ביאור:בבלי גיטין דף יב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דלמא דק"ס בכת"י פיר', וכעי"ז ו1: ממאי? ודלמא לא היא: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם, אלא דמיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני, וחזי ליה, ומיגו דזכי ליה לנפשיה – זכי לחבריה, אבל הכא לא!?
ועד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דק"ס בכמה כתי"י נ': משום דכתיב [ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך] לא תלקט[,] לעני [ולגר תעזב אתם, אני ה' אלקיכם] (ויקרא כג, כב)[1] לא תלקט לו לעני[2], אבל הכא – לא!?
ורבי אליעזר - האי 'לא תלקט' מאי עביד ליה?
דק"ס בכת"י פיר' נ': ההוא מיבעי ליה להזהיר לעני על שלו[3].
שאם ירצה שלא לזון [את עבדו – רשאי, ושלא לזון את אשתו אינו רשאי]:
שמעת מינה יכול הרב לומר לעבד[4] "עשה עמי[5] ואיני זנך[6]"!?
הכא במאי עסקינן דק"ס בכתה"י ודפו"י: עסיקינן ? — דאמר ליה: "צא – מעשה ידיך למזונותיך דק"ס בכמה כתי"י: במזונותיך ", דכוותה גבי אשה דאמר לה "צאי – מעשה ידיך במזונותייך דק"ס נ"א: למזונותייך "[7] אשה אמאי לא [אמאי אינו יכול לומר לה כך]?
אשה – בדלא ספקא[8].
[9]עבד נמי בדלא ספיק?
[10]עבדא דנהום דק"ס נ"א: דנהם כרסיה לא שויא דק"ס נ"א: שוי [11] – למריה ולמרתיה למאי מיתבעי?[12]
תא שמע (תוספתא מכות פ"ב ה"ח [צוקרמאנדל]): עבד[13] שגלה לערי מקלט – אין רבו חייב לזונו דק"ס בכת"י מ': במזונותיו ; ולא עוד אלא שמעשה ידיו לרבו. – שמעת מינה 'יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך'!
הכא במאי עסקינן? דאמר לו: "צא – מעשה ידיך למזונותיך".
אי הכי מעשה ידיו אמאי לרבו? דק"ס בכת"י מ': אי הכי מאי מעשה ידיו לרבו?
להעדפה[14].
'העדפה' – פשיטא!?
מהו דתימא כיון דכי לית ליה – לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי לא לישקול דק"ס נ"א: נשקול, או: שקיל מיניה[15] – קא משמע לן.
ומאי שנא לערי מקלט דק"ס בכת"י ו1 נ': דנקט ?
סלקא דעתא אמינא דק"ס בכת"י פיר' וו1 נ': הואיל ואמר רחמנא (דברים ד מב: לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, והוא לא שנא לו מתמל שלשם; ונס אל אחת מן הערים האל) וחי[16] – עביד ליה חיותא טפי – קא משמע לן.
והא דק"ס בכת"י מ', ו1,2: הא מדקתני סיפא: אבל אשה שגלתה לערי דק"ס בכת"י א', פיר': לעיר מקלט – בעלה חייב במזונותיה, מכלל דלא אמר לה דק"ס בכת"י פיר' נ': צאי מעשה ידיך במזונותיך , דאי אמר לה דק"ס בכת"י פיר' נ': צאי מעשה ידיך במזונותיך , בעלה – אמאי חייב? דק"ס בכת"י א': במאי חייב לה? ומדסיפא דלא אמר לה – רישא נמי דלא אמר ליה דק"ס בכת"י א' ודפו"י: לה, ובכל שאר כתה"י לא, והוא תחילת התשובה הבאה. !?
לעולם דאמר ליה דק"ס בכל כתה"י ודפו"י: לה , ואשה בדלא ספקה.
והא מדקתני סיפא: ואם דק"ס נ"א: אם אמר לה: "צאי – מעשה ידייך במזונותייך", רשאי, מכלל דרישא דלא אמר לה?
