ביאור:בבלי גיטין פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )
הדף היומי בויקימקור

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | [[גיטין {{{2}}} א|הדף המהדורה הרגילה]]

---

...הפרק הקודם | ...הפרק הבא

אודות הגמרא המבוארת

המקור עובד מטקסטים
באדיבות האתר "גמרא נוחה",
על שם נפתלי וחנה הולנדר
ובהשוואה למקורות מקוונים נוספים

גמרא נוחה - בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• מגמרא נוחה: רש"י, חלק מההפניות למקורות, וחלק מההסברים המורחבים
• דיבורי המתחיל (רש"י): במקום שנמצאים - הוכנסו ידנית לפי ש"ס וילנא
• מילים עם קו מתחתם – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• ראו גם מילון ארמי – עברי בויקימילון
• הסברים נוספים ללא שם: הוכנסו על ידי הויקיעורכים העורכים את הדף.
• תבנית ב - מציגה פירושים לגמרא המבוססים בעיקר על המפרשים שטיינזלץ ושוטנשטיין.

פרק חמישי - הניזקין

דפים בפרק זה

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

מח ב | מט א | מט ב | נ א | נ ב | נא א | נא ב | נב א | נב ב | נג א | נג ב | נד א | נד ב | נה א | נה ב | נו א | נו ב | נז א | נז ב | נח א | נח ב | אא א | אט ב | נט א | נט ב | ס א | ס ב | סא א | סא ב | סב א

משניות בפרק זה

משניות

• משנה א - הניזקין
• משנה ב יתומין שסמכו אצל בעל הבית
• משנה ג - המטמא והמדמע והמנסך
• משנה ד - הכהנים שפיגלו
• משנה ה - העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת
• משנה ו - לא היה סיקריקון ביהודה
• משנה ו - חרש רומז ונרמז
• משנה ח - אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום
• משנה ט - משאלת אשה לחברתה החשודה

משנה א - הניזקין

דף מח עמוד ב

משנה

הניזקין - שמין להן בעידית,

ובעל חוב - בבינונית,

וכתובת אשה - בזיבורית.

ר"מ רבי מאיר אומר:

אף כתובת אשה - בבינונית.

אין נפרעין מנכסים משועבדים -

במקום שיש נכסי בני חורין,

ואפילו הן זיבורית!

אין נפרעין מנכסי יתומין -

אלא מן הזיבורית.

אין מוציאין לאכילת פירות,

ולשבח קרקעות,

ולמזון האשה והבנות -

מנכסים משועבדים: מפני תיקון העולם.

המוצא מציאה -

לא ישבע: מפני תיקון העולם.

גמרא על משנה א

גמרא

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מט עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף מט עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נ עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נ עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נא עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נא עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נב עמוד א

משנה ב - יתומין שסמכו אצל בעל הבית

משנה

יתומין - שסמכו אצל בעל הבית, ^{רש"י מתני' שסמכו אצל בעל הבית:לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מבית דין אפילו הכי כאפוטרופוס הוא.}

- או שמינה להן אביהן אפוטרופוס:

חייב לעשר פירותיהם.

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע. ^{רש"י ישבע:כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן.}

-מינוהו ב"ד בית דין לא ישבע. ^{רש"י לא ישבע:טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא, ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא.}

אבא שאול - אומר חילוף הדברים.

גמרא על משנה ב

גמרא

סוגיא: אי אפשר לעשר עבור אחרים

כו וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם - בְּנַחֲלַתְכֶם:
וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר.
כז וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן-הַיָּקֶב.
כח כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהוָה,
מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (פרשת תרומת המעשר (מהלוי לכהן) - פרשת קרח, במדבר יח:כו-כח)

ורמינהו מילולית: 'והרי זרקנו אותו'. זהו פתיח לדיון בו מביאים ברייתא הסותרת את האימרה הנוכחית.:

'אתם' (במדבר יח כח) - ולא שותפין ^{רש"י ?:אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו} ,

'אתם' - ולא אריסין ^{רש"י ?:על חלקו של בעל הבית} ,

'אתם' - ולא אפוטרופין,

ולא התורם את שאינו שלו ^{רש"י ?:הך סיפא - טעמא דרישא, כלומר: 'אתם' - ממעט התורם שאינו שלו; והני כולהו שאינו ששלו נינהו; אי נמי 'זו ואין צריך לומר זו קתני'.}

סוגית המשך: תשובת רב חסדא על ידי סוגיא העוסקת בברייתא על יתומים

אמר רב חסדא: לא קשיא -

כאן להאכיל ^{רש"י ?:יתומים לאלתר - חייבים לעשר} ,

כאן להניח ^{רש"י ?:התבואה באוצר עד שיגדלו; למה ליה עשורי? לכשיגדלו יעשרום הם!} ,

והתניא ^{רש"י ?:בניחותא} :

תרומות ומעשרות של יתומים

האפוטרופין תורמין ומעשרין - להאכיל ולא להניח,

נכסים של יתומים

ומוכרים להן ^{רש"י ?:כלומר: לצרכם מנכסיהם} בהמה עבדים ושפחות,

בתים שדות וכרמים - להאכיל ^{רש"י ?:המעות} אבל לא להניח. ^{רש"י ?:שמא יגנבו; אי נמי משום שבח בית אביהן - נוי וכבוד הוא להם}

ומוכרין להן פירות יינות שמנים וסלתות - להאכיל אבל לא להניח,

מצוות בכספי יתומים

ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר שיש לו קצבה.

...לאיתויי שופר. פירוש על דברי הברייתא.

ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה.

...לאתויי מגילה. פירוש על דברי הברייתא.

ואין פוסקין עליהם צדקה ^{רש"י ?:אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים} ,

ואין פודין עליהן את השבויין -

ולא כל דבר שאין לו קצבה.

...לאתויי תנחומי אבלים. פירוש על דברי הברייתא.

תביעה בבית דין עבור יתומים

ואין אפוטרופין רשאין לדון ^{רש"י ?:עם בעל דין של יתומים הבא לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם, ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו} לחוב ולזכות בנכסי יתומים.

'לזכות' - אמאי לא ^{רש"י ?:ידונו עמו? אם דנו ונזדכו היתומים - אמאי לא הוי דינא} ?

אלא ^{רש"י ?:הכי קאמר: רש"י ?:אין רשאין לדון} 'לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים' ^{רש"י ?:אם דנו כדי לזכות ונתחייבו - אין היתומין נפסדין}

שדות ועבדים של יתומים

ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק - ולגאול בקרוב,

ברעה - ולגאול ביפה.

מאי טעמא? - דדלמא משתדפין.

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים,

אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אף לא למכור עבדים וליקח שדות.

מאי טעמא? דלמא לא משפיין ^{רש"י ?:לא יהו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערעור}

ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ^{רש"י ?:אפילו אין היתומין נפסדין שהעבדים באין לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומין רשות בו - אפילו הכי אין רשאין, שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן} ,

אבל מוכרין אותן לאחרים ^{רש"י ?:לתקנת היתומין, כגון להאכיל או ליקח שדות} - ואחרים מוציאין אותן לחירות. ^{רש"י ?:ואותם אחרים שהיו רוצין לתת להם הכסף לפדות עצמן - הן יקחום, ויהיו קנוים להן, ואחר כך ישחררום}

רבי אומר:

אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא: ^{רש"י ?:כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם רשאים לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה}

מפני שהוא ^{רש"י ?:האפוטרופוס} כמוכרו ^{רש"י ?:לעבד} לו. ^{רש"י ?:לעצמו}

סיום האפוטרופסות

וצריך לחשב עמהן באחרונה. ^{רש"י ?:כשיגדלו - יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום}

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך.

מעמד כלכלי נדרש לאפוטרופוס על יתומים

אין עושין אפוטרופין נשים ^{רש"י ?:אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח} ועבדים ^{רש"י ?:אין נאמנין} וקטנים ^{רש"י ?:אינם בני דעת} ,

ואם מינן אבי יתומין - הרשות בידו.

סוגיות: מעשים שהיו עם יתומים וחלומות.

חלום רבי מאיר (אני להרוס ואתה לבנות)

ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה גמרא נוחה: מילולית:בסביבתו. פירוש: שהיה שכנו דרבי מאיר,

דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי,

ולא שבקיה רבי מאיר.

אחוו ליה בחלמיה: 'אני להרוס ואתה לבנות?'

- אפילו הכי לא אשגח,

אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

רבי מאיר ומריבת הזוג כל ערב שבת

הנהו בי תרי, דאיגרי בהו שטן, דכל בי שמשי ^{רש"י ?:של ערב שבת} הוו קא מינצו בהדי הדדי.

איקלע רבי מאיר להתם,

עכבינהו תלתא בי שמשי - עד דעבד להו שלמא.

שמעיה ^{רש"י שמעיה:לשטן} דקאמר: גמרא נוחה:על עצמו 'ווי - דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה'.

