ביאור:בבלי גיטין פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | [[גיטין {{{2}}} א|הדף המהדורה הרגילה]]

---

...הפרק הקודם | ...הפרק הבא

אודות הגמרא המבוארת

המקור עובד מטקסטים
באדיבות האתר "גמרא נוחה",
על שם נפתלי וחנה הולנדר
ובהשוואה למקורות מקוונים נוספים

גמרא נוחה - בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• מגמרא נוחה: רש"י, חלק מההפניות למקורות, וחלק מההסברים המורחבים
• דיבורי המתחיל (רש"י): במקום שנמצאים - הוכנסו ידנית לפי ש"ס וילנא
• מילים עם קו מתחתם – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• ראו גם מילון ארמי – עברי בויקימילון
• הסברים נוספים ללא שם: הוכנסו על ידי הויקיעורכים העורכים את הדף.
• תבנית ב - מציגה פירושים לגמרא המבוססים בעיקר על המפרשים שטיינזלץ ושוטנשטיין.

פרק רביעי - השולח

דפים בפרק זה

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

לד א | לד ב | לה א | לה ב |

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

משניות בפרק זה

משניות

• משנה א - השולח

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

סוגיא: הצורך בפירוט בעת קבלת נדר

איבעיא להו: צריך לפרט את הנדר או אינו צריך?

רב נחמן אמר: אינו צריך.

רב פפא אמר: צריך.

רב נחמן אמר 'אינו צריך' -

דאי אמרת 'צריך' - זימנין דגייז ליה לדיבוריה,  ^{רש"י ?: ואינו מפרש הכל} 

וחכם - מאי דשמע מיפר.  ^{רש"י ?: וחכם אינו מיפר אלא לדעת מה שישמע; הילכך לא יפרט על מה נדר, אלא יאמר "כך נדרתי ואסרתי עלי פירות מין פלוני"} 

רב פפא אמר 'צריך' -

משום מילתא דאיסורא.  ^{רש"י ?: שמא על דבר איסור נדרה, כגון על גיבוי כתובה, וכגון "יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלוני", ובא להתיר את נדרו סתם, ורוצה לעבור העבירה} 

הדרה ברבים

תנן:

הנושא נשים בעבירה  ^{רש"י ?: כהן הנושא נשים פסולות לכהונה פסול לעבודה}  -

פסול עד שידור הנאה.  ^{רש"י ?: ממנה, לגרשה; ומשנה היא בבכורות (פ"ז מ"ז, דף מה,ב).} 

תני עלה:

נודר  ^{רש"י ?: הנאה}  ועובד -  ^{רש"י ?: עבודה, ואף על פי שעדיין לא גרשה} , יורד  ^{רש"י ?: מן העבודה לאחר שסיים}  ומגרש.

ואי אמרת 'אינו צריך לפרט את הנדר',

ליחוש - דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה?

דף לו עמוד א

דמדרינן ליה ברבים.

הניחא למאן דאמר 'נדר שהודר ברבים אין לו הפרה' -

אלא למאן דאמר 'יש לו הפרה' - מאי איכא למימר?

דמדרינן ליה על דעת רבים.  ^{רש"י ?: כך יאמרו לו "הרי אנו מדירין אותך על דעתינו".} 

דאמר אמימר:

הלכתא אפילו למאן דאמר 'נדר שהודר ברבים יש לו הפרה'.

– 'על דעת רבים - אין לו הפרה.

והני מילי  ^{רש"י ?: דאין לו הפרה}  - לדבר הרשות,  ^{רש"י ?: שאין צריכים להפרתו לצורך דבר מצוה} 

אבל - לדבר מצוה: יש לו הפרה,

הבהרה:

דף זה הוא חלק מספר המילים של שבי"ל. ספר זה הוא קונקורדנציה לתנ"ך, שבה גם חלק מילוני. כאן בוויקיטקסט נמצא רק החלק המילוני המסביר את השורש. אם יש בידיכם את הספר, תוכלו לעזור לוויקיטקסט על ידי השלמת חלק ההפניות לפסוקים (ראו דוגמה כאן).

= "כי" משמשת ב4 לשונות - "אי", "דילמא", "אלא", "דהא", וע' רש"י ר"ה ג וגטין צ (שבי"ל)

• אף כי = קל וחומר

ההוא מקרי דרדקי - דאדריה רב אחא על דעת רבים,  רש"י ?: שלא ילמד עוד תינוקות  דהוה פשע בינוקי  רש"י ?: חובטן יותר מדאי , 

ואהדריה רבינא: דלא אישתכח דדייק כוותיה.

סוגיא: חתימה 'מפני תיקון עולם'

ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ - לֵאמֹר:
'קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת.'
ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה, אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: 'קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה. קְנֵה לָךְ!'

וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא.
ט וָאֶקְנֶה, אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת.
וָאֶשְׁקְלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף: שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף.
י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם, וָאָעֵד עֵדִים.
וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם.
יא וָאֶקַּח, אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה - אֶת הֶחָתוּם: הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, וְאֶת הַגָּלוּי.
יב וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה, אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי - וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה
- לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים, בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.
יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם, לֵאמֹר:
יד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה,
וּנְתַתָּם, בִּכְלִי חָרֶשׂ - לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. {ס}

טו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת. {פ}

ובהמשך: ...כו וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:
כז הִנֵּה אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר
הֲמִמֶּנִּי, יִפָּלֵא כָּל דָּבָר?

