ביאור:בבלי גיטין דף כה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

זעירי אמר: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון ^[1];

וכן אמר רב אסי: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון;

ורבי יוחנן אמר: אף אחרון נמי אינו פוסל ^[2];

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו - לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ^[3];

וצריכא: דאי איתמר בהא - בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה, משום דבעינן 'לה' – לשמה, אבל התם - מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, אבל ירושה ומתנה לא; ואי אשמעינן שדה - משום דלחומרא ^[4], אי נמי כתחילה ^[5], אבל הכא אימא לא – צריכא.

בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה: אמר ללבלר "כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה" ^[6] – מהו ^[7]?

אמר ליה: תניתוה: יתר מיכן: אמר ללבלר "כתוב לאיזו שארצה אגרש" - פסול לגרש בו, אלמא אין ברירה!

איתיביה [פסחים פ"ח מ"ג]: 'האומר לבניו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ^[8]", כיון שנכנס ראשון ^[9] ראשו ורובו - זכה בחלקו ^[10], ומזכה את אחיו עמו ^[11]'! ^[12]

אמר ליה: הושעיא ברי! מה ענין פסחים אצל גיטין? הא אתמר עלה (פסחים פט א): אמר רבי יוחנן: כדי לזרזן במצות ^[13];

דיקא נמי דקתני כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו: אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא – שפיר ^[14], אלא אי אמרת דלא אמנינהו - לאחר שחיטה מי קמיתמנו? והתנן: נמנין ^[15] ומושכין ידיהן ממנו ^[16] עד שישחט ^[17].

תניא נמי הכי ^[18]: מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ^[19].

אמר אביי ^[20]: קא בעי מיניה ^[21] תולה ^[22] בדעת אחרים, וקא פשיט ליה ^[23] תולה בדעת עצמו ^[24], והדר מותיב ליה תולה [האב] בדעת אחרים [’על מי שיעלה ראשון’]?

אמר רבא: מאי קושיא? דלמא דמאן דאית ליה ברירה - לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים - אית ליה ברירה, ומאן דלית ליה ברירה - לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים - לית ליה ברירה!?

אמר ליה רב משרשיא לרבא: והא רבי יהודה, דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה!

1. תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה – דתניא [תוספתא דמאי פ"ח ה"ז [ליברמן], בשנויים]: 'הלוקח יין מבין הכותים ^[25] אומר: "שני לוגין ^[26] שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה ^[27]; עשרה - מעשר ראשון; תשעה - מעשר שני;

עמוד ב

ומיחל ^[28] ושותה מיד ^[29]- דברי רבי מאיר; ^[30]רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון – אוסרין ^[31]';

2. תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה – דתנן ^[32]: ^[33] 'מה היא באותן הימים ^[34]?

רבי יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה ^[35]', ולכי מיית - הוי גיטא ^[36]!

אמר ליה רב משרשיא לרבא: הא - רבי שמעון, דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה:

תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה - הא דאמרן ^[37];

תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה – דתניא: '"הריני בועליך ^[38] על מנת שירצה אבא" - אף על פי שלא רצה האב – מקודשת ^[39]; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב – מקודשת,

הערות[עריכה]