רבי יהושע - כרבי יוסי (אשתי = ביתי, שורי = שדה שלי)

ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי,

דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורי, ולא אמר ליה ולא מידי.

סבר לה כרבי יוסי, דתניא:

אמר רבי יוסי:

מימי לא קריתי לאשתי 'אשתי' ולשורי 'שורי',

אלא לאשתי 'ביתי' ^{רש"י ?:שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית} ולשורי 'שדי'. ^{רש"י ?:וכן שור עיקרו של שדה} '

מעשה ביתומים, שור ואשה זקנה

הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא.

הוה להו תורתא,

שקלה וזבינתה ניהלייהו.

אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרו ליה: מאי עבידתה דזבנא ^{רש"י ?:מי מינה אפוטרופוס} ?

אמר להו 'יתומים שסמכו אצל בעל הבית' תנן ^{רש"י ?:ואף על פי שלא נתמנה - חשיב ליה כאפוטרופוס} .

והא אייקר?

ברשותא דלוקח אייקר.

והא לא נקיטי דמי?

אמר להו: אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי - אמר שמואל.

דאמר רב חנילאי בר אידי:

אמר שמואל:

נכסי יתומין הרי הן כהקדש, ^{רש"י ?:דכתיב 'ונתן הכסף וקם לו' [YH1] - ולא שייכא בהו משיכה}

ולא מקני אלא בכספא.

חמורו של רבנו עוקבא היתום

חמריה דרבנא עוקבא יתמא - משכוה ^{רש"י ?:לקוחות מאפוטרופסים} בארבעה ארבעה ^{רש"י ?:החבית} ,

ואייקר וקם בשיתא שיתא.

אתו לקמיה דרב נחמן.

אמר להו:

היינו דרב חנילאי בר אידי.

דאמר רב חנילאי בר אידי:

אמר שמואל:

נכסי יתומין - הרי הן כהקדש,

ולא מקני אלא בכספא.

משוך ^{רש"י ?:המשיכו מוכרים} פירי מיתמי:

אייקור - היינו דרב חנילאי בר אידי...

זול - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש! ^{רש"י ?:כל הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות, אבל אם משך - לא יכול לחזור, וכל שכן אלו שהן כהקדש: דליפוי כח עשאום כהקדש, ולא להרעת כח}

אמשיכו להו פירי ליתמי: ^{רש"י ?:שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים}

אייקר ^{רש"י ?:ורוצין המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף} - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש... ^{רש"י ?:וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי - השתא כל שכן דלא הדרי}

זול - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי. ^{רש"י ?:וניהדרו בהו יתמי}

אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי:

הא - רעה היא לדידהו!

דזמנין - דמצטרכי לפירי, וליכא?

דיהיב להו - עד דיהבי זוזי.

יהבי יתמי זוזי אפירי:

זול - לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש.

אייקר ^{רש"י ?:ורוצים המוכרים לחזור} - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי. ^{רש"י ?:ולא יחזרו}

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה היא לדידהו?

דף נב עמוד ב

דאתו למימר להו "נשרפו חיטכם בעלייה". ^{רש"י ?:שהרי קניתם במעות; וכי תימא לא מצו למימר הכי, דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן 'לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש' - לאו מילתא הוא: דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא - לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא, דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה - היינו טעמא: בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה}

יהבי להו זוזי ליתמי אפירי:

אייקר - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש.

זול - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי.

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי:

הא - רעה הוא לדידהו,

דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא?

דיהיב להו עד דיהבי להו פירי.

שטרו של זעירא היתום ומס המלך (כרגא בלא אכרזתא)

אמר רב אשי:

אנא ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירא יתמא,

דמזבנא ארעא ^{רש"י ?:דיתמי} לכרגא, ^{רש"י ?:לפיוסי כרגא דיתמי} בלא אכרזתא. ^{רש"י ?:וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ [אכרזתא: שמכריזין שלשים יום "קרקע פלוני יוצא לימכר בבית דין"]} ,

דאמרי נהרדעי:

לכרגא ולמזוני ולקבורה -

מזבנינן בלא אכרזתא ^{רש"י ?:לפי שאין פנאי} .

האפוטרופוס עמרם הצבעי ובגדיו היפים

עמרם צבעא - אפוטרופא דיתמי הוה:

אתו קרובים לקמיה דרב נחמן,

אמרי ליה: "קא לביש ומכסי מיתמי"!

אמר להו ^{רש"י ?:רב נחמן} : כי היכי דלישתמען מיליה! ^{רש"י ?:וצורך היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב}

"קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד?! ^{רש"י ?:אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו, ומשל יתומים הוא עושה רש"י ?:וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם, זה ככה וזה ככה, אבל עני - אין אדם אומדו; אי נמי דלא אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו}

- אימור מציאה אשכח.

"והא קא מפסיד? ^{רש"י ?:נכסי היתומים: שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות} "

אמר להו: אייתו לי סהדי דמפסיד – ואיסלקיניה.

דאמר רב הונא חברין משמיה דרב:

אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.

דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד:

רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה.

דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה.

והלכתא: מסלקינן ליה.

סוגיא: שבועת אפוטרופוס כשמינהו האב ולא בית הדין

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע סוף משנתנו - לעיל:

מאי טעמא?

אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופוס,

ומשום שבועה - ^{רש"י ?:דרמית עליה לבסוף} לא אתי לאמנועי. ^{רש"י ?:לא ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה}

מינוהו בית דין - לא ישבע המשך המשנה:

מלתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא - ^{רש"י ?:גבי בית דין - טובת חנם היא שזה עושה לבית דין: לקבל דבריהן ולטרוח לפני יתומין}

ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי. ^{רש"י ?:מעיקרא מלקבל עליו}

אבא שאול אומר חילוף הדברים המשך המשנה:

מאי טעמא מינוהו בית דין ישבע?

בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא - דאיניש מהימנא הוא: דהא סמיך עליה בי דינא -

משום שבועה לא אתי לאמנועי.

מינהו אבי יתומים לא ישבע ציטוט חוזר במסגרת "חילוף הדברים" לפי אבא שאול:

מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי ^{רש"י ?:דברי אהבה וריעות היה ביניהם, ולא הנאת ממון כל כך}

ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי.

סוגיא: שבועת אפוטרופוס - מסקנה להלכה

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא כאבא שאול.

תניא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע.

והלכה כדבריו.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו:

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע, מפני שהוא נושא שכר.

אמר ליה: את אייתת קבא וכיילת ליה פירוש גמרא נוחה: וכי אתה מדדת כמה קבל בשכרו?

אלא אימא 'מפני שהוא כנושא שכר'.

משנה ג - המטמא והמדמע והמנסך

משנה

המטמא ^{רש"י ?:טהרותיו של חברו כגון תרומה} והמדמע ^{רש"י ?:תרומה בחולין של חברו, ומפסידו: שאוסרו לזרים, וצריך למוכרו לכהנים בזול} והמנסך ^{רש"י ?:יין חברו; בגמרא מפרש לה} :

בשוגג - פטור. ^{רש"י ?:מתשלומין}

במזיד - חייב. ^{רש"י ?:בגמרא אמר טעמא}

גמרא על משנה ג

גמרא

איתמר:

מנסך:

רב אמר: מנסך ממש. ^{רש"י ?:שכשך בידו לתוכו לשם עבודה זרה, וכך היתה עבודתן}

ושמואל אמר: מערב. ^{רש"י ?:יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה}

מאן דאמר 'מערב' - מאי טעמא לא אמר 'מנסך'?

אמר לך: מנסך - קם ליה בדרבה מיניה. ^{רש"י ?:לא מצי למיתני במתניתין אמזיד 'חייב בתשלומין', דהא עובד עבודת כוכבים הוה, ונסקל}

ואידך?

כדרבי ירמיה -

דאמר רבי ירמיה:

משעת הגבהה ^{רש"י ?:על מנת לגוזלו} הוא דקנה,

מתחייב בנפשו: לא הוי - עד שעת ניסוך.

פירוש גמרא נוחה: הערה מספר 1

ולמאן דאמר מנסך - מאי טעמא לא אמר מערב?

אמר לך: מערב -

דף נג עמוד א

...היינו מדמע ^{רש"י ?:שמערב בהיתר דבר האוסרו; וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן - הוא הדין דילפינן מיניה למנסך, ולא אצטריך למתנייה; אבל השתא דמנסך ממש - איצטריך למתנייה, דלא תימא 'קם ליה בדרבה מיניה ופטור'} .

ואידך?