הכי קאמר: ואם מספקת ואמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך" – רשאי.
'מספקת' דק"ס בכת"י א': אי הכי – מאי למימרא?
מהו דתימא (תהלים מה יד): כל כבודה בת מלך פנימה [ממשבצות זהב לבושה][17] – קא משמע לן.
לימא כתנאי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת דק"ס ברוב כתה"י ודפו"י: בצרות, ע"פ ירמיהו יד, א "או פרנסני או הוציאני לחירות"; וחכמים אומרים הרשות ביד רבו: מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר 'יכול דק"ס בכת"י מ' נ': לומר ' ומר סבר 'אינו יכול דק"ס בכת"י מ': אין יכול לומר '!?
ותיסברא[18]? האי 'או פרנסני או הוציאני לחירות' – 'או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי דק"ס בכת"י מ': במזונותי; ו2: למזונותי ' מיבעי ליה!? ועוד: מאי שנא 'בשני בצורת' דק"ס ברוב כתה"י ודפו"י: בצרות [19]?
אלא דק"ס בכת"י פיר' נ': דכולי עלמא אינו יכול, ו־ הכא במאי עסקינן? – דאמר לו "צא מעשה ידיך למזונותיך" דק"ס בכת"י מ' וא': במזונותיך , ובשני בצורת דק"ס בכל כתה"י ודפו"י: בצרות לא ספק דק"ס בקצת כתי"י: ספיק [20]; רבן שמעון בן גמליאל סבר: "או פרנסני או הוציאני לחירות", כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין עלי, ורבנן סברי: מאן דמרחם אבני חרי – אעבד דק"ס ברוב כתה"י: אעבדא נמי רחומי מרחם[21].
תא שמע, דאמר רב: 'המקדיש ידי עבדו – אותו העבד לווה ואוכל ועושה דק"ס ברוב כתה"י: עושה ופורע'[22] – [23]שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך!
הכא במאי עסקינן – במעלה לו מזונות.
אי הכי – למאי דק"ס ברוב כתה"י: אמאי
'לווה ואוכל'?
להעדפה[24].
ולימא ליה הקדש: עד השתא דק"ס בכל כתה"י: האידנא סגי לך בלא העדפה – והשתא דק"ס בכל כתה"י: השתא נמי תיסגי לך בלא העדפה!?
הקדש דק"ס בכת"י מ': מקדיש גופיה ניחא ליה, כי היכי דלשבח דק"ס ברוב כתה"י: דלישבח; פיר': דלישתבח עבדיה[25].
'עושה ופורע'? קמא קמא קדיש ליה!?
בפחות פחות דק"ס בית"י מ' ו־ו1: בפחות ול' פחות משוה פרוטה[26].
הכי נמי מסתברא[27], דאמר רב: 'המקדיש ידי עבדו – אותו העבד עושה ואוכל' – דאי לא דק"ס בכת"י מ': לאו עבדא מאן פלח ליה[28]; אי אמרת בשלמא הך[29] במעלה[30] ואינו יכול, והא[31] בשאינו מעלה – שפיר; אלא אי אמרת הך[32] בשאינו מעלה[33] ויכול[34], 'דאי לא דק"ס בכת"י מ', ו1-2: לאו , עבדא מאן פלח ליה'[35]?! מאן דבעי ניפלחיה![36]
אלא לאו שמע מינה 'אינו יכול'?
שמע מינה.
תא שמע[37], דאמר רבי יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו – נותן שבתו[38] ורפואתו[39] לרבו דק"ס בכת"י ו2: לרב , ואותו העבד דק"ס בכת"י מ', ו3: עבד ניזון מן הצדקה';[40] שמע מינה יכול הרב לומר לעבד 'עשה עמי ואיני זנך'!
הכא במאי עסקינן? – במעלה לו מזונות.
אי הכי אמאי 'ניזון מן הצדקה'?
להעדפה[41].
