ביאור:בבלי גיטין דף לז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'בולי' - אלו עשירים דכתיב (ויקרא כו יט) ושברתי את גאון עוזכם [ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה] ותני רב יוסף: אלו בולאות [1] שביהודה;
'בוטי' - אלו העניים, דכתיב (דברים טו ח) [כי פתח תפתח את ידך לו, ו]העבט תעביטנו [די מחסרו אשר יחסר לו] [2].
אמר ליה רבא ללעוזא [3]: מאי 'פרוסבול'?
אמר ליה פורסא דמילתא [4].
אמר רב יהודה אמר שמואל: יתומין אין צריכין פרוסבול [5];
וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול, דרבן גמליאל ובית דינו [6] - אביהן של יתומין [7].
תנן התם [8]: 'אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע [9]; אם אין לו [10] - מזכהו [11] בתוך שדהו [12] כל שהו'.
וכמה 'כל שהו'? אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו קלח של כרוב.
אמר רב יהודה: אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים [13] - כותבין עליו פרוסבול.
איני! והתני הלל [14] 'אין כותבין פרוסבול אלא על עציץ נקוב בלבד' [15]; נקוב - אִין, שאינו נקוב – לא! אמאי? והא איכא מקומו [16]?
לא, צריכא דמנח אסיכי [17].
רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא [18] וכתב עליה פרוסבול.
רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי [19].
רבי יונתן מסר מילי לרבי חייא בר אבא; אמר ליה "צריכנא מידי אחרינא?" אמר ליה: לא צריכת.
תנו רבנן: אין לו קרקע, ולערב יש לו קרקע - כותבין עליו פרוסבול לו ולערב; אין להן קרקע, ולחייב לו יש לו קרקע [20] - כותבין עליו פרוסבול מדרבי נתן [21], דתניא: רבי נתן אומר: מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: (במדבר ה ז) [והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו] ונתן לאשר אשם לו.
תנן התם [22]: השביעית משמטת את המלוה, בין בשטר בין שלא בשטר.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: 'בשטר' - שטר שיש בו אחריות נכסים [23]; 'שלא בשטר' - שאין בו אחריות נכסים; כל שכן מלוה על פה;
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: 'בשטר' - שטר שאין בו אחריות נכסים; 'שלא בשטר' - מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים - אינו משמט.
תניא כותיה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים - אינו משמט [24].
תניא אידך: סיים [25] לו [26] שדה אחת בהלוואתו [27] - אינו משמט [28]; ולא עוד אלא אפילו כתב 'כל נכסיי אחראין וערבאין לך' [29] - [30] אינו משמט.
קריביה דרבי אסי [31] הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים; אתא לקמיה דרבי אסי, אמר ליה "משמט או אינו משמט"? אמר ליה: אינו משמט.
שבקיה ואתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: משמט.
אתא רבי אסי לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: משמט או אינו משמט? אמר ליה: משמט.
"והא מר הוא דאמר 'אינו משמט'!?
אמר ליה: וכי מפני שאנו מדמין [32] - נעשה מעשה [33]?
אמר ליה: והתניא כוותיה דמר!?
אמר ליה: דלמא ההיא בית שמאי היא [34], דאמרי שטר העומד לגבות [35] כגבוי דמי!
תנן התם [36]: 'המלוה את חבירו מעות על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין - אין משמטין'; בשלמא 'מוסר שטרותיו לבית דין - דתפסי להו בי דינא [37], אלא מלוה על המשכון מאי טעמא?
אמר רבא: משום דתפס ליה [38].
אמר ליה אביי: אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ליה - הכי נמי דלא משמט?
אמר ליה: שאני משכון [39], דקני ליה [40]; מדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר (דברים כד יג) [השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך] ולך תהיה צדקה [לפני ה' אלקיך]- אם אינו קונה, צדקה מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
תנן התם [41]:
המחזיר חוב לחבירו בשביעית [42] - צריך [43] שיאמר לו "משמט אני" ואם אמר לו "אף על פי כן [44]" - יקבל הימנו, שנאמר (דברים טו ב) וזה דבר השמטה [שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו; לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה’] [45].
אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי [46].
איתיביה אביי: 'כשהוא נותן לו - אל יאמר לו "בחובי אני נותן לך", אלא יאמר לו "שלי הן ובמתנה אני נותן לך".
אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי [47].
אבא בר מרתא - דהוא אבא בר מניומי - הוה מסיק ביה רבה זוזי [48]. אייתינהו ניהליה בשביעית. אמר ליה "משמט אני" שקלינהו ואזל. אתא אביי, אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה: "אמאי עציב מר"? אמר ליה: "הכי הוה מעשה". אזל [49] לגביה [50], אמר ליה: "אמטת ליה זוזי למר?" אמר ליה: "אין". אמר ליה: "ומאי אמר לך"? אמר ליה: "משמט אני". אמר ליה "ואמרת ליה 'אף על פי כן'"? אמר ליה: "לא". אמר ליה: "ואי אמרת ליה 'אף על פי כן' הוה שקלינהו מינך? השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה 'אף על פי כן'.
אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה 'אף על פי כן' - שקלינהו מיניה. אמר [51]: "לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא [52]".
[אמר רב יהודה[53]] אמר רב נחמן: 'נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני'; מאי טעמא? כיון דתקינו רבנן פרוסבול [54] – 'לא שביק היתירא ואכיל איסורא [55]'.
כי אתו [מלוים] לקמיה דרב, אמר ליה: מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה (משלי לא ח) 'פתח פיך לאלם [אל דין כל בני חלוף] ' הוא.
תנן [56]: 'וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוסבול - הרי אלו לא יפרעו' [57].
תנאי היא, דתניא: המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוסבול; וחכמים אומרים: אינו צריך [58].
משנה:
עבד [59] שנשבה, ופדאוהו [60]: אם לשום עבד – ישתעבד [61], אם לשום בן חורין - לא ישתעבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד.
גמרא:
במאי עסקינן? אילימא [62] לפני יאוש [63] – 'לשום בן חורין' אמאי 'לא ישתעבד'? אלא לאחר יאוש - לשום עבד אמאי 'ישתעבד' [64]?
אמר אביי: לעולם לפני יאוש, ו'לשום עבד' [65] - ישתעבד לרבו ראשון [66], 'לשום בן חורין' - לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני: לרבו שני לא - דהא לשום בן חורין פרקיה; לרבו ראשון נמי לא - דילמא ממנעי ולא פרקי [ויש מעלה בשחרור עבדים, ואם בפדיונו לא יהיה משום מצוה – יימנעו ולא יפדוהו! וכראיה מביאה הגמרא [או אביי עצמו] את דברי רבן שמעון בן גמליאל:] רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד: קסבר 'כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים' [כי העבד שנפדה חוזר לעבדותו ומקיים מצוות כאשה] [67].
רבא אמר: לעולם לאחר יאוש, ו'לשום עבד' - ישתעבד לרבו שני [68], 'לשום בן חורין לא ישתעבד' - לא לרבו ראשון ולא לרבו שני: לרבו שני לא - דהא לשום בן חורין פרקיה! לרבו ראשון נמי לא, דהא לאחר יאוש הוה! 'רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד' [69] – כדחזקיה, דאמר חזקיה: מפני מה אמרו 'בין כך ובין כך ישתעבד'? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו.
מיתיבי 'אמר להן רבן שמעון בן גמליאל 'כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים'; בשלמא לאביי דאמר [70] לפני יאוש [71] - היינו דקאמר 'כשם' [72], אלא לרבא דאמר [73] לאחר יאוש [74] - האי כשם [75] משום דחזקיה הוא [76]?
אמר לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: 'אי לפני יאוש קאמריתו - היינו 'כשם'; אי לאחר יאוש קאמריתו – כדחזקיה.
ולרבא דאמר: לאחר יאוש, ולרבו שני - רבו שני ממאן קני ליה? משבאי? שבאי גופיה מי קני ליה?
אִין, קני ליה למעשה ידיו [77], דאמר ריש לקיש: מנין לעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים למעשה ידיו? שנאמר (ויקרא כה מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו [וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחזה] - [78] אתם קונים מהם
הערות
[עריכה]- ^ עשירים
- ^ ומי הן הלווים? - עניים
- ^ שאינו מדבר בלשון עברי הוא 'לעוזא', ואותו ששאל רבא הימנו זאת - היה מדבר בלשון פרוזבול
- ^ ופירש לו שבלשונו 'פרוז' 'פורסא' - תקנה
- ^ שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת
- ^ כלומר נשיאי ישראל שבכל דור ודור
- ^ וממונים עליהן ועל ממונם, והיו שטרותיהן כמסורים לבית דין. הא דנקט 'רבן גמליאל' - שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנית משנה זו, והא דרמי בר חמא - ברייתא היא
- ^ שביעית פ"י,מ"ו
- ^ אם יש קרקע ללוה; דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות, שהן נגבין מן הקרקע, דהוי מלתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי: דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא; ואף על פי שאינו שוה כל החוב, כדקתני לקמיה: 'קרקע כל שהוא' האמרן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום, כמעשה דקטינא דאביי (כתובות צא ב)