^{רש"י ?:מטמא ומדמע דבמזיד חייב} קנסא הוא. ^{רש"י ?:דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק}

ומקנסא - לא ילפינן. ^{רש"י ?:דהא לאו דינא הוא, והיכא דקנוס – קנוס, והיכא דלא קנוס - לא קנוס, ולהכי אצטריך 'מנסך'}

הסבר הפירוט לפי הלומדים קנס מקנס

ולמאן דיליף קנסא מקנסא  ^{רש"י ?: היינו רב, דאמר 'מנסך ממש', דאילו מערב לא אצטריך, דילפינן ממדמע - אף על גב דקנסא הוא} 

- כל הני  ^{רש"י ?: דמתניתין}  למה לי?  ^{רש"י ?: ליתני חדא ונילפא אידך מינה} 

צריכא יש צורך במילים אלו. פתיח, וכן סיום, לסוגיא העוסקת בצורך בפרטים מסויימים במשנה או בברייתא.:

דאי תנא 'מטמא' -

אי תרומה: הוה אמינא משום דקא מפסיד לה לגמרי.  ^{רש"י ?: דלא חזיא תו לאכילה} 

ואי מטמא חולין: משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל,  ^{רש"י ?: מפני פרושים שאוכלין חוליהן בטהרה} '  ^{רש"י ?: ומשום דעבד איסורא קנסוהו} ,

אבל מדמע -  ^{רש"י ?: לא מפסיד לגמרי, דהא חזי לכהנים, וזבני מיניה בזול}  אימא לא?

ואי אשמעינן 'מדמע' - משום דשכיח -  ^{רש"י ?: דעביד, ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד} 

אבל מטמא - דלא שכיח - אימא לא?

ואי אשמעינן מטמא ומדמע -

משום דלא קים ליה בדרבה מיניה,

אבל מנסך: דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא?

קא משמע לן בא להשמיע לנו, ללמד אותנו

להרחבה כדרבי ירמיה.  ^{רש"י ?: דמדאגבהה - קנייה.} 

הסבר הפירוט לפי הגורסים שהמדמע היא גרסה מאוחרת

ולהא דתני אבוה דרבי אבין: 'בראשונה היו אומרים: 'המטמא והמנסך', חזרו לומר אף 'המדמע - כל הני למה לי  ^{רש"י ?: כיון דתנן 'מנסך' בתרתי, דרישא - כל שכן מדמע, דליכא למימר דקם ליה בדרבה מיניה} ?

צריכא יש צורך במילים אלו. פתיח, וכן סיום, לסוגיא העוסקת בצורך בפרטים מסויימים במשנה או בברייתא.:

דאי אשמעינן 'מטמא' - משום דלא קים ליה בדרבה מיניה,

אבל מנסך: דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא?

ואי אשמעינן 'מנסך' - משום דקא מפסיד ליה לגמרי.  ^{רש"י ?: שאוסרו בהנאה} 

אבל מטמא: דלא מפסיד ליה לגמרי  ^{רש"י ?: אף על גב דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול, אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה, דאפילו מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת כהן}  - אימא לא?

ואי אשמעינן הני תרתי - משום דהפסד מרובה.  ^{רש"י ?: מטמא איכא הפסד מרובה, דלא חזיא תו לאכילה} 

אבל מדמע - דהפסד מועט: אימא לא?

צריכא יש צורך במילים אלו. פתיח, וכן סיום, לסוגיא העוסקת בצורך בפרטים מסויימים במשנה או בברייתא..

סוגיא: היזק שאינו ניכר

אמר חזקיה:

דבר תורה:

אחד שוגג ואחד מזיד - חייב.

מאי טעמא?

היזק שאינו ניכר -  ^{רש"י ?: כגון הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו}  שמיה היזק.  ^{רש"י ?: ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו, בין שוגג למזיד, כדאמרינן בהחובל  רש"י ?: בבא קמא פה,ב : פצע תחת פצע - לחייב על השוגג כמזיד} 

ומה טעם אמרו 'בשוגג פטור'?

כדי שיודיעו.  ^{רש"י ?: שטימא או דימע; דאי מחייבת ליה - לא אתי מודע להו לבעלים, ואכלי איסורא} 

אי הכי - אפילו במזיד נמי!?

השתא - לאוזוקי קא מכוין, אודועי לא מודע ליה?  ^{רש"י ?: דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו - למה לו דעבד} 

ורבי יוחנן אמר:

דבר תורה: אחד שוגג ואחד מזיד פטור.

מאי טעמא?

היזק שאינו ניכר - לא שמיה היזק.

ומה טעם אמרו 'במזיד חייב'?

שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר 'פטור אני'.

הזק שאינו ניכר - כהנים שפיגלו בשוגג

תנן: להלן במשנתנו נד,ב

'הכהנים שפגלו במקדש  ^{רש"י ?: קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם, ולא הורצו לבעלים} 

מזידים -  ^{רש"י ?: שידעו שפסולים בכך}  חייבין.  ^{רש"י ?: לשלם דמיהם לבעלים   רש"י ?: שהרי צריכין להביא אחרים; ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש} 

ותני עלה: 'מפני תיקון העולם'.  ^{רש"י ?: קא סלקא דעתן דהכי קאמר: חייבין מפני תקון העולם, שלא ירגילו בכך} 

ואי אמרת 'היזק שאינו ניכר שמיה היזק'

האי "שוגגין - פטורין מפני תיקון העולם" - מיבעי ליה?  ^{רש"י ?: דהא 'חייבין דמזיד' - דינא דאורייתא הוא, ו'תיקון העולם' - אפטורין הוא דשייך למיתני, כדי שיודיעו} 

הכי נמי - קאמר: 'מזידין חייבין' - הא שוגגין פטורין  ^{רש"י ?: דמתניתין לא תני 'שוגגין פטורין' בהדיא ברישא}  מפני תיקון העולם  ^{רש"י ?: ואי נמי תני 'תיקון העולם' - לא ארישא קאי.} 

הזק שאינו ניכר - מלאכה במי חטאת

מתיב רבי אלעזר: (תוספתא בבא קמא פ"ו ה"יז [ליברמן]; בבא קמא נו,א; צח,א)

העושה מלאכה במי חטאת  ^{רש"י ?: דפרה אדומה}  ובפרת חטאת -  ^{רש"י ?: וכן פרה עצמה - נפסלין במלאכה, דכתיב (במדבר יט,ב) 'אשר לא עלה עליה עול'; ובמי חטאת כתיב (במדבר יט,ט) 'למשמרת למי נדה' ותניא בספרי (במדבר פסקא קכ"ד): מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה, ומנין אף במים? תלמוד לומר: 'למשמרת למי נדה', כלומר: שיהיו משומרות לכך - ולא לדבר אחר}  -

פטור מדיני אדם  ^{רש"י ?: לשלם}  וחייב בדיני שמים.  ^{רש"י ?: פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל} 

ואי אמרת 'היזק שאינו ניכר שמיה היזק' -

בדיני אדם נמי לחייב?

הוא מותיב לה - והוא מפרק לה:

פרה שהכניסה לרבקה -  ^{רש"י ?: למקום אסיפת הבהמות וקישורן, כמו 'כעגלי מרבק' (מלאכי ג,כ)}  על מנת שתינק  ^{רש"י ?: את אמה}  ותדוש,  ^{רש"י ?: בתבואה עם השאר, דתשלומין - ליכא אמעשה ידיו: דאמר "לטובה הכנסתיה שתינק", ופסולה לא הוי - אלא מחמת מחשבתו: שנתכוין אף שתדוש. וגרמא בניזקין - פטור: דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא, כדאמר (פסחים כו,ב) 'עוּבד' - דומיא דעבד דניחא ליה} 

מי חטאת - ששקל בהן משקלות  ^{רש"י ?: שהיו תלויות בכף מאזנים, והיה יודע משקלם, ונתן בשר לשקלו בכף שניה, דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל} 

והאמר רבא 'מי חטאת...

דף נג עמוד ב

...ששקל בהן משקלות - כשרה'?

לא קשיא:

הא [שפסולים] - בגופן,

הא ^{רש"י ?:דרבא} - בכנגדן. ^{רש"י ?:כדפרישית; ומתניתא דמשמע פסולות - ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים: שיש להם כלי שיש בו שנתות, ונותנים מים בראשונה, ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני, וכוונהו כבר: שבמשקל ליטרא או שני ליטראות - המים עולים ומגיעין לאותו הרושם}

'בגופן'? מעשה קא עביד בהו!

ואי היזק שאינו ניכר - שמיה היזק:

בדיני אדם נמי לחייב?

אלא

אידי ואידי - בכנגדן, ולא קשיא.

הא ^{רש"י מתניתא דאסח דעתיה:מתניתא [הברייתא של רבי אלעזר שאמר שהמים פסולים]} - דאסח דעתיה, ^{רש"י תוכן הד"ה הקודם:משמירתן, על ידי המשקל ששקל בהם, ונפסלו בהיסח הדעת; ד'למשמרת למי נדה' כתיב: שצריכה שימור תמיד; ומיהו בדיני אדם לא מיחייב, דגרמא בעלמא הוא}

הא ^{רש"י סוף הדיבור הקודם: והא דלא אסח דעתיה...:דרבא} - דלא אסח דעתיה.