עוד בהמשך: ...מב כִּי כֹה אָמַר יְהוָה:
כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת
כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם!
מג וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת -
אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים:
'שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה! נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים!'
מד שָׂדוֹת - בַּכֶּסֶף יִקְנוּ!
וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם -
וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה
וּבְעָרֵי הָהָר, וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב:
כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְהוָה. {פ} (מתוך ירמיהו לד)

והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם:

'מפני תיקון העולם'? דאורייתא הוא?!

דכתיב: "וכתוב בספר וחתום". (ירמיהו לד, ב)

אמר רבה: לא!

צריכא - לרבי אלעזר: דאמר  ^{רש"י ?: בפרק בתרא (פו,א)}  'עדי מסירה כרתי' -  ^{רש"י ?: דקתני [גיטין פ"ט מ"ד] רבי אלעזר [במשניות: אליעזר] אומר: אפילו אין עליו עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים – כשר' והאי קרא - עצה טובה קא משמע לן} 

תקינו רבנן עדי חתימה - מפני תיקון העולם.  ^{רש"י ?: דלמא מייתי עדי מסירה, ומערער בעל לומר "לא גירשתיה"} 

דזמנין - דמייתי סהדי,

אי נמי: זימנין - דאזלי למדינת הים.

רב יוסף אמר:

אפילו תימא 'לרבי מאיר' -

התקינו: שיהא עדים מפרשין שמותיהן  ^{רש"י ?: 'ראובן' או 'שמעון'; מעיקרא לא היו חותמים אלא 'אני פלוני חתמתי עד' ולא היה נוקב שמו}  בגיטין - מפני תיקון העולם. \

כדתניא:

בראשונה היה כותב 'אני פלוני חתמתי עד':

אם כתב ידו יוצא ממקום אחר - כשר,  ^{רש"י ?: דמתוך שלא היה מפרש שמו - לא היו יודעין לבקש עדים מכירים ויודעים שיעידו על כתב ידו, והיו צריכין לחזר אחר שטרות אחרים שחתימתם דומה לזו ונתקיימו בבית דין על ידי העדאת החתומים עצמן, כדקיימא לן בכתובות (כ,א): אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין} 

ואם לאו - פסול.

אמר רבן גמליאל:

תקנה גדולה התקינו - שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין:

מפני תיקון העולם.  ^{רש"י ?: שמאחר שיתפרשו שמותם - יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם} 

סוגיא: חתימה על ידי ציור

ובסימנא לא? והא -

רב צייר כורא,  ^{רש"י ?: ולא היה חותם שמו} 

ורבי חנינא צייר חרותא,  ^{רש"י ?: ענף של דקל} 

רב חסדא - סמך,

ורב הושעיא - עין.

רבה בר רב הונא צייר מכותא  ^{רש"י ?: וילון ספינה} ?

שאני רבנן - דבקיאין סימנייהו.

סוגיא: אישור חתימה

מעיקרא - במאי אפקעינהו?  ^{רש"י ?: במה הודיעו לבריות שאלה חותמיהן? בשטרות ליכא למימר מעיקרא, דהא אמרת 'התקינו'} 

בדיסקי.  ^{רש"י ?: שטרי שאלות ותשובות ושלומות} 

סוגיא: פרוסבול

משנתנו: הלל התקין פרוסבול - מפני תיקון עולם.

הלל התקין פרוסבול:

תנן התם:

פרוסבול אינו משמט  ^{רש"י ?: מאחר שכתב פרוסבול אינו משמט חובו בשביעית}  -

זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן:

שראה את העם - שנמנעו מלהלוות זה את זה,

ועברו על מה שכתוב בתורה:

ט השמר לך: פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: 'קרבה שנת השבע, שנת השמטה!' - ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו - וקרא עליך אל ה'! והיה בך חטא! (דברים טו:ט)

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... (דברים טו,ט)

- עמד והתקין פרוסבול.  ^{רש"י ?: דלא תשמט, ועקר דבר מן התורה} 

וזה הוא גופו של פרוסבול:

"מוסרני לכם  ^{רש"י ?: את שטרותי}  - פלוני דיינין שבמקום פלוני  ^{רש"י ?: שאתם תהיו נוגשים, ואני לא אגוש} ,

שכל חוב שיש לי אצל פלוני -

שאגבנו כל זמן שארצה".

והדיינים חותמים למטה, או העדים.  ^{רש"י ?: ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה.}  (שביעית פ"י מ"ג)

ומי איכא מידי - דמדאורייתא משמטא שביעית,

והתקין הלל - דלא משמטא?!

אמר אביי: בשביעית בזמן הזה,

ורבי היא, דתניא:

ב וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו: לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה'. (דברים טו:ב)

רבי אומר:

"וזה דבר השמיטה - שמוט..." (דברים טו,ב) -

בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת - שמיטת קרקע, ואחת - שמיטת כספים.

בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים,

בזמן שאי אתה משמט קרקע  ^{רש"י ?: כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ}  -

אי אתה משמט כספים.  ^{רש"י ?: ואף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא, ואינה תלויה בארץ - ילפינן בהיקישא דלא נהגא; והלל כרבי סבירא ליה, דאמר: שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא, ואף על גב דהלל בבית שני הוה - סבירא ליה לאביי דבבית שני, הואיל ולא היה יובל נוהג - לא נהגו שמיטין מדאורייתא, ודאמרינן בערכין (לב,ב): מנו יובלות לקדש שמיטין - מדרבנן קאמר.}

ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי: מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג? שנאמר: 'וזה דבר השמיטה – שמוט': אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית; אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת. 

דף לו עמוד ב

ותקינו רבנן דתשמט  ^{רש"י ?: בזמן הזה} , זכר לשביעית  ^{רש"י ?: שלא תשתכח תורת שביעית} .

סוגיא: התורה ותקנת הפרוסבול

ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה - עמד והתקין פרוסבול:

ומי איכא מידי - דמדאורייתא: לא משמטא שביעית,  ^{רש"י ?: בזמן הזה, כרבי} 

ותקינו רבנן - דתשמט?!  ^{רש"י ?: ונמצא הלוה גזלן על פיהם} 

אמר אביי: שב ואל תעשה הוא.  ^{רש"י ?: והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו, ולא עקר ליה בידים; וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה, כגון שופר ולולב ודומיהן – ביבמות (צ,ב), ב'האשה רבה', דלא עקירה בידים היא} 

רבא אמר:  ^{רש"י ?: לעולם, בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי: שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא, ותקין הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר: לאו דאורייתא, ואמור רבנן דתשמט - לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון - אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, ד-}  הפקר בית דין  ^{רש"י ?: בממון}  - היה הפקר,

דאמר רבי יצחק:

מנין שהפקר בית דין היה הפקר?

שנאמר: "...וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו  ^{רש"י ?: באנשי כנסת הגדולה כתיב}  והוא יבדל מקהל הגולה". (עזרא י ח)

נא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל - בגורל בשלה, לפני ה' - פתח אהל מועד: ויכלו מחלק את הארץ. (יהושע יט:נא)

רבי אליעזר אמר מהכא:

"אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות..." (יהושע יט נא)

וכי מה ענין ראשים אצל אבות?  ^{רש"י ?: הוה ליה למכתב 'וראשי המטות'} 

לומר לך:

מה אבות: מנחילין את בניהם - כל מה שירצו,  ^{רש"י ?: מחלק נכסיו על פיו} 

אף ראשים: מנחילין העם - כל מה שירצו.

סוגיא: פרוסבול לדורות

איבעיא להו:

כי התקין הלל פרוסבול -

לדריה - הוא דתקין?

או דלמא: לדרי עלמא - נמי תקין?

למאי נפקא מינה?

לבטוליה.  ^{רש"י ?: להושיב בית דין אי אכשור דרי שלא יהו מונעין מלהלוות - לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט?} 

אי אמרת: לדריה - הוא דתקין, מבטלינן ליה.

אלא - אי אמרת: לדרי עלמא - נמי תקין,

הא -

'אין בית-דין יכול לבטל דברי בית-דין חברו,

אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין' (עדויות פ"א מ"ה)

מאי?

תא שמע בֹּא, שמע! (פתיח להוכחת טיעון או לדחייתו)

להרחבה:

דאמר שמואל:

לא כתבינן פרוסבול -  ^{רש"י ?: דלא אלים לאפקועי ממונא} 

אלא:

אי - בבי דינא דסורא,  ^{רש"י ?: רב} 

אי - בבי דינא דנהרדעא.  ^{רש"י ?: שמואל} 

ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקין -

בשאר בי דינא נמי לכתבו?

דלמא -

כי תקין הלל:

לדרי עלמא - כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי: דאלימי לאפקועי ממונא,

אבל לכולי עלמא - לא.  ^{רש"י ?: דכי אמרה שמואל להך מילתא, וכי איתשיל הך שאלתא בבי מדרשא - הוה בי דינא דרב אמי ורב אסי, והיינו דמשני 'דלמא כי תקון הלל נמי לדרי עלמא לא תקון אלא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי'.} 

סוגיה משנית (כהוכחה לסוגיתנו): פרוסבול הוא עלבון

תא שמע בֹּא, שמע! (פתיח להוכחת טיעון או לדחייתו)

להרחבה:

דאמר שמואל:

הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא.  ^{רש"י ?: לקמן מפרש לשון חוצפא: שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה} 

אי איישר חיל -  ^{רש"י ?: אם אחזיק כח}  אבטליניה!

'אבטליניה'?  ^{רש"י ?: אלמא לאו לדרי עלמא תקין, דאם כן היכי מצי שמואל למימר אבטליניה} ?