אי הכי 'ניזון'[42]? 'מתפרנס' מיבעי ליה[43]! אלא לאו שמע מינה 'יכול [הרב לאמר לעבד עשה עמי ואיני זנך]'?
שמע מינה.
אמר מר: 'נותן שבתו ורפואתו לרבו'; 'שבתו' – פשיטא[44]!?
רפואתו איצטריכא ליה.
רפואתו דידיה היא דק"ס בכת"י מ', ו3: הוא , דבעי איתסויי ביה!?
לא, צריכא דאמדוה לחמשא יומי[45], ועבדו ליה סמא חריפא, ואתסי בתלתא יומי: מהו דתימא 'צערא דק"ס בכת"י פיר': צעריה דידיה הוא'[46] – קא משמע לן[47].
תניא:
- אמר רבי אלעזר: אמרנו דק"ס בכת"י ו1: אמרו לו למאיר[48]: והלא זכות הוא לעבד שיוצא דק"ס בכת"י א', פיר' וו3: שיצא מתחת ידי דק"ס בכת"י ו2: יד רבו לחירות!?
- אמר לנו דק"ס בכת"י פיר': להן : חוב הוא לו; שאם היה עבד כהן, פוסלו מן התרומה.
- אמרנו לו: והלא מה אם ירצה דק"ס בכת"י מ', וו1,2: רצה שלא לזונו ושלא לפרנסו – רשאי[49]!
- אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח, ואשת כהן שמרדה על בעלה – הלא אוכלין בתרומה, וזה אינו אוכל;
- אבל אשה – חוב הוא לה[50], שכן פסלהּ דק"ס בכת"י מ', פיר', וו3: פוסלה מן התרומה ומפסידה מן המזונות.
מאי קאמרו ליה ומאי קא מהדר להו דק"ס בכת"י ו3: מאי קאמר להו ומאי קמהדרו ליה [51]?
הכי קאמר להו: השבתוני על המזונות[52] – מה תשיבוני על התרומה[53]? וכי תימרו[54]: 'אי בעי[55] זריק ליה גיטא[56] ופסיל ליה[57]' – [58]שביק ליה ועריק[59] ואזיל לעלמא דק"ס בכת"י ו3: שביק ליה ועריק ליה ואזיל ליה לעלמא [60].
הערות
[עריכה]- ^ Note: או לחילופין: [(ויקרא יט, י): וכרמך לא תעולל ופרט כרמך] לא תלקט[,] לעני [ולגר תעזב אתם, אני ה' אלקיכם].
- ^ סמכינהו רחמנא 'לא תלקט' 'לעני ולגר' ודרשינן סמוכין: לא תלקט אתה לצורך העני
- ^ עני הראוי ליטול פאה ויש לו שדה הזהירו הכתוב להניח בה פאה
- ^ כנעני
- ^ מלאכה
- ^ אלא חזור על הפתחים
- ^ Note:
משנה כתובות ד,ד : האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, ובשטר, ובביאה; וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה; ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת--יתר עליו הבעל, שהוא אוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפורקנה, ובקבורתה. וכן בגמרא כתובות (נח,ב): אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה". קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה – ולפיכך אין הבעל יכול לומר לה: "צאי – מעשה ידיך במזונותיך"!?
- ^ לזון במעשה ידיה, וצריך להוסיף משלו
- ^ ופרכינן
- ^ ומשני
- ^ עבד שאינו שוה לחם אָכְלוֹ
- ^ הלכך אינו מוסיף משלו, אלא יחזור על הפתחים, כי מי יכופנו לזונו ולהפסיד שלו? אבל אשה – כך התנה עמה בכתובתה: 'ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי'.