גזילה שאיבדה את ערכה

מתיב רב פפא:

גזל מטבע - ונפסל: ^{רש"י ?:שפסלתו מלכות}

תרומה - ונטמאת. ^{רש"י ?:מאליה}

חמץ - ועבר עליו הפסח:

אומר לו "הרי שלך לפניך". ^{רש"י ?:ובלבד שישלם לו אותו עצמו, וקרינא בה 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה,כג), שהרי לא נשתנה.}

ואי אמרת היזק שאינו ניכר - שמיה היזק:

האי - גזלן הוא! ^{רש"י ?:מכדי מיגזל גזליה, מדמשכיה, וקם ליה ברשותיה}

ממונא מעליא בעי שלומי?! ^{רש"י ?:וכי קמשלם ליה - דבר הניזק משלם ליה, ולא כמה שגזל}

תיובתא.

מקור המחלוקת בעניין המטמא והמדמע והמנסך

לימא כתנאי:

המטמא והמדמע והמנסך -

אחד שוגג ואחד מזיד –

חייב, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

בשוגג - פטור, במזיד - חייב.

מאי, לאו בהא קמיפלגי?

דמר ^{רש"י ?:רבי מאיר} סבר: היזק שאינו ניכר - שמיה היזק ^{רש"י ?:הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (בבא קמא כו,ב) מ'פצע תחת פצע' (שמות כא,כה)}

ומר סבר: לא שמיה היזק? ^{רש"י ?:ובמזיד הוא דמחייב משום קנסא}

קנסות על דברי תורה ועל דברי חכמים

אמר רב נחמן בר יצחק:

דכולי עלמא היזק שאינו ניכר - לא שמיה היזק.

והכא – ב'קנסו שוגג אטו מזיד' קא מיפלגי:

דמר ^{רש"י ?:רבי מאיר} סבר: קנסו שוגג - אטו מזיד, ^{רש"י ?:ואף על גב דמזיד גופיה קנסא הוא}

ומר סבר: לא קנסו שוגג - אטו מזיד.

קנסות על מחללי שבת

ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר,

ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה.

דתניא:

המבשל בשבת:

בשוגג - יאכל ^{רש"י ?:הוא עצמו, ואף בשבת} ,

במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

בשוגג - יאכל למוצאי שבת ^{רש"י ?:לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד} ,

במזיד - לא יאכל עולמית.

רבי יוחנן הסנדלר אומר:

בשוגג - יֵאָכֵל למוצאי שבת: לאחרים - ולא לו,

במזיד - לא יאכל עולמית: לא לו, ולא לאחרים. ^{רש"י ?:בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יֵאָכֵל, דרבי יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה, ויליף לה מקראי בבא קמא (עא,א) ובכתובות (לד,ב).}

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה!

דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא:

כי קניס – בדרבנן ^{רש"י ?:מטמא ומדמע - איסורא דרבנן הוא; כיון דלא שמיה היזק - אין כאן איסורא דאורייתא; ודברי סופרים צריכין חיזוק, הלכך קניס אף השוגג, (אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא)}

בדאורייתא - לא קניס. ^{רש"י ?:ולא שכיח דעברי עלה - הלכך לא קניס.}

והא מנסך - דאורייתא הוא, וקא קניס?

משום חומרא דעבודת כוכבים - ^{רש"י ?:להרחיקו מן האיסור} קנס ליה. ^{רש"י ?:ועבד ליה חיזוק}

דרבי יהודה אדרבי יהודה - לא קשיא:

כי לא קניס – בדרבנן,

בדאורייתא - ^{רש"י ?:משום דעבד איסור חמור} קניס. ^{רש"י ?:להרחיקו, אבל בדרבנן - דקיל - לא קניס את השוגג}

והא מנסך, דאורייתא, ולא קניס?

משום חומרא דעבודת כוכבים - מיבדל בדילי מיניה. ^{רש"י ?:ולא צריך למיקנסיה}

קנסות על הנוטע בשבת ובשנת שמיטה

ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר בדאורייתא: ^{רש"י ?:דאורייתא אדאורייתא}

דתניא:

הנוטע בשבת:

בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר.

ובשביעית -

בין בשוגג בין במזיד – יעקר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

בשביעית:

בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר.

ובשבת -

בין בשוגג בין במזיד – יעקר. ^{רש"י ?:הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס, וגבי שביעית קתני 'בין בשוגג בין במזיד יעקר. והוא הדין נמי דלרבי יהודה קשיא, אלא משום דתנא קמא - רבי מאיר הוא - נקט ליה; ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה.}

ולטעמיך - תקשה לך היא גופה?

מכדי: הא - דאורייתא, והא - דאורייתא:

מאי שנא שבת? ומאי שנא שביעית?

אלא:

התם - כדקתני טעמא:

אמר רבי מאיר:

מפני מה אני אומר

בשבת: בשוגג - יקיים, במזיד - יעקר,

ובשביעית: בין בשוגג בין במזיד - יעקר?

מפני שישראל מונין לשביעית. ^{רש"י ?:ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית, לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה, ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה, ומחללין אותו ברביעית; הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית, ואתי למשרי נטיעה בשביעית!} ,

דף נד עמוד א

ואין מונין  ^{רש"י ?: נטיעותיהן[1]}  לשבתות.  ^{רש"י ?: שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת} 

דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות.

מאי 'דבר אחר'?  ^{רש"י ?: למה ליה לאתויי טעמא אחרינא} 

הכי קאמר:

וכי תימא:

שבת נמי - זימנין דמיקלע יום שלשים בשבת:

דאי נטע ההוא יומא - הוא דסלקא ליה שתא,

ואי לא - לא סלקא ליה שתא:  ^{רש"י ?: זימנין דצריך למימני, דתניא: 'הנוטע ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה לשני ערלה' דשלשים יום בשנה חשובין שנה, ומותר לקיימן בשביעית; פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית; הלכך זמנין דשבת זו שנטע זה הויא יום שלשים לפני ר"אש השנה, ומונין אותו שנה, ואי הוה בציר ההוא יומא - לא הוה סליק ליה שתא; ולאחר זמן, כשאוכלין מן הפירות לסוף שתי שנים, ואומרים "למה הותרו פירות הללו לשתי שנים" ואומר להם 'השלשים שלפני ראש השנה חשובין שנה" - ומזכירים שנטע בשבת, וליקנסוה} 

תא שמע: 'דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית  ^{רש"י ?: ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית}  ולא נחשדו על השבתות'.  ^{רש"י ?: ואפילו יזכר ויודע הדבר - לא אתי למישרי נטיעתא בשבת} 

חומרת שביעית במקומו של רבי יהודה

דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא:

באתריה דרבי יהודה - חמירא להו שביעית.

דההוא דאמר ליה לחבירו: "דייר בר דיירתא!"  ^{רש"י ?: גר בן גיורת} 

אמר ליה: "אנא לא אכלי פירי דשביעית כוותך"!

רבי מאיר לא קונס לשוגג בדברי חכמים

תא שמע בֹּא, שמע! (פתיח להוכחת טיעון או לדחייתו)

להרחבה  ^{רש"י ?: דרבי מאיר בדרבנן לא קניס שוגג} 

אכל תרומה טמאה  ^{רש"י ?: בשוגג, ואפילו טמאה}  - משלם חולין טהורין.  ^{רש"י ?: ולקמן פריך 'אמאי משלם טהורין?'; האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה, ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין, ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה, שנאמר 'ונתן לכהן את הקדש  רש"י ?: ויקרא כב ': על ידי נתינתו נעשו קודש; אלמא דבר הראוי לחול עליו שם תרומה בעינן, ולא מעות; אבל האוכלה מזיד משלם מעות} 

שילם חולין טמאים - מהו?

אמר סומכוס משום רבי מאיר:

בשוגג -  ^{רש"י ?: שילם, שלא היה יודע שהן טמאין}  תשלומיו תשלומין.  ^{רש"י ?: ופטור באלו, והן נעשין תרומה טמאה כמה שאכל} 

במזיד - אין תשלומיו תשלומין.  ^{רש"י ?: ולקמיה פריך אמאי} 

וחכמים אומרים:

אחד זה ואחד זה -  ^{רש"י ?: שוגג ומזיד} 

תשלומיו תשלומין,  ^{רש"י ?: והן נעשין תרומה וממון כהן, ואם קידש בהן אשה מקודשת} 

וחוזר ומשלם חולין טהורים.  ^{רש"י ?: משום קנס, ואינן נעשין תרומה} '

והוינן בה:

במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין  ^{רש"י ?: אמאי קנסת ליה אמזיד דהני תשלומין? - הא לא הזיד בתשלומין גרועין} 

תבא עליו ברכה! - דאכיל מיניה מידי - דלא חזי ליה בימי טומאתו,  ^{רש"י ?: תרומה טמאה, דלא מצי למיכל בימי טומאה, דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה, ואפילו היא טמאה} 

וקא משלם ליה  ^{רש"י ?: חולין טמאים,}  מידי - דחזי ליה בימי טומאתו!  ^{רש"י ?: ואף על גב דסוף סוף הן נעשין תרומה, ולא חזו ליה, דהא טמאה היא - מיהו חולין טמאין מיכוין לשלומי, ולא ידע דהם נעשין תרומה} 

ואמר רבא, ואמרי לה כדי חברו של רבא (פירוש גמרא נוחה):

חסורי מחסרא והכי קתני:

אכל תרומה טמאה - משלם כל דהו.  ^{רש"י ?: כל שהוא חולין, בין טהורין בין טמאין} 

אכל תרומה טהורה - משלם חולין טהורים.

