם מפורדים ומפוזרים אין ראוי להם השם שיש לכל אומה שם מיוחד.
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: אמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מאוחד אשר מפוזר ומפורד ויש לו דריסת-רגל בכל מקום, בין העמים בכל מדינות מלכותך, והם לא מתמזגים בממלכה אלא דתיהם שונות מכל עם, ובגלל הדת שלהם הם מסרבים פקודה ואת דתי המלך אינם עושים, ובנוסף גם אין בהם שום תועלת כלכלית ולמלך אין שווה להניחם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג ח.
טענות המן - תמצית האנטישמיות
הטענות שמעלה המן תחזורנה אחר-כך בצורה זו או אחרת אצל הוגים אנטישמיים לכל אורך ההיסטוריה.
ישנו עם אחד
אחדות העם היהודי תמיד הפחידה את הגויים; הם ראו בהם מעין כת סודית המתכננת להשתלט על העולם (כמו תיאוריות-הקשר המופנות בימינו כנגד כת הבונים החופשיים או האילומינטי).
מפוזר ומפרד בין העמים
1. ליהודים יש נציגים בכל מקום - בהתאם לכת המאיימת להשתלט על העולם.
2. ליהודים אין ארץ משלהם - הם גלו משם בעקבות חטאיהם, כך שגם אלוהיהם זנחם והשליכם מעליו.
ודתיהם שונות מכל עם ועם
1. יש להם מנהגים מוזרים ושונים - מחזק את הטענה שמדובר בכת סודית אפלה. גם היוונים טענו למוזרות מנהגי היהודים.
2. וייתכן שיש כאן רמז לטענת הגויים, בעיקר הנוצרים מאוחר יותר, שחוקי היהדות משנים ומפלים בין יהודי ובין גוי (מה שגם נכון עובדתית),
ואת דתי המלך אינם עושים
היהודים תמיד מסרבים פקודה ומורדים במלכות; כך סופר גם בספר דניאל, על כמה גזירות של המלך, שדניאל וחבריו לא שמעו להן (ראו ביאור:אחדות העמים).
ולמלך אין שוה להניחם
"לא שווה" - טענה כלכלית. היהודים אינם יצרניים בגטאותיהם, לא משתלם, מבחינה כלכלית, להשאיר אותם בחיים. את הטענה הזאת שמענו גם בגרמניה הנאצית.
ויש מפרשים ואת דתי המלך אינם עושים = משתמטים מתשלום ה"מס לעבודת המלך" (רש"י), ולכן למלך אין שווה להניחם.
מקורות
על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה באתר הניווט בתנך בתאריך 2009-02-22
.
אמנם, הביטוי עם אחד הוא מעורפל ואינו מזכיר בפירוש את היהודים; המן גורם למלך לחשוב שהוא מדבר על אחד מהשבטים הנודדים שהציקו לתושבי הממלכה בשוד ורצח (יעקב אשכנזי, "בשדה חמד" 1).
טענות המן בהקשר התרבות הפרסית
איך יכל המן לטעון שהעם אינו מכבד את כל חוקי המלך, הרי ידוע שמרדכי כיבד את החוק ולא הופיע בשער העיר בלבוש שק (אסתר ד ב), ושאסתר סרבה להופיע לא קרואה בפני המלך (אסתר ד יא)? שתי תשובות:
1. התקפתו הרחבה של המן נועדה להכעיס את המלך ולגרום לו לשאול מי הוא העם, אם היה זה עם מועדף שקיבל פטור מסוים ממנו, או לרצות להעניש את העם.
2. בכל חברה יש שני סוגי חוקים: חוקי "עשה" (שמספרם מצומצם), לעומת חוקי "לא תעשה", ובדבריו המן פונה לחוקי "עשה" בלבד. בספרו "הפרסים" מסביר אייסכילוס (אייסכילוס (589-585), הפרסים, עמ' 18), ששלושת המעשים החשובים ביותר לשליטים הפרסיים היו:
1. כיבוד החוק – המלך הקפיד שהוא ונתיניו יכבדו את החוק: התייעץ עם יודעי דת ודין לעשות כדת (אסתר א יג,אסתר א טו), חקר את אמיתות פשעם של בגתן ותרש (אסתר ב כג), הסכים להעניש עם שמפר את חוקי המלך (אסתר ג יא), לא גזר את עוון המן על בניו (אסתר ז ט), ושמר על כבוד מסמך החתום בשמו (אסתר ח ח);
2. כיבוד הרשות – המלך כעס שוושתי בזה לו ולפקודתו (אסתר א יב). המלך הקפיד לשמור על כבודו, כאשר הוא נמנע מפרסום חטאם של בגתן ותרש (אסתר ו ו) ופגיעת המן בשלטונו (אסתר ח ז);
3. תשלום מיסים – המלך הקפיד לאסוף מיסים (אסתר י א) כדי שיהיה לו עושר שיוכל להציג לפני אורחיו (אסתר א ד).
סרוב לכבד את חוקי המלך זו האשמה כללית המכילה את שתי ההאשמות הספיציפיות של חוסר מתן כבוד לרשות ואי תשלום מיסים. המן, בדבריו, התכוון לשתי העבירות הללו בלבד ולא לכל חוקי המלך.
תהליך משפטי
בעניין עבירתה של וושתי, ממוכן, הזוטר בשרי המלך, דיבר ראשון כנהוג "בדיני נפשות" בהם "מתחילין מן הצד", להבדיל מהנהוג "בדיני ממון" ששם "מתחילין מן הגדול" "בדיני הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד" (משנה, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק ד, משנה ב) ויש הגורסים דיני ממון מתחילין מן הגדול (בתוספתא, סנהדרין פרק ז)). לדוגמא, בענייני מיסים, רחבעם התיעץ בזקנים ואחר כך בצעירים (מלכים א יב ד)).
המן היה מעל כל השרים ולכן היה הגדול שבהם. כיוון שהגדול בשריו דיבר ראשון, בעניין העם שאינו עושה את חוקי המלך, סביר להניח שהמלך חשב שמדובר "בדיני ממון" כתשלום מיסים, ולא "דיני נפשות" כאי-מתן כבוד למלכות. המלך לא היה מודע לעם שמסרב לכבּדו, וכפי שנראה בהמשך, הוא כנראה התרכז בעבירה של סרוב לשלם מיסים.
מקורות
נלקח מ- מגילת אסתר - מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2014
הקבלות
המן האשים את עם ישראל שהם עם מפוזר ומפורד.
מרדכי ואסתר הבינו שאכן, הפירוד בעם ישראל הוא הסיבה לצרות. ולכן אסתר ביקשה (אסתר ד טז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן".
ואחרי שניצחו את המן, קבעו מנהגים שכל מטרתם ליצור אחדות בעם ישראל (אסתר ט כב): "מִשְׁתֶּה, וְשִׂמְחָה, ומשלח מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לאבינים".
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "אסתר ג ח"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.