- ^ שהרג בשוגג
- ^ שמעשה ידיו עודפים על מזונותיו
- ^ ויהא ביד העבד, שמא יש יום שלא ימצא להשתכר
- ^ Note: אולי גם: (ויקרא כה לה) [וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב] וחי [עמך] – ואם כן יש בו "וחי" פעמים, לומר: 'חיותא טפי'
- ^ 'כבודה בת מלך' – כל ישראל בני מלכים; 'פנימה' – צנועה, ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר, שאינה משם ואין מכירין אותה להביא לה מלאכה בביתה, אלא אם כן מסבבת בעיר למצוא מלאכה להשתכר
- ^ דבדאמר ליה "עשה עמי" קא מיירי
- ^ אפילו בשני שובע – כיון דאמר ליה "עשה עמי" – הרי הן לו שני בצורת
- ^ אינו מספיק
- ^ דשייך במצות כאשה
- ^ לא יעשה תחילה, דפרוטה קמייתא קדשה לה, ושוב אסור לו! אלא לוה תחילה, ואוכל, ועושה פחות פחות משוה פרוטה, ופורע – כדמפרש לקמיה, וקא סלקא דעתן בשאין מעלה לו מזונות, וקאמר דיכול להקדיש!
- ^ אלמא
- ^ מזונות מרווחין יותר, מה שאין דרך בעליו להאכילו
- ^ בגוף בריא
- ^ עד שלא תצטרף הפרוטה – יפרענה, דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה
- ^ דבמעלה לו מזונות קאמר
- ^ שמאחר שאין עושין לו מאכל – מה יאכל העבד הזה? מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות
- ^ הך דלעיל, דקאמר רב דחל הקדש
- ^ לו מזונות קאמר, ואין יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"
- ^ דקאמר לא חייל הקדש
- ^ קמייתא
- ^ ואפילו הכי חייל הקדש
- ^ דיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"
- ^ בתמיה
- ^ [כלומר: מי שחפץ יעסיקנו, ואם לא ירצה אף אחד – לא יעסיקו אותו, ולא תהיה לו פרנסה, ואין זה מענייננו.]
- ^ דאיכא אמורא אחרינא דפליג עליה דרב
- ^ שכר בטלתו בחליו; ואף על פי שנותן לו דמי ידו – רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו
- ^ לקמיה פריך 'הא – בעי למיתבא לרופא', הוא הדין לנזקו וצערו! אלא נזקו – לא איצטריך, דהיינו 'דמי ידו', ופשיטא דלרביה הוא, דאפחתיה מכספיה; וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא הוא, כדמפרש לקמיה: דהאי 'רפואתו' – צערא דסמא חריפא הוא; והוא הדין נמי לצער המכה;
- ^ ומדקאמר 'שבתו לרבו, והוא ניזון מן הצדקה'
- ^ שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו
- ^ משמע מזונות כדי חייו
- ^ 'פרנסה' היינו כל שאר צרכיו; בלשון לעז קונריי"ר
- ^ דלרבו הוא; אלא למאן ליהוי? הרי מעשה ידיו – לרבו! ואי לאשמועינן אף על פי שאינו זנו, ולמימרא דיכול הרב כו' - נימא 'אותו העבד ניזון מן הצדקה' ותו לא
- ^ ליתן לרופא שכר חמשת הימים
- ^ וסלקא דעתא אמינא צערא לא זכי ליה רחמנא
- ^ דבכל שבח הבא לידו – זוכה בו רבו, כשורו וחמורו
- ^ מפני שחבירו הוא – אינו קורהו 'רבי'
- ^ נמצא שאינו מפסידו בשחרורו כלום
- ^ רבנן קאמרי לה, כלומר: בההיא ודאי מודינא
- ^ כלומר: תשובה שהשיבם 'ומה עבד כהן שברח' – מה תשובה היא לְמה שאמרו לו על המזונות
- ^ שאינו זנו משלו
- ^ שהרי כל זמן שלא שחררו – הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום, בשביל [בזכות] רבו
- ^ ודאי קבלת שליח זו אינה חוב
- ^ מריה
- ^ ברשות הרבים בתוך ארבע אמות
- ^ שהרי משוחרר הוא
- ^ זו אינה ראיה, דאיהו [העבד]
- ^ מיד [בורח] ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפוסלו בזריקת גט
- ^ ואכיל תרומה