שילם חולין טמאין – מהו?

סומכוס אומר משום רבי מאיר:

בשוגג - תשלומיו תשלומין.  ^{רש"י ?: דהא אוכל תרומה שוגג - לפי מדה משלם, ולא לפי דמים ואף על גב דהך טומאה גריעא מההיא דאכל - תשלומין הן מדאורייתא; ורבנן נמי לא קנסוהו, הואיל ושגג בתשלומין} 

במזיד -  ^{רש"י ?: שידע שטמאין הן}  אין תשלומיו תשלומין.  ^{רש"י ?: דקנסוהו רבנן, שמתכוין להפסיד כהן} 

וחכמים אומרים:

אחד זה ואחד זה - תשלומיו תשלומין,

וחוזר ומשלם חולין טהורין.

ואמר רב אחא בריה דרב איקא  ^{רש"י ?: ביבמות בהאשה רבה (צ,א)} 

דמזיד - נמי דקאמר רבי מאיר 'אין תשלומיו תשלומין' -

להפטר לגמרי קאמר כלומר: שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין, כרבנן, ובשוגג הוא דפליג אדרבנן: דלרבי מאיר לא קנסו שוגג אטו מזיד, ורבנן קנסו. (פירוש גמרא נוחה)

הכא - בקנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו:

דרבי מאיר סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד  ^{רש"י ?: והא הכא איסורא דרבנן היא: דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו, דלפי מדה משלם, וכי משלם טמאין - אפילו במזיד - איסורא דרבנן הוא דעבד, ולא קניס רבי מאיר שוגג} 

וחכמים אומרים: קנסו.

הכי?

השתא: התם - גברא לשלומי קא מיכוין -  ^{רש"י ?: ואדם כשר הוא}  אנן ניקום וליקנסיה?  ^{רש"י ?: על שגגתו} ?  ^{רש"י ?: אבל מטמא ומדמע שוגג - אינו מתעסק בטובה.} 

זורק דם קרבן שנטמא

תא שמע:

דם שנטמא וזרקו בשוגג - הורצה.  ^{רש"י ?: דהציץ מרצה, ומותר בשר באכילה} 

במזיד - לא הורצה.  ^{רש"י ?: מדרבנן, וקנסא הוא: לאסור בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו; והך זריקת מזיד - איסורא דרבנן היא, דמדאורייתא זורק לכתחילה, דהציץ מרצה} 

אמר לך רבי מאיר:

הכי? השתא: התם - גברא לכפורי קא מכוין - אנן ניקום ונקנסיה?  ^{רש"י ?: על שגגתו} ?  ^{רש"י ?: והוא הדין דמצי לשנויי 'הא מני רבי יהודה היא, דלא קניס בדרבנן, דהא לאו סתם משנה היא אלא ברייתא היא, ב'הקומץ רבה' (מנחות כה,א), מיהו ניחא ליה לשנויי דאפילו תימא רבי מאיר היא.} 

מפריש מעשרות בשבת

תא שמע:

המעשר בשבת:  ^{רש"י ?: איסור שבות דרבנן היא כדתנן ב'משילין' (ביצה לו,א): 'אלו הן משום שבות של מצוה: אין מגביהין תרומות ומעשרות' - דמיחזי כמתקן} 

בשוגג – יאכל,

במזיד - לא יאכל.  ^{רש"י ?: והך 'המעשר בשבת' - סתם משנה היא במסכת תרומות (פ"ב מ"ג), וכן המטביל כליו: מטביל נמי איסורא דרבנן היא, במסכת ביצה בפרק 'יום טוב' (יח,א), מפני שנראה כמתקן כלי; וכל הני רמינן דרבי מאיר אדרבי מאיר, דקניס לעיל בדרבנן.} 

הכי? השתא: התם - גברא לתקוני קא מיכוין, אנן ליקום וליקנסייה?

מטביל כלים בשבת

תא שמע:

המטביל כלים בשבת:

בשוגג - ישתמש בהן,

במזיד - לא ישתמש בהן.

הכי? השתא: התם - גברא לטהורי מאני קא מיכוין, אנן ליקום ולליקנסיה?

קנס באגוזים של ערלה שהתפצחו

ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה בדרבנן, דתניא:

דף נד עמוד ב

 ^{רש"י ?: אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן: נתפצעו האגוזים של ערלה ואחר כך נפלו לתוך של היתר - יעלו} : נפלו  ^{רש"י ?: תחלה}  ונתפצעו:  ^{רש"י ?: ואחר כך נתפצעו}  אחד  ^{רש"י ?: שפצען}  שוגג  ^{רש"י ?: שלא נתכוין כדי לבטל חשיבותן ולהעלותן באחד ומאתים, כדין ערלה}  ואחד מזיד  ^{רש"י ?: בין שפצען מזיד: שנתכוין לכך}  - לא יעלו.

דברי רבי מאיר.

ורבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:

בשוגג – יעלו, במזיד - לא יעלו.  ^{רש"י ?: אפילו באלף, דקניס רבי מאיר ורבי יהודה שוגג אטו מזיד, אף על גב דהך עלייה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך} 

והא - הכא דמדאורייתא: חד בתרי בטל -  ^{רש"י ?: - איסורא דרבנן בעלמא הוא, ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב, דהכל בטל, דכתיב 'אחרי רבים להטות' (שמות כג,ב)} , ורבנן הוא דגזור,

וקא קניס רבי יהודה?

התם - היינו טעמא דרבי יהודה:

משום דאתי לאיערומי  ^{רש"י ?: ולהתכוין, ויאמר "שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותן"} 

תערובת ערלה או כלאי הכרם בנטיעות כשרות

ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי, דתנן: (ערלה פ"א מ"ו):

נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם

שנתערבו בנטיעות אחרות - הרי זה לא ילקט.  ^{רש"י ?: דכל זמן שהיא במקומה - כמחובר חשיבא, ולא בטלה; וכי לקיט לפירות ומבטל להו במאתים - הוי מבטל איסור לכתחילה} 

ואם ליקט  ^{רש"י ?: ולא נמלך}  - יעלו באחד ומאתים,  ^{רש"י ?: דהוה ליה שוגג, דלא נתכוון ללקט על מנת לבטל, דסבור שכבר בטלו במחובר} 

ובלבד שלא יתכוין ללקט.  ^{רש"י ?: בכוונת ביטול} 

רבי יוסי אומר:

אף המתכוין ללקט - יעלו באחד ומאתים.  ^{רש"י ?: אלמא במזיד נמי בטיל} 

הא - אתמר עלה:

אמר רבא: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.  ^{רש"י ?: אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת; וכיון דלא שכיחא - לא אחמור בה רבנן, אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא} 

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.

משנה ד - הכהנים שפיגלו

משנה:

הכהנים שפגלו במקדש,

מזידין – חייבין.

גמרא על משנה ד

גמרא:

כהן המספר לחברו על קלקולים בעבודתם

תנו רבנן:

היה עושה עמו בטהרות, ואמר לו "טהרות שעשיתי עמך נטמאו",

היה עושה עמו בזבחים, ואמר לו "זבחים שעשיתי עמך נתפגלו" –

נאמן.

אבל, אמר לו "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו"

ו"זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו" -

אינו נאמן.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

אמר אביי:

כל שבידו  ^{רש"י ?: לעשות בשעה שמודיעו}  – נאמן.  ^{רש"י ?: ורישא - כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן; וגבי קרבנות - בכהן העובד קמיירי, כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר "פיגלתיה בשחיטה" שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות [אם טרם פגל אותם (פירוש גמרא נוחה)], אבל 'ביום פלוני' - שכבר יצאו מידו - לאו כל כמיניה} .

רבא אמר:

 ^{רש"י ?: אף על פי שאין בידו נאמן, וסיפא}  כגון - דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי,

ולבתר הכי - אשכחיה ואמר ליה.

הלכה למעשה (רבי אמי): כהן שסיפר על קלקול

ההוא דאמר ליה לחבריה "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו".

אתא לקמיה דרבי אמי,

אמר ליה: שורת הדין -  ^{רש"י ?: כלומר: הדין נותן}  אינו נאמן.

אמר לפניו רבי אסי: רבי! אתה אומר כן?  ^{רש"י ?: שאינו נאמן} ?

 ^{רש"י ?: אבל}  הכי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:

'מה אעשה שהתורה האמינתו?'  ^{רש"י ?: ואפילו לאחר זמן, כדמפרש} 

היכן האמינתו?