והא

'אין בית דין - יכול לבטל דברי בית דין חברו,

אלא אם כן: גדול הימנו - בחכמה ובמנין'? [עדויות פ"א מ"ה]}}

הכי קאמר: "אם איישר חיל יותר מהלל – אבטליניה".

ורב נחמן אמר: 'אקיימנה'.

'אקיימנה'? - הא מיקיים וקאי!?

הכי קאמר:

אימא ביה מילתא -  ^{רש"י ?: אושיב בית דין ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין שטרותיהן לבית דין} 

דאף על גב דלא כתוב -

ככתוב דמי.  ^{רש"י ?: ניהוי כמו שכתב} 

סוגיא: משמעות עלבון הפרוסבול

איבעיא להו:

האי 'עולבנא' -

לישנא דחוצפא הוא?

או לישנא דניחותא הוא?  ^{רש"י ?: לא עשאוהו אלא לנחת הדיינים, שלא יטריחו להגבות מלוותיהם לפני שביעית, שלא תבא שביעית ותשמיטיה; הלכך אי איישר חיל אבטליניה} 

תא שמע בֹּא, שמע! (פתיח להוכחת טיעון או לדחייתו)

להרחבה

דאמר עולא:

עלובה  ^{רש"י ?: חצופה}  כלה שזינתה בקרב חופתה.  ^{רש"י ?: בעוד שכינה וישראל בסיני עשו את העגל, שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן, בשנה שניה, כדכתיב 'ויהי בשנה השנית בחדש השני וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני (במדבר י,יב)'} 

אמר רב מרי ברה דבת שמואל:

מאי קרא?  ^{רש"י ?: דיש לדרוש עליהם כלה מזנה בחופתה} 

עד שהמלך במסבו  ^{רש"י ?: בחופתו}  - נרדי  ^{רש"י ?: בושמי}  נתן ריחו.  ^{רש"י ?: עזב ריחו הטוב, כמו 'ולא נתן סיחון את ישראל וגו'. (במדבר כא כג)} 

אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן,  ^{רש"י ?: אף על פי שהזכיר קלקוליהן - לא הזכיר אלא במראית חיבה} 

דכתיב 'נתן'

ולא כתיב 'הסריח'.

הנעלבים ועינם עולבים - עוד בעניין עלבון

[[[שופטים ה לא|לא]] כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו: כצאת השמש - בגבורתו... ותשקוט הארץ ארבעים שנה. ([[[שופטים ה|[שופטים ה:לא]])

תנו רבנן:

הנעלבין -  ^{רש"י ?: אותן שנעלבים מיד אחרים}  ואינן עולבים,  ^{רש"י ?: את אחרים} 

שומעין חרפתן - ואין משיבין,

עושין  ^{רש"י ?: מצוות}  מאהבה  ^{רש"י ?: מאהבת המקום, ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות}  - ושמחין ביסורין:

עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו: כצאת השמש - בגבורתו אולי פירוש המאמר: סופגי העלבון הם כמו השמש בצאתה שדווקא אז בהיות השמש מוסתרת (כאן השמש משמשת בלשון זכר) רואים ומתפעלים מהשפעתה המאדימה את השמים ויודעים שעוד מעט תבוא השפעתה המלאה...."

===סוגיא: משמעות ומקור המילה 'פרוסבול'

מאי 'פרוסבול'?

אמר רב חסדא:

פרוס  ^{רש"י ?: 'פרוז': תקנה}  בולי  ^{רש"י ?: עשירים}  ובוטי.  ^{רש"י ?: ועניים; עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם} 

דף לז עמוד א

"ושברתי את גאון עוזכם - ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה... (ויקרא כו יט)
כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו - די מחסרו אשר יחסר לו (דברים טו ח)

'בולי' - אלו עשירים,

דכתיב "ושברתי את גאון עוזכם..." (ויקרא כו,יט)

ותני רב יוסף:

אלו בולאות  ^{רש"י ?: עשירים}  שביהודה.

'בוטי' - אלו העניים,

דכתיב "...העבט תעביטנו..." (דברים טו ח)  ^{רש"י ?: ומי הן הלווים? - עניים} 

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף לז עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף לח עמוד א

ולא הם קונים מכם ^{רש"י ?:את אחד מכם} , ולא הם קונים זה מזה; יכול לא יקנו זה את זה?

'יכול לא יקנו זה את זה'? האמרת 'לא הם קונים זה מזה'?

הכי קאמר: ולא הם קונים זה מזה לגופו ^{רש"י ?:שיהא צריך הימנו גט, או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל, שאין גופו קנוי לחברו} ; יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו? אמרת קל וחומר: עובד כוכבים - ישראל קונה [גירסת רש"י: קונה ישראל] ^{רש"י ?:למעשה ידיו, שנאמר 'וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר משפחת גר (ויקרא כה)} , עובד כוכבים עובד כוכבים לא כל שכן!