^ דלחומרא אמרינן 'יש ברירה', ופסולה לכהונה, אבל אינך כולהו - אפילו ריח הגט אין בהם, ולא דמו למגורשת מאישה, ולא התירה לכל אדם; דההיא - לההוא מילתא מיהא 'לשמו' ו'לשמה' נכתב
^ דאין ברירה
^ דאין ברירה: דאיכא למיחש: חלק שנטל זה היה ראוי לאחיו, והחליפו; והיינו 'לקיחה', וחוזר ביובל לתחילתו, משום מצות יובל, והדר שקליה כדמעיקרא
^ 'מחזירין' - חומרא היא; ואי נמי הוה מספקא ליה - אזיל לחומרא; אבל 'אינו פוסל' - קולא הוא, ואי לאו דפשיטא דאין ברירה - לא אזיל לקולא
^ כשם שמתחילה היתה בלא חלוקה לאיש אחד - כך יחזור ביובל לאיש אחד, וטעמא לאו משום דאין ברירה הוא
^ יהא הגט לשמה, ושמותיהם היו שוין
^ יש ברירה או אין ברירה
^ יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקו בשעת שחיטה
^ לאחר שחיטה
^ דאמרינן יש ברירה: דמשעת שחיטה היה זה ראוי לכך, ונשחט פסח זה עליו
^ לימנות בחלקו
^ ולקמיה מוקי לה שפיר.
^ אביהן המנה את כולן עליו משעת שחיטה, והא דקאמר "על מי שיעלה ראשון" - לזרזינהו אתא, כלומר "נראה איזה הוא ראשון", ולא הודיעם מה בלבו
^ משום הכי מזכה את אחיו עמו
^ הרוצה לימנות
^ מי שהיה נמנה, ורוצה לימשך ולהמנות על אחר - מושך ידיו הימנו
^ אבל לאחר שחיטה לא נמנין ולא נמשכין, דכתיב 'ואם ימעט הבית': אם באו להמעט ולהמשך ממנו 'מהיות משה': בחיותו של שה יתמעטו
^ דלא נתכוין אלא לזרזן ומיהו כולהו אמנינהו
^ ולא קתני 'ונמצאו בנות זוכות בפסח ובנים לא זכו'
^ אתמוהי מתמה אביי ברב יהודה ורב אושעיא
^ 'לאיזו שתצא בפתח תחילה'
^ המתנה
^ 'לאיזו שארצה' דהיינו
^ דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה, דמדאתני ברישא - גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי סעיפים, וליכא למימר 'הוברר דמעיקרא דעתיה להאי'; אבל זה שתלה באחרים - גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא
^ קודם גזירה; ואין לו כלי להפריש תרומות ומעשרות בהן, והוא צריך לשתות; וכותים - גירי אמת חשיב להו, ואין ארץ ישראל נפקעת מקדושתה על ידיהם, והן חשודין על המעשרות ועל התרומה, ולא כעמי הארץ שרובן מעשרין וכולן מפרישין תרומה; אבל כותים חשודין על הכל, והלוקח מהן צריך לעשר ודאי -
^ מתוך מאה
^ בתוכו
^ מעשר שני מחלל בדיבורא בעלמא על מעות שיש לו בבית, דמה שאפשר לו לתקן לגמרי יתקן
^ דמאחר שקרא שם - יצא לו מידי טבל, וכשהוא מוציא יין לשתייתו - הוא הנברר לחולין, ולכשיהיו לו כלים, ויוציא מן הנוד לתרומה - הוא הנברר לתרומה, ויש ברירה
^ ו
^ דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו: שהוא עצמו מוציא את היין
^ לקמן ב'מי שאחזו' (פ"ז מ"ד;עג,א)
^ "זה גיטך מעכשיו אם מתי מחולי" זה הרי זה גט אם מת מאותו חולי
^ כל ימי החולי
^ אם כהן הוא אוכלת בתרומה ואם זינתה בחנק
^ דקתני רישא: "הרי זה גט", ואיירי רבי יהודה במה היא באותן הימים; אלמא לא פליג ברישא, ולא אמרינן 'גט לאחר מיתה' הוא - כיון דאמר "מעכשיו", ואף על גב דכשנתן הגט - הוא מספקא ליה אם יחיה אם ימות, ותלה התנאי בדעת מי שמתו וחייו תלוים בידו, וכשמת אמרינן 'הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות מחולי זה', והוה ליה גט מההיא שעתא, שעל מנת כן מסרו, ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט, שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם, ולכשנתקיים התנאי - הוי גט למפרע, דהתם - לאו טעמא משום ברירה הוא; אבל הכא - דאין בידו, ובשעת התנאי הוא ספק, והתנאי מתקיים מאליו - אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים
^ בהלוקח יין
^ לשם קידושין דאשה נקנית בביאה
^ דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר בלבו לקידושין גמורים ואפילו לא ירצה אביו

[1] דלחומרא אמרינן 'יש ברירה', ופסולה לכהונה, אבל אינך כולהו - אפילו ריח הגט אין בהם, ולא דמו למגורשת מאישה, ולא התירה לכל אדם; דההיא - לההוא מילתא מיהא 'לשמו' ו'לשמה' נכתב

[2] דאין ברירה

[3] דאין ברירה: דאיכא למיחש: חלק שנטל זה היה ראוי לאחיו, והחליפו; והיינו 'לקיחה', וחוזר ביובל לתחילתו, משום מצות יובל, והדר שקליה כדמעיקרא