אמר רבי יצחק בר ביסנא:

כהן גדול ביום הכפורים יוכיח  ^{רש"י ?: בפר ושעיר שלפני ולפנים, שהוא שם יחיד, ואין רואהו} 

דכי אמר "פגול" – מהימן.  ^{רש"י ?: ואם אמר "פגול" - מהימן, דהא כתיב 'המקריב אותו לא יֵחָשֵׁב [פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] (ויקרא ז,יח) וקרי 'לא יחשֹב' - מחשבת פיגול, ואם חשב – 'פיגול יהיה'} 

ומנא ידעינן?  ^{רש"י ?: ביום הכפורים דפגיל אי לאו דמהימן} 

יז וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בבאו לכפר בקדש עד צאתו: וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. (ויקרא טז:יז)

והכתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (ויקרא טז,יז)?

- אלא לאו משום דמהימן?

ודלמא דשמעניה דפגיל?  ^{רש"י ?: כי אמר קרא 'פיגול יהיה', דשמעינן דפגיל בקול רם' דאמר "הריני מזה על מנת להקטיר אימורין חוץ לזמנן"} 

אי לאו דמהימן -  ^{רש"י ?: לומר "בשעת עבודה פיגלתי"}  אף על גב דשמעניה  ^{רש"י ?: דפגיל}  נמי לא מהימן,

דדלמא לבתר הכי  ^{רש"י ?: לבתר עבודה}  קאמר!

ודלמא  ^{רש"י ?: בכהאי גוונא מהימן}  דחזיניה בפישפש  ^{רש"י ?: דבשעת אמירה היה מזה} ?  ^{רש"י פישפש: פתח קטן שהיה בבית החליפות, פתוח להיכל, ושנים היו: אחד בצפון ואחד בדרום, כדתניא בזבחים, ב'איזהו מקומן' (זבחים נה,ב): שני פישפשין היו בבית החליפות ... אחד בצפון ואחד בדרום, כדי להכשיר את כל העזרה לשחיטת קדשים קלים, שנהיה קורין בכל הרוחות 'ושחטו פתח אוהל מועד' (ויקרא ג,ב); וגם לול קטן היה פתוח לבית הכפורת. והאי דמקשי הכא 'דלמא דחזיניה בפישפש' - אהזאות דעל הפרוכת בהיכל קאי; וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיניה דרך לול.} 

קשיא.

מעשה בסופר שלדבריו לא כיוון בשעת כתיבת ספר תורה

ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי,

אמר ליה "ספר תורה שכתבתי לפלוני - אזכרות שלו לא כתבתים לשמן"

אמר ליה: ספר תורה ביד מי?

אמר ליה: ביד לוקח.

אמר ליה:

נאמן אתה להפסיד שכרך,

ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה!  ^{רש"י ?: הואיל ואין בידך} 

אמר ליה רבי ירמיה:

נהי דהפסיד שכר אזכרות -

שכר דספר תורה כוליה מי הפסיד?

אמר ליה: אִין!

שכל ספר תורה - שאין אזכרות שלו כתובות לשמן: אינו שוה כלום.

וליעבר עלייהו קולמוס -  ^{רש"י ?: לשמן, כתב על גבי כתב}  וליקדשיה?

כמאן?

נימא דלא כרבי יהודה, דתניא:

הרי שהיה צריך לכתוב את השם,

ונתכוון לכתוב 'יהודה',

וטעה ולא הטיל בו דלת  ^{רש"י ?: ונמצא שם כתוב כדרכו, אבל שלא לשמו הוא}  -

מעביר עליו קולמוס -  ^{רש"י ?: לשמו}  ומקדשו.

דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:

אין השם מן המובחר.

אפילו תימא רבי יהודה:

עד כאן לא קאמר רבי יהודה - אלא בחדא אזכרה,

אבל דכולי ספר תורה  ^{רש"י ?: כל אזכרות שבו}  – לא,

משום דמיחזי כמנומר.

מעשה בסופר שלדבריו השתמש בעור שלא נעשה לשם ספר תורה

ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה:

"ספר תורה שכתבתי לפלוני:

גוילין  ^{רש"י ?: קלפים}  שלו - לא עיבדתים לשמן."

אמר לו: ספר תורה ביד מי?

אמר לו: ביד לוקח.

אמר לו:

מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך -

אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

דף נה עמוד א

ומאי שנא מדרבי אמי?  ^{רש"י ?: דאמר ליה "אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה"} 

התם - איכא למימר  ^{רש"י ?: דמשקר, ונתכוון להקניט}  טעי בדרבי ירמיה.  ^{רש"י ?: וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות, כרבי ירמיה} 

 ^{רש"י ?: אבל}  הכא  ^{רש"י ?: גבי קלפים}  -

כיון דקא מפסיד כוליה אגריה  ^{רש"י ?: דיודע הוא שיפסיד כל שכרו}  - ואתא ואמר,

אימור: קושטא קאמר.

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נה עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נו עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נו עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נז עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נז עמוד ב

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

זוועת ערימות התפילין שנמצאו בביתר

אמר רבה בר בר חנה:

אמר רבי יוחנן:

ארבעים סאה...

דף נח עמוד א

...קצוצי תפילין  ^{רש"י ?: דפוסי תפילין, חוץ מן הרצועה, קרוי 'קציצה', כדאמרינן במסכת סוכה (כו,ב) 'אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה'}  נמצאו בראשי הרוגי ביתר.

רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר:

שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה.

במתניתא תנא:

ארבעים קופות של שלש שלש סאין.

ולא פליגי:

הא - דרישא, הא - דדרעא.  ^{רש"י ?: ארבעים סאה, ודרישא, שהם גדולים: ארבעה בתים בכל קציצה הוו שלש זימני ארבעים סאה. ואם תאמר: ארבעה לא היא, שבית אחד של זרוע גדול מאחד מבתי הראש לפי שכאן כל ארבע פרשיות בבית אחד ובשל ראש פרשה אחת בבית אחד, ומכל מקום דפוס של ראש - מתוך שצריך לחלק הבתים ולהיות ריוח ביניהן, וקבועין על מושב אחד - הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע} 

זוועות החורבן

אמר רבי אסי:

ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת.  ^{רש"י ?: בחורבן בית ראשון} 

עולא אמר:

תשעת קבין.

אמר רב כהנא: ...

ואיתימא שילא בר מרי:

בת בבל השדודה! אשרי שישלם לך את גמולך - שגמלת לנו. אשרי שיאחֵז, ונפץ את עולליך אל הסלע! (תהלים מזמור "על נהרות בבל" (קל"ז ח-ט))

מאי קראה? -  ^{רש"י ?: תהלים קלז,ח}  "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך..." וגו' "אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז ח-ט).

בני ציון המסולאים בפז

ב בני ציון היקרים - המסולאים בפז,
איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר (איכה ד:ב)

 ^{רש"י ?: איכה ד,ב}  "בני ציון היקרים - המסולאים בפז" -

מאי 'מסולאים בפז'?

אילימא דהוו מחפי {{{2}}} בפיזא? בזהב משובח (פירוש גמרא נוחה)

והאמרי דבי רבי שילא:

תרתי מתקלי איסתירי  ^{רש"י ?: סלעים}  פיזא נחות בעלמא:

חדא - ברומי, וחדא - בכולי עלמא.

אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין!  ^{רש"י ?: והיינו 'מסולאים': לשון 'סולו לרוכב' (תהלים סח,ה), 'לא תסולה בכתם אופיר [בשהם יקר וספיר] (איוב כח,טז): משובחין היו ביופיין מן הפז!} 

ניצול מיני על ידי הרומאים

מעיקרא -

חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא,  ^{רש"י ?: צורות נאות שבחותמיהן} 

ומשמשי ערסייהו.  ^{רש"י ?: כדי שתתעברנה כנגדן} 

מכאן ואילך -

מייתו בני ישראל,

ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי.

סא גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת - יעלם ה' עליך עד השמדך. (דברים כח:סא)

אמר ליה חד לחבריה: הא - היכא כתיבא?

אמר ליה: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת...". (דברים כח,סא)

אמר: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן?  ^{רש"י ?: שלא הגעתי ללמוד אותו פסוק} 

אמר ליה: אינגד:  ^{רש"י ?: מעט}  פוסתא ופלגא.  ^{רש"י ?: דף וחצי} .

אמר ליה: אי מטאי לגביה - לא איצטריכי לך.

עיני עוללה לנפשי - הרג תלמידי הישיבות

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:

מאי דכתיב: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג,נא)?

ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר,

ובכל אחת ואחת - היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות,

וכל אחד ואחד - היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן,

וכשהיה אויב נכנס לשם -

היו דוקרין אותן בחוטריהן.

וכשגבר אויב ולכדום -

כרכום בספריהם והציתום באש.

רבי ישמעאל - הילד השבוי בעל התלתלים

תנו רבנן:

מעשה ברבי יהושע בן חנניה

שהלך לכרך גדול שברומי.