ואימא הני מילי ^{רש"י ?:דעובד כוכבים קונה חברו} בכספא ^{רש"י ?:דומיא דעובד כוכבים קונה ישראל בכסף, דכתיב 'מכסף מקנתו' בעברי הנמכר לעובד כוכבים, וקניית עובד כוכבים בעובד כוכבים - הא ילפת ליה מקניית עובד כוכבים בישראל} , אבל בחזקה לא ^{רש"י ?:כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש, כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו, (ולא בכסף); חזקה שעבד כנעני נקנה בו היינו חזקה של עבדות: הלבישו הנעילו הרחיצו לרבו, כדתנינן ב'האשה נקנית' (קדושין כב,ב); נהי דישראל קני ליה לעובד כוכבים בחזקה, דאיתקוש עבדים לקרקעות, אבל עובד כוכבים לא קני קרקע בחזקה כישראל, אלא כל קניינו בכסף} ?!

אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון ^{רש"י ?:דכתיב (דברים ב ט) 'אל תצר את מואב' וכן בבני עמון 'אל תצורם (שם,יט)', וכתיב (במדבר כא) 'כי חשבון עיר סיחון וגו' - אלמא טהר מואב בסיחון; ובני עמון אשכחן ביפתח (שופטים יא), שאמרו לו מלאכי בני עמון 'כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק', ואשכחן כשכבשו את ארץ סיחון 'ויירש את ארצו מארנון עד יבוק וגו' - אלמא מבני עמון כבשה, והדור ישראל וכבשו מיניה, וטהרה להם על ידו - אלמא קנייה בחזקה; אלמא עובד כוכבים קונה מחבירו קרקע בחזקה, והאי עבד נמי: כיון דאפקריה ישראל ביאוש - קנה ליה עובד כוכבים בחזקה} .

אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים, עובד כוכבים ישראל מנלן ^{רש"י ?:כגון עבד זה דשייך במצות} ?

דכתיב (במדבר כא א) [וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים; וילחם בישראל] וישב ממנו שבי ^{רש"י ?:מדקרי ליה 'שבי דידיה' - שמע מינה קנייה בחזקה} .

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן:

עבד ^{רש"י ?:עבד כנעני של ישראל שנשבה} שברח מבית האסורים ^{רש"י ?:של עובדי כוכבים} יצא לחירות ^{רש"י ?:מלהשתעבד לרבו עוד} ;

ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור ^{רש"י ?:להתירו בבת ישראל} .

תנן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

בין כך ובין כך ישתעבד

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה' ^{רש"י ?:וקשיא דרבי יוחנן [דאמר יוצא לחירות] אדרבי יוחנן [דאמר הלכה כרשב"ג: ישתעבד]} ?

בשלמא לאביי: מוקי לה להאי - לפני יאוש, והאי - לאחר יאוש,

אלא לרבא: דאמר לאחר יאוש - קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן?

אמר לך רבא:

טעמא מאי? - משום דחזקיה שמא יתמסר לליסטים כדי להשתחרר?

בורח שאני! - השתא לקטלא מסר נפשיה ^{רש"י ?:כדי לצאת מידי גייסות, שהרי בורח מן האסורין, ויודע שאם ישיגוהו יהרג} - אפולי אפיל נפשיה לגייסות?

אמתיה דמר שמואל אשתבאי; פרקוה לשום אמהתא, ושדרוה ליה, [ו]שלחו ליה:

'אנן – כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן;

את - אי נמי כרבנן סבירא לך - אנן לשום אמהתא פרקינן לה ניהלה'.

ואינהו ^{רש"י ?:דפרקוה לשום אמהתא} סבור לפני יאוש הוה ^{רש"י ?:דלא נתייאש מר שמואל הימנה} ,

ולא היא! לאחר יאוש הוה ^{רש"י ?:יאוש הוי הפקר} .

ושמואל -צלא מיבעיא - דאשתעבודי לא משתעבד בה! אלא גיטא דחירותא? - נמי לא אצרכה?!

שמואל לטעמיה, דאמר שמואל:

המפקיר עבדו - יצא לחירות ואינו צריך גט שיחרור,

שנאמר (שמות יב מד) וכל עבד איש ^{רש"י ?:'איש' יתירא הוא} מקנת כסף [ומלתה אתו אז יאכל בו]

'עבד איש' ולא עבד אשה?

אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו - קרוי עבד,

שאין לו רשות לרבו עליו - אין קרוי עבד.

אמתיה דרבי אבא בר זוטרא אישתבאי; פרקה ההוא תרמודאה ^{רש"י ?:עובד כוכבים היה, מתרמוד} לשום איתתא.

שלחו ליה לדידיה ^{רש"י ?:לרבי אבא} : 'אי יאות עבדת - שדר לה גיטא דחירותא'.

היכי דמי?

אי דמצו פרקי לה ^{רש"י ?:שהעובד כוכבים רוצה לתתה בדמים} - למה לי גיטא דחירותא ^{רש"י ?:יפדוה לו לשם עבדות} ?

אי דלא מצו פרקי לה - כי שדר לה גיטא דחירותא מאי הוי ^{רש"י ?:הרי כבושה היא ביד העובד כוכבים} ?

לעולם דמצו פרקי לה! וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא - חבורי מחברי ^{רש"י ?:בני העיר} אהדדי - ופרקי לה ^{רש"י ?:אבל לשם עבדות לא היו רוצין לפדותה לו, דלית להו דר"ש [ב"ג]} .