[4] 'מחזירין' - חומרא היא; ואי נמי הוה מספקא ליה - אזיל לחומרא; אבל 'אינו פוסל' - קולא הוא, ואי לאו דפשיטא דאין ברירה - לא אזיל לקולא

[5] כשם שמתחילה היתה בלא חלוקה לאיש אחד - כך יחזור ביובל לאיש אחד, וטעמא לאו משום דאין ברירה הוא

[6] יהא הגט לשמה, ושמותיהם היו שוין

[7] יש ברירה או אין ברירה

[8] יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקו בשעת שחיטה

[9] לאחר שחיטה

[10] דאמרינן יש ברירה: דמשעת שחיטה היה זה ראוי לכך, ונשחט פסח זה עליו

[11] לימנות בחלקו

[12] ולקמיה מוקי לה שפיר.

[13] אביהן המנה את כולן עליו משעת שחיטה, והא דקאמר "על מי שיעלה ראשון" - לזרזינהו אתא, כלומר "נראה איזה הוא ראשון", ולא הודיעם מה בלבו

[14] משום הכי מזכה את אחיו עמו

[15] הרוצה לימנות

[16] מי שהיה נמנה, ורוצה לימשך ולהמנות על אחר - מושך ידיו הימנו

[17] אבל לאחר שחיטה לא נמנין ולא נמשכין, דכתיב 'ואם ימעט הבית': אם באו להמעט ולהמשך ממנו 'מהיות משה': בחיותו של שה יתמעטו

[18] דלא נתכוין אלא לזרזן ומיהו כולהו אמנינהו

[19] ולא קתני 'ונמצאו בנות זוכות בפסח ובנים לא זכו'

[20] אתמוהי מתמה אביי ברב יהודה ורב אושעיא

[21] 'לאיזו שתצא בפתח תחילה'

[22] המתנה

[23] 'לאיזו שארצה' דהיינו

[24] דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה, דמדאתני ברישא - גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי סעיפים, וליכא למימר 'הוברר דמעיקרא דעתיה להאי'; אבל זה שתלה באחרים - גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא

[25] קודם גזירה; ואין לו כלי להפריש תרומות ומעשרות בהן, והוא צריך לשתות; וכותים - גירי אמת חשיב להו, ואין ארץ ישראל נפקעת מקדושתה על ידיהם, והן חשודין על המעשרות ועל התרומה, ולא כעמי הארץ שרובן מעשרין וכולן מפרישין תרומה; אבל כותים חשודין על הכל, והלוקח מהן צריך לעשר ודאי -

[26] מתוך מאה

[27] בתוכו

[28] מעשר שני מחלל בדיבורא בעלמא על מעות שיש לו בבית, דמה שאפשר לו לתקן לגמרי יתקן

[29] דמאחר שקרא שם - יצא לו מידי טבל, וכשהוא מוציא יין לשתייתו - הוא הנברר לחולין, ולכשיהיו לו כלים, ויוציא מן הנוד לתרומה - הוא הנברר לתרומה, ויש ברירה

[30] ו

[31] דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו: שהוא עצמו מוציא את היין

[32] לקמן ב'מי שאחזו' (פ"ז מ"ד;עג,א)

[33] "זה גיטך מעכשיו אם מתי מחולי" זה הרי זה גט אם מת מאותו חולי

[34] כל ימי החולי

[35] אם כהן הוא אוכלת בתרומה ואם זינתה בחנק

[36] דקתני רישא: "הרי זה גט", ואיירי רבי יהודה במה היא באותן הימים; אלמא לא פליג ברישא, ולא אמרינן 'גט לאחר מיתה' הוא - כיון דאמר "מעכשיו", ואף על גב דכשנתן הגט - הוא מספקא ליה אם יחיה אם ימות, ותלה התנאי בדעת מי שמתו וחייו תלוים בידו, וכשמת אמרינן 'הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות מחולי זה', והוה ליה גט מההיא שעתא, שעל מנת כן מסרו, ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט, שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם, ולכשנתקיים התנאי - הוי גט למפרע, דהתם - לאו טעמא משום ברירה הוא; אבל הכא - דאין בידו, ובשעת התנאי הוא ספק, והתנאי מתקיים מאליו - אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים

[37] בהלוקח יין

[38] לשם קידושין דאשה נקנית בביאה

[39] דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר בלבו לקידושין גמורים ואפילו לא ירצה אביו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]