- ^ קרקע ללוה
- ^ המלוה
- ^ קרקע
- ^ להניח בו תנור או כיריים המטלטלין
- ^ אמורא הוה
- ^ שהוא מחובר, וכל שכן על קרקע עצמו אם שלו היא
- ^ דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו הואיל ועציץ שלו הוא
- ^ על גבי יתדות, ואין הקרקע שלו; הלכך: נקוב הוי כמחובר, ושאינו נקוב - אין כאן קרקע
- ^ גזע דקל קצוץ והגזע מחובר בארץ
- ^ בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אמר לחברים: "הרי אתם בית דין, וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה"
- ^ לאדם אחר שחייב ללוה זה מנה
- ^ מדרבי נתן הוי קרקע [של] לוי, החייב לשמעון - משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון
- ^ שביעית פ"י,מ"א
- ^ ששיעבד לו קרקעותיו
- ^ דכגבוי דמי, וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הן, וגבויוּת ממש, ואין כאן חוב
- ^ 'סיים': הראה בסימניה ובמצריה
- ^ הלוה למלוה
- ^ יחדה לו לגבות הימנה
- ^ דכגבוי ממש דמי
- ^ דלא דמי לגבוי כל כך כסיים
- ^ אפילו הכי
- ^ הוא היה המלוה
- ^ נראה בעינינו וכמדומין אנו כן, ולא שמענו מרבותינו
- ^ להוציא ממונו בידים
- ^ במסכת סוטה (כה,א): מתו בעליהן עד שלא שתו - בית שמאי אומרים 'נוטלות כתובתן ולא שותות כו'
- ^ מאחר ששטר כשר הוא והקרקע משועבד בו
- ^ שביעית פ"י מ"ב
- ^ והפקרן הפקר, וגבי מלוה [שנמסר לבית דין] לא קרינן ביה 'לא יגוש'
- ^ ואינו נוגשו ותובעו כלום
- ^ דמטלטלי
- ^ למלוה, ואם אבד חייב באחריותו - הלכך כגבוי נמי דמי לענין שביעית
- ^ שביעית פ"י מ"ח
- ^ בזמן שהשביעית נוהגת, ועברה עליו שביעית, ואחר כך החזירו, ולא שהחזירו בשביעית עצמה, דאם כן לא הוה צריך למימר "משמט אני", דקיימא לן 'אין שביעית משמטת אלא בסופה'
- ^ המלוה
- ^ אני רוצה להחזירו לך
- ^ צריך לומר דיבור של שמיטה
- ^ אם היה רוצה לחזור בו - יתלנו על עץ אם גברה ידו, עד דאמר ליה "אף על פי כן"
- ^ "במתנה אני נותן לך", ואין כאן משום 'לא יגוש', דלא בבי דינא קתבע ליה, ולאו משום חוב
- ^ היה נושה בו מעות; רבה היה המלוה
- ^ אביי
- ^ אבא בר מרתא
- ^ רבה [על עצמו]
- ^ דהוה ליה למימר 'אף על פי כן'
- ^ Note: – בטור איננו אלא רק אמר רב נחמן, והכי מסתברא
- ^ ומצי למיגבי בהיתרא
- ^ דמלוה בלא פרוזבול, למימר "הוה לי ואבד"
- ^ בכתובות בפרק 'הכותב'
- ^ אלמא לא מהימן לומר 'היה לי ואבד', דעל כרחיך בדטעין 'היה לי ואבד' עסקינן, דאי לאו הכי - צריכא למימר דשביעית משמטת?
- ^ דנאמן לומר 'אבד'
- ^ כנעני
- ^ ישראלים אחרים
- ^ בגמרא מפרש
- ^ פדאוהו מן העובד כוכבים
- ^ של בעלים הראשונים
- ^ וקסלקא דעתן לרבו ראשון, ואמאי? הרי נתייאש
- ^ על מנת להחזירו לרבו ראשון או אפילו על מנת להשתעבד בו
- ^ דשני לא קנה, דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה לפני יאוש, והרי הוא כגוזלו ממנו
- ^ וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי
- ^ ולקמן פריך 'ממאן קנייה'
- ^ לרבו ראשון
- ^ דמוקי
- ^ וטעמא דתנא קמא משום מימנעי ולא פרקי
- ^ דאיהו לא חייש ל'מימנעי ולא פרקי', משום דמצוה לפדותו
- ^ דמוקי
- ^ וטעמא דתנא קמא משום אפקעתא דיאוש הוא
- ^ דקאמר? הא טעמא דרבן שמעון בן גמליאל
- ^ שלא יפיל עצמו לגייסות הוא
- ^ וישראל קני ליה מידו למעשה ידיו, בכספא, ולגופיה - בטבילה לשם עבדות, כדאמרינן ביבמות בהחולץ (מז,ב); ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון - קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו, דהא אפילו ישראל נמי מיקני ליה [נעשה עבד] לעובד כוכבים למעשה ידיו; ונהי דישראל נפיק מיניה ביובל אבל עבד משתעבד לעולם
- ^ 'מהם תקנו' רבויא הוא, דהא כתיב לעיל מיניה 'מהם תקנו עבד ואמה' וכתיב בתריה 'וגם מבני התושבים הגרים עמכם' ולישתוק