ואי בעית אימא:

לעולם - דלא מצו פרקי לה! וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא - מיתזלא באפיה ^{רש"י ?:מפני שיגלה לכל ששפחת ישראל היתה} ומפריק לה ^{רש"י ?:נותנה בכדי פדיונה} .

והאמר מר ^{רש"י ?:במסכת עבודה זרה (כב,ב)} 'חביבה להן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן'?

הני מילי בצינעא, אבל בפרהסיא - זילא בהו מילתא.

ההיא אמתא דהות בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא.

אמר אביי:

אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל 'כל המשחרר עבדו עובר בעשה ^{רש"י ?:לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה)}

- הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא ^{רש"י ?:ונסיב לה ישראל ומינטר לה} .

רבינא אמר: כי הא - מודה רב יהודה משום מילתא דאיסורא.

גיטין דף לח עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: וכפו את רבה ועשאה בת חורין
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

ואביי - משום איסורא לא?

האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר רבי יצחק:

מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין - וכפו את רבה, ועשאה בת חורין ^{רש"י ?:מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין} !

ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה ^{רש"י ?:לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה, אלא מתוך שלא היתה ראויה - לא היתה מיוחדת לאיש, והיו נוהגין בה הפקר: בזנות} !

הכי השתא? התם - לא לעבד חזיא, ולא לבן חורין חזיא! הכא - אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה!

דין המשחרר עבדו

גופא:

אמר רב יהודה אמר שמואל:

כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה מו) [והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה;] לעולם בהם תעבודו [ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך].

מיתיבי:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה!?

מצוה שאני.

תנו רבנן:

לעולם בהם תעבודו – רשות ^{רש"י ?:משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות 'לא תחיה כל נשמה' - איצטריך למיכתב 'מבני התושבים ... לעולם בהם תעבודו': להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית - שהיא משבעה אומות והוליד בן - שאתה רשאי לקנותו בעבד; והכי מפרש לה בהמקנא'} - דברי רבי ישמעאל;

רבי עקיבא אומר: חובה.'

ודילמא רבי אליעזר סבר לה כמאן דאמר 'רשות' ^{רש"י ?:כרבי ישמעאל; ומאי דוחקיה לשנויי לעיל 'מצוה שאני'} ?

לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: רבי אליעזר אומר: חובה!

אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון:

דמפקי עבדייהו לחירותא ^{רש"י ?:ועברי בעשה} ,

ודסיירי ^{רש"י ?:מסתכלין} נכסייהו ^{רש"י ?:שדותיהם} בשבתא ^{רש"י ?:לידע מה הן צריכין} ,

ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא ^{רש"י ?:כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת], והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר} ,

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

שתי משפחות היו בירושלים: אחת קבעה סעודתא בשבתא, ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ^{רש"י ?:בלילי שבת; ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן 'כבוד יום קודם לכבוד לילה', והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש;}

ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא - מיהא איכא איסורא: שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה , ושתיהן נעקרו.

המקדיש או המפקיר עבדו

אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו - יצא לחירות.

מאי טעמא?

- גופיה לא קדיש ^{רש"י ?:שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית} ,

- 'לדמי' לא קאמר ^{רש"י ?:היה לו לומר 'דמי עבדי עלי'} ;

- דליהוי 'עם קדוש' ^{רש"י ?:ישראל גמור} קאמר ^{רש"י ?:דכתיב בהו כי עם קדוש אתה [לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה] (דברים יד ו); ולא דמי למקדיש בהמה טמאה, דהתם - כיון דליכא למימר בה 'דתיהוי עם קדוש קאמר' על כרחך לדמי קאמר, ואע"ג דלא קאמר 'דמיה עלי' - הכי קאמר: 'הרי היא קדושה לימכר', אבל הכא - דשייכא בגופיה לשון 'קדושה' - לא אמרינן 'לדמי קאמר'} .

ורב יוסף אמר רב: המפקיר עבדו - יצא לחירות.

מאן דאמר 'מקדיש' - כל שכן מפקיר; מאן דאמר 'מפקיר' - אבל מקדיש לא, דלמא 'לדמי' קאמר.

איבעיא להו: צריך גט שיחרור ^{רש"י ?:מקדיש ומפקיר} או לא צריך?

תא שמע:

דאמר רב חייא בר אבין אמר רב:

אחד זה ואחד זה ^{רש"י ?:מקדיש ומפקיר} - יצא לחירות וצריך גט שחרור.

אמר רבה:

ומותבינן אשמעתין ^{רש"י ?:אשמועת עצמינו}

'המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים - אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ^{רש"י ?:ואפילו לקבל מיד העבד פדיונו, דקיימא לן (קידושין כג ב): עבד קונה את עצמו בכסף: אם נתנו לו 'על מנת שאין לרבו רשות בו' - פודה בו את עצמו מיד בעליו; והני גזברין - אין רשאין לכך, שאין גופן קנוי להקדש, שלא הקדישן אלא לדמן, וזו - דרך שחרור הוא, ולא דרך מכירה} ,

אבל מוכרין אותן לאחרים ^{רש"י ?:והדמים להקדש} , ואחרים ^{רש"י ?:ואותן אחרים} מוציאין אותן לחירות ^{רש"י ?:אם ירצו} .