אמרו לו:

תינוק אחד יש בבית האסורים,

יפה עינים וטוב רואי,

וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

הלך ועמד על פתח בית האסורים,

אמר: "מי נתן למשיסה - יעקב, וישראל - לבוזזים?" (ישעיהו מב,כד)

ענה אותו תינוק: ואמר סוף הפסוק (פירוש גמרא נוחה) "הלא ה' זו חטאנו לו! ולא אבו בדרכיו הלוך! ולא שמעו בתורתו!".

אמר:

מובטחני בו שמורה הוראה בישראל.

העבודה! שאיני זז מכאן - עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו.

אמרו:

לא זז משם - עד שפדאו בממון הרבה,

ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל,

ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע!

סיפור זוועת האח והאחות (בני רבי שמעאל שנשבו)

אמר רב יהודה אמר רב:

מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע,

שנשבו לשני אדונים.

לימים - נזדווגו שניהם במקום אחד.

זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם,

וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה.

אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות!

הכניסום לחדר,

זה ישב בקרן זוית זה,

וזו ישבה בקרן זוית זה.

זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים - אשא שפחה?

וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד?

ובכו כל הלילה.

טז :על אלה אני בוכיה!
עיני, עיני - יורדה מים!
כי רחק ממני מנחם, משיב נפשי!
היו בני שוממים - כי גבר אויב. (איכה א:טז)

כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה,

ונפלו זה על זה,

וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן.

ועליהן קונן ירמיה: "על אלה אני בוכיה! עיני! עיני - יורדה מים" (איכה א,טז)

חילול השם באונס בנות ציון

אמר ריש לקיש:

מעשה באשה אחת - וצפנת בת פניאל שמה:

'צפנת' - שהכל צופין ביופיה.

'בת פניאל' - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים.

שנתעלל בה שבאי כל הלילה.

למחר - הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה.

בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר,

אמר לו: הראני את יופיה!

אמר לו:

'ריקא! אם אתה רוצה ליקח – קח,

שאין כיופיה בכל העולם כולו.

אמר לו: אף על פי כן!

הפשיטה ששה חלוקים,

ושביעי - קרעתה ונתפלשה באפר.

אמרה לפניו:

רבונו של עולם!

אם עלינו לא חסת -

על קדושת שמך הגבור גירסת רש"י: על כבוד שמך הגבור למה לא תחוס?  ^{רש"י ?: והיכן גבורתך} 

כו בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר,
אבל יחיד - עשי לך!
מספד תמרורים!
כי פתאום - יבא השודד עלינו! (ירמיה ו:כו)

ועליה קונן ירמיה:

"בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר,

אבל יחיד - עשי לך!

מספד תמרורים!

כי פתאום - יבא השודד עלינו!" (ירמיהו ו,כו) –

'עליך' - לא נאמר,

אלא 'עלינו':

כביכול עלי ועליך בא שודד.  ^{רש"י ?: ששמי נתחלל בכך} 

חטאי הניאוף בחורבן בית ראשון

ב וחמדו שדות - וגזלו, ובתים - ונשאו,
ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו. (מיכה ב:ב)

אמר רב יהודה:

אמר רב: מאי דכתיב:"ועשקו גבר - וביתו, ואיש - ונחלתו"? (מיכה ב,ב) -

מעשה באדם אחד - שנתן עיניו באשת רבו המורה שלו במלאכה,

ושוליא  ^{רש"י ?: 'שוליא': אינדרי"ן}  דנגרי הוה.  ^{רש"י ?: לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים.} 

פעם אחת - הוצרך רבו ללות.

אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוֶנָה אתן לה את ההלוואה.

שיגר אשתו אצלו.

שהה עמה שלשה ימים.

קדם -  ^{רש"י ?: השכים}  ובא אצלו.

אמר לו: אשתי ששיגרתי לך - היכן היא?

אמר לו: אני פטרתיה לאלתר,

ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.

אמר לו: מה אעשה?

אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשה.

אמר לו: כתובתה מרובה!

אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובתה.

עמד זה וגרשה.

הלך הוא - ונשאה.

כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו -

אמר לו: בא ועשה עמי בחובך!

והיו הם יושבים ואוכלים ושותין,

והוא היה עומד ומשקה עליהן,

והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן.

ועל אותה שעה - נתחתם גזר דין.

ואמרי לה -

על שתי פתילות בנר אחד  ^{רש"י ?: אשת איש} .

סוגיא: הלוקח מסיקריקון (נכרי אלים שבידו שדה ישראלי)

משנתנו:. ראו לקח מן הסיקריקון, וחזר ולקח מבעל הבית - מקחו בטל. מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון - מקחו קיים.

לקח מן הסיקריקון:

אמר רב:

לא שנו -  ^{רש"י ?: דמקחו בטל}  אלא דאמר לו  ^{רש"י ?: בעלים לזה שלקח מסיקריקון}  "לך - חזק  ^{רש"י ?: בחזקה}  וקני",  ^{רש"י ?: דכיון דדיבורא בעלמא הוא - איכא למימר "השני נוח לי"} 

אבל בשטר -  ^{רש"י ?: אי כתב ליה שטרא בשמיה}  קנה.  ^{רש"י ?: דכולי האי לא הוה ליה למיעבד - אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת} 

ושמואל אמר:

אף בשטר נמי - לא קנה עד שיכתוב לו אחריות.  ^{רש"י ?: דאי טרפו לה מיניה - לגבייה דמי ארעא} 

דף נח עמוד ב

תניא כוותיה דשמואל:

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש -

מקחו קיים;

מן האיש - וחזר ולקח מן האשה -

מקחו בטל,

עד שתכתוב לו אחריות.

נימא - תיהוי תיובתא דרב?

אמר לך רב:

מאי 'אחריות'  ^{רש"י ?: דקתני}  - נמי שטר.  ^{רש"י ?: ולא אחריות נכסים; אלא עד שתכתוב לו שטר והוה לו לאחריות שאינה יכולה לחזור עליו עוד} 

סוגיא: אכל בשדה שנלקחה לסיקריקון - והבעלים ראה

:תנו רבנן: 

לקח מן הסיקריקון -

ואכלה שלש שנים בפני בעלים,

וחָזַר ומכרה לאחר -

אין לבעלים על לוקח שני כלום.

היכי דמי?

אי - דקא טעין  ^{רש"י ?: ליה האי לוקח שני}  ואמר "מינך זבנה":  ^{רש"י ?: לוקח ראשון שנתן לך רביע כתקנת בית דין   רש"י ?: והדר אכלה שני חזקה, ותו לא מצי אמר ליה האי 'אחזי שטרא', דטפי מתלתא שנין לא מזדהר איניש בשטריה   רש"י ?: מאי איריא חזר ומכרה לאחר?}  אפילו  ^{רש"י ?: לוקח}  ראשון - נמי?!  ^{רש"י ?: בתר דאכלה שני חזקה, אי הוה טעין ליה "חזרתיה ולקחתיה ממך כתקנת חכמים זה שלש שנים" - טענתיה טענה} 

אי - דלא קא טעין ואמר "מינך זבנה": אפילו שני - נמי לא?

אמר רב ששת:

לעולם דלא קא טעין ליה,

וכגון זה:  ^{רש"י ?: דסיקריקון}  טוענין ליורש וטוענין ללוקח!  ^{רש"י ?: הלוקח מסיקריקון, והורישה לבניו, ואכלה שלש שנים, או מכרה לאחר ואכלה שלש שנים, ובאו בעלים להוציא ממנו ואינו יודע לטעון ולומר לו "הראשון קנאה ממך" - בית דין טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח; ואפילו למאן דאמר בבא בתרא 'אין טוענין ליורש ואין טוענין ללוקח טענה זו: "הראשון לקחה ממך"' - הכא מודי דטענינן ליה, דסתם מאן דזבין מסיקריקון מידע ידע ולא שדי זוזי בכדי ללוקח אם לא על פי בעלים} 

ואידך  ^{רש"י ?: אבל לוקח ראשון}  אי טעין – אִין, ואי לא טעין - לא.  ^{רש"י ?: אנן לא טענינן ליה, דהא ידע אי זבנה אי לא, ואי איתא דזבנה - הוה טעין} 

סוגיא: נכרי בעל חוב או גזלן

תנו רבנן:

 ^{רש"י ?: עובד כוכבים}  הבא מחמת חוב  ^{רש"י ?: על ישראל} , ומחמת אנפרות  ^{רש"י ?: או מחמת 'אנפרות': גזל בעלמא, ואינו מסור בידו להרוג; ואנס העובד כוכבים קרקעו בחובו או באנפרות}  -

אין בו משום סיקריקון.  ^{רש"י ?: אם שהה בידו שנים עשר חדש, לתת רביע לבעלים כתקון חכמים, ויחזיק בקרקעו; אלא מחזיר לו הקרקע בחנם. דגבי סיקריקון - הוא דחזרו ונמנו, דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה; ואפילו בתר דגזור 'כל דקטיל לקטלוה' - מסתפי ליה מקמא דקמיה דאקטול; וסופו הוכיח: שהניחה בידו שנים עשר חדש ולא צעק עליו, והלכך נותן לבעלים רביע; דקים להו לרבנן דעובד כוכבים אוזיל גבי לוקח רביע, לפי שבחנם באה לו; אבל האי - לא גמר ואקני מידי, ואף על גב דשהתה שנים עשר חדש - לא באת לו שעה לכופו, הלכך אין מכירתו מכירה כלל} 

ואנפרות עצמה - צריכה שתשהה  ^{רש"י ?: ביד העובד כוכבים}  שנים עשר חדש.  ^{רש"י ?: דאי לא - הדרא למרה ויהיב דמי, כדקתני מתניתין: שאם יש בידם ליקח - הם קודמין לכל אדם} .