רבי אומר:

אומר אני:

אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ^{רש"י ?:אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף 'על מנת שאין לבעליו רשות בו'} , מפני שהוא ^{רש"י ?:הגזבר} כמוכרו לו ^{רש"י ?:לעצמו: כשם שהוא יכול למכור לאחרים, ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון; אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו} .

מתניתין קא רמית עליה דרב [גם תנא קמא וגם רבי חולקים ואמרים שאינו יוצא לחירות]? רב תנא הוא ופליג!

תא שמע:

(ויקרא כז כח) אך כל חרם וגו' [אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו: מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל; כל חרם - קדש קדשים הוא לה’]

'מאדם' - אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים ^{רש"י ?:שאם הקדישן - מקודשים לבדק הבית; וכיון דיליף טעמא מקרא - קשיא לרב} .

הכא במאי עסקינן? דאמר 'לדמי' ^{רש"י ?:דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה} .

אי הכי - אידך נמי ^{רש"י ?:אמאי אוקמת דפליג אדרב? תרצה נמי} דאמר 'לדמי'?!

אי הכי - 'אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות'? גזברים מאי עבידתייהו ^{רש"י ?:מה רשות יש להן בעבד? הלא אין להן על הבעלים אלא מעות!} ?

ותו: 'אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות' - אחרים מאי עבידתייהו?

ותו: רבי אומר: אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו', ואי 'לדמי' - מאי 'מפני שהוא כמוכרו לו'? ^{רש"י ?:ואי קשיא 'לוקמה כגון דאמר "הרי הוא קדוש לדמיו", דעכשיו הוא קדוש לימכר, ורשותו עליו למכור, וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה – תריץ: דכיון דשייך בגופו לשון קדושה ד'עם קדוש' - כי אמר 'הרי הוא קדוש' לדמיו - חיילה אגופו, למיהוי בן חורין, כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית: דאין יוצאין מידי מזבח [בכריתות ובתמורה (לג,ב); הלכך על כרחך מתניתין פליגא למימר דכי אמר 'הרי הוא קדוש' - לא לשון 'עם קדוש' הוי, אלא לשון הקדש לימכר בדמיו.}

תא שמע: 'המקדיש עבדו - ^{רש"י ?:העבד} עושה ואוכל ^{רש"י ?:ואין מעשה ידיו הקדש} , שלא הקדיש אלא דמיו ^{רש"י ?:ולא אמר אלא 'הרי הוא הקדש' – לדמיו, והוי כקרקע ובהמה טמאה} '

דף לט עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מ עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מ עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מא עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מא עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מב עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מב עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מג עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מג עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מד עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מד עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מה עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מה עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מו עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מו עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מז עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מז עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מח עמוד א

סוגיא:קריאת פרשת

בזמן שהיובל נוהג: ^{רש"י ?:פירוש גמרא נוחה: כל מכירת קרקע - לפירות, שהרי חוזר הגוף ביובל}

רבי יוחנן אמר: מביא - וקורא.

ריש לקיש אמר: מביא - ואינו קורא.

רבי יוחנן אמר: מביא וקורא:

קנין פירות כקנין הגוף דמי

ריש לקיש אמר: מביא - ואינו קורא:

קנין פירות - לאו כקנין הגוף דמי.

ביאור:וצריכא:

דאי איתמר בההיא ^{רש"י ?:[המוכר שדהו לפירות] גמרא נוחה} -

בההיא - קאמר ריש לקיש.

דכי קא נחית - אדעתא דפירא קא נחית. ^{רש"י ?:ולאו אדעתא למקנייה לארעא אפילו שעה אחת}

אבל בהך - [המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג] -

דאדעתא דגופיה קא נחית - אימא מודי ליה לרבי יוחנן?

ואי איתמר בהא [המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג] -

בהא - קאמר רבי יוחנן,

אבל בהך [המוכר שדהו לפירות] -

אימא מודי ליה לריש לקיש –

צריכא יש צורך במילים אלו. פתיח, וכן סיום, לסוגיא העוסקת בצורך בפרטים מסויימים במשנה או בברייתא..

תא שמע בֹּא, שמע! (פתיח להוכחת טיעון או לדחייתו)

להרחבה:

הקונה אילן וקרקעו - מביא וקורא.

הכא במאי עסקינן:

בזמן שאין היובל נוהג.

תא שמע:

הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו -

מביא - ואינו קורא. -

הא שלשה (דקיימא לן דקנה קרקע תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו [האורה – הקוטף – תאנים, וסלו מחוצה לו – הסל עושה קו דמיוני, וכל מה שבתוך הקו הזה נקנה למי שקונה שלשה עצי פרי שמטועים ביחד]) מביא וקורא (ואף על גב דהדרא ביובל)!

הכי נמי בזמן שאין היובל נוהג.

והשתא דאמר רב חסדא 'מחלוקת (דריש לקיש ורבי יוחנן) ביובל שני (שמנו ישראל, שכבר הורגלו להחזיר קרקעות - בההיא קאמר ריש לקיש 'מביא ואינו קורא', דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה, וזה בטוח שיחזירנה), אבל ביובל ראשון - דברי הכל מביא וקורא' דאכתי לא סמך דעתייהו – לא קשיא: הא ביובל ראשון (כל הני מתנייתא ביובל ראשון), הא ביובל שני!

לימא (קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לא) כתנאי ([בענין] שדה אחוזה, אם הקדישה ולא גאלה קודם היובל, ומכרה גיזבר לאחֵר - אינה נגאלת עוד, וכשהיא יוצאה ביובל מיד הלוקחה מן הגזבר - מתחלקת לכהנים, שנאמר (ויקרא כז,כ): ואם לא יגאל את השדה וגו' [ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד] (פסוק כא) והיה השדה בצאתו וגו' [ביבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו]; ושדה מקנה כשהקדישה ולא גאלה ומכרה הגזבר, כשהיא יוצאה ביובל - חוזרת לבעלים הראשונים שמכרוה למקדיש, שנאמר (פסוק כד)'בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו' [לאשר לו אחזת הארץ]): 'מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה (בחיי אביו, בעודה בידו שדה מקנה), ואחר כך מת אביו (ונעשית לו אחוזה) - מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה (אם לא גאלה ומכרה הגזבר שיוצאה לכהנים ביובל)? תלמוד לומר: (ויקרא כז,כב) [ו]אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו [יקדיש לה' , (פסוק כג:) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היבל; ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה']; ('אשר לא משדה אחוזתו' קרא יתירא הוא) - שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה (בשעה שהקדישה להיות לו שדה אחוזה לעולם), יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה (וכל שכן מת אביו ואחר כך הקדישה דבשעת הקדש כבר היתה אחוזה) - דברי רבי יהודה ורבי שמעון;

רבי מאיר אומר: (זו אינה שדה אחוזה, וחוזרת לו מחמת אביו, שמכרה לו; וקרא כי אתא - למת אביו ואחר כך הקדישה אתא:) מניין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה - מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: (ויקרא כז,כב) [ו]אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו [יקדיש לה' , (פסוק כג:) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היבל; ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'] - שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה זו שהיא שדה אחוזה;

• ואילו לרבי יהודה ורבי שמעון 'מת אביו ואחר כך הקדישה' - לא צריכא קרא (דאי צריכא קרא הקדישה ואח"כ מת אביו מנא להו).

מאי לאו בהא קמיפלגי: דרבי מאיר סבר: קנין פירות (שהיתה קנויה לו מאביו בשעה שמת אביו וקנין פירות הוא שהרי היובל נוהג) כקנין הגוף דמי , ובהא במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי (ולא הויא ליה 'אחוזה'); והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה צריך קרא (אי לאו דרבייה קרא - לא הוה אמינא דתיהוי כשדה אחוזה, ואצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה); רבי יהודה ורבי שמעון סברי: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ובהא במיתת אביו השתא הוא דקא ירית, והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה - לא צריכא קרא, וכי איצטריך קרא - להקדישה ואח"כ מת אביו הוא דאיצטריך.

• (הכי גרסינן ואילו לר' יהודה ור' שמעון מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריך קרא מאי לאו בהא קמיפלגי כו' ולא גרסינן הכא 'אלא לאו דאזלי בתר פדיון'; ובמסכת ערכין (יד,ב) גרסינן לה.)

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא לך בעלמא קסברי רבי יהודה ורבי שמעון קנין פירות כקנין הגוף דמי (ומודו דמת אביו ואחר כך הקדישה צריכא קרא), והכא - רבי יהודה ור"ש קרא אשכחו ודרוש (לרבויי מינה אף 'הקדישה ואחר כך מת אביו', דאם כן - דלא מרבי אלא 'מת אביו ואחר כך הקדישה'): לכתוב רחמנא 'אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו' (ולא לכתוב 'משדה') מאי 'משדה אחוזתו'? שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה.

אמר רב יוסף: אי לאו דאמר רבי יוחנן 'קנין פירות כקנין הגוף דמי' - לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן 'האחין שחלקו לקוחות הן (דאין ברירה, והוי כמו שהחליפו חלקיהן), ומחזירין זה לזה ביובל (משום מצות יובל)', ואי סלקא דעתך לאו כקנין הגוף דמי (וכיון דאמר 'ירושה המתחלקת הויא לקיחה' אם אית ליה קנין פירות - דהיינו כל לקיחה שבשעת יובל - לאו כקנין הגוף דמי, ואין מביא וקורא), - לא משכחת דמייתי ביכורים (וקורא) אלא (בירושה שלא נחלקה משנפלה בימי יהושע, דהיינו) חד בר חד עד יהושע בן נון (שלא היו לו ולאביו ולכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה)!

אמר רבא: קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש: קרא -

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מח עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

הדרן עלך: 'השולח' פרק הבא (ה)...