והאמרת 'אין בה משום סיקריקון'?  ^{רש"י ?: ושנים עשר חדש לא הוזכרו אלא בו, דאילו אנפרות הדרא בלא דמי ולעולם} 

הכי קאמר:  ^{רש"י ?: אנפרות אין בו משום סיקריקון: דאילו מסיקריקון מוקמינן לה ביד לוקח, ונותן רביע; אבל אנפרות בלא דמי הדרא, ולעולם, ו-} 

סיקריקון עצמה  ^{רש"י ?: דאמרינן דקיימא ליה ביד לוקח}  צריכה שתשהה שנים עשר חדש.  ^{רש"י ?: ביד סיקריקון} 

נכרי גזלן בארץ בבל

אמר רב יוסף:

נקטינן: אין אנפרות בבבל.  ^{רש"י ?: משמע: אין עובד כוכבים אונס קרקע מישראל בבבל באנפרות, ואם בא ישראל וערער על חבירו, ואומר "קרקע זו שלקחת מן העובד כוכבים - שלי היתה, וגזלה ממני" - אינו נאמן} 

והא קחזינן דאיכא!?

אלא אימא 'אין דין אנפרות בבבל'.  ^{רש"י ?: לאפסודיה ללוקח} 

מאי טעמא?

כיון דאיכא בי דוואר בית דין, אולי בית דין שעוסק בקרקעות; אמנם רש"י בבא קמא קיא,א מפרש: 'שלטון' (גמרא נוחה) ולא אזיל קביל -

אימא אחולי אחיל.

גידל בר רעילאי והנכרי הגזלן

גידל בר רעילאי -  ^{רש"י ?: כך שמו} 

קביל ארעא בטסקא -  ^{רש"י ?: מס קרקע}  מבני באגא.  ^{רש"י ?: בני הבקעה; כך היה מנהגם: פוסקים מס על כל הבקעה לתת כך וכך לשנה למלך, והם מחלקין השדות ביניהם, ונותן כל אחד מס לפי חלקו המגיעו, ונותנין לאחד, והוא נותנו לגבאי המלך; ואם הלך אחד מבני השדות לדרכו - גבאי המלך תובע מבני הבקעה כל המס שלם, והבעלים של קרקע זו הלכו לדרכן; ובני באגא שהיה כל המס מוטל עליהם - נתנוה לגידול לפרוע המס בשביל הבעלים ולאוכלה} 

אקדים - ויהיב  ^{רש"י ?: למלך}  זוזי  ^{רש"י ?: טסקא}  דתלת שנין.

לסוף - אתא מרוותא קמאי.

אמרו ליה: שתא קמייתא דיהבת – אכלת.

השתא: אנן יהבינן, אנן - אכלינן!

אתו לקמיה דרב פפא.

סבר - למיכתב ליה טירפא  ^{רש"י ?: שטר מבית דין}  אבני באגא.  ^{רש"י ?: לטרוף מקרקעות שלהם מה שנתן, שאילו לא באו הבעלים לטרוף ממנו - לא היה מפסיד כלום, ומעתה שיאכלוה אחרים - יטול המלך מנתו מהם, ולא יעלו אלה בחשבון, ונמצא זה מפסיד מה שנתן} 

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא:

אם כן, עשית  ^{רש"י ?: הדבר}  סיקריקון?!  ^{רש"י ?: כדין סיקריקון, דאמרינן במשנה אחרונה שאינו מפסיד כלום, דקתני: קנה ונותן לבעלים מאי דאוזיל עובד כוכבים גביה, או אם יש בידם ליקח - יחזירו לו מעותיו; והאי נמי לא יפסיד מה שנתן למלך, וגבי כולה; והכא - לאו סיקריקון הוא: המלך אין לו עליהם כי אם המס, ומפני אותו החוב נמכרה לזה} 

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

הניח מעותיו על קרן הצבי.  ^{רש"י ?: ולא היה לו להקדים וליתן של שלש שנים} 

סוגיא: אופן תשלום רבע השדה - במקרה של סיקריקון (נכרי אלים)

זו משנה ראשונה; בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע:

אמר רב:

רביע בקרקע - או רביע במעות.  ^{רש"י ?: או יתן לבעלים רביע מעות שנתן לעובד כוכבים, או יתן לו קרקע שוה רביע המעות: אם לקחה במנה - נותן לו רביע מנה, או מן הקרקע עצמו שוה רביע מנה, דהיינו חמישית שבקרקע - אם הבעלים חפצים בקרקע} 

ושמואל אמר:

רביע בקרקע -  ^{רש"י ?: רביע הקרקע עצמו נותן לו}  שהן שליש במעות.  ^{רש"י ?: שליש מנה} 

במאי קמיפלגי?

מר  ^{רש"י ?: שמואל}  סבר: נכי רביע - זבין.  ^{רש"י ?: שוה ארבע לקח בשלש; הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ארבע שלישי מנה} 

ומר רב (פירוש גמרא נוחה על פי רש"י) סבר: נכי חומשא - זבין.  ^{רש"י ?: מן העובד כוכבים: שוה חמש בארבעה; הלכך יהיב ליה רביע מנה או חמישית הקרקע, דהיינו רביע מנה: שהקרקע הנקנית מסיקריקון במנה - שוה חמשת רביעים} 

תשלום רבע במקרה של סיקריקון: בקרקע או מעות

מיתיבי:

זו משנה ראשונה  ^{רש"י ?: רישא דמתניתין, דקתני 'מקחו בטל'} :

בית דין של אחריהן אמרו:

הלוקח מן הסיקריקון - נותן לבעלים רביע,

ויד בעלים על העליונה:

רצו - בקרקע נוטלין, רצו - במעות נוטלין.

אימתי?

בזמן שאין בידן ליקח,

אבל יש בידן ליקח -

הן קודמין לכל אדם.

רבי הושיב בית דין ונמנו:

שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש -

כל הקודם ליקח זכה,

אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות.  ^{רש"י ?: וקשיא לשמואל} 

אמר רב אשי:

כי תניא?

ההיא -  ^{רש"י ?: רביע במעות}  לאחר שבאו מעות לידו.  ^{רש"י ?: לאחר שבאו שליש המעות ליד הבעלים; כשמואל קרי להו 'רביע', דהא שלשה שלישי נתן לעובד כוכבים, ולזה שליש - הרי ארבעה; והכי קאמר: נותן לבעלים רביעית הקרקע, או מעות - שיעור שיהו רביע: כשתצטרף של עובד כוכבים ושל בעלים - יהו של בעלים רביע בכולן} 

אופן ההחלטה בעניין (ממי התחילו את ספירת הקולות)

אמר רב:

דף נט עמוד א

אנא הואי במניינא דבי רבי,  ^{רש"י ?: באותו מנין שתקנו שכל הקודם ליקח זכה} 

ומינאי דידי מנו ברישא.  ^{רש"י ?: ממני שאלו תחלה, בשורה כשהיינו יושבין מה דעתי נוטה, והוא היה בינוני לא מן הגדולים ולא מן הקטנים; ואני שמעתי שקטן שבהם היה} 

והאנן תנן:

דיני ממונות, והטהרות והטומאות - מתחילין מן הגדול.  ^{רש"י ?: כשעומדין למנין לראות אם רוב מטמאין או רוב מטהרין} 

ודיני נפשות - מתחילין מן הצד?  ^{רש"י ?: מן הקטנים ולא מן הגדול, שלא ילמד חובה והשאר נכנעין מפניו, שלא לחלוק עליו, משום 'לא תענה על רב' (שמות כג,ב); ובדיני נפשות מוקמינן להאי קרא בפרק קמא דסנהדרין (ב,א): לא כהטייתך לטובה כו', ולא ילמדו זכות} 

אמר רבה בריה דרבא,

ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס:

שאני מנינא דבי רבי - דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחילין.  ^{רש"י ?: משום 'לא תענה על רִב'; וכתיב חסר בלא יו"ד, ודרשינן 'לא תענה על רַב': לא תחלוק על מופלא שבבית דין; ולא מוקמי ליה לרישא דקרא בדיני נפשות, ואף על גב דסיפיה דקרא לא מיתוקם אלא בדיני נפשות.} 

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף נט עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

דף ס עמוד א

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

הדרן עלך: 'הניזקין' פרק הבא (ו)...