ביאור:בבלי גיטין דף נב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
יתומין שסמכו אצל בעל הבית [1], או שמינה להן אביהן אפוטרופוס -חייב לעשר פירותיהם;
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים – ישבע [2]; מינוהו בית דין - לא ישבע.
אבא שאול אומר חילוף הדברים [3].
גמרא:
ורמינהו '(במדבר יח כח) [כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל; ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] 'אתם' - ולא שותפין [4], 'אתם' - ולא אריסין [5], 'אתם' - ולא אפוטרופין, ולא התורם את שאינו שלו' [6]
אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן להאכיל [7], כאן להניח [8], והתניא [9]:
'האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח, ומוכרים להן [10] בהמה עבדים ושפחות, בתים שדות וכרמים להאכיל [11] אבל לא להניח [12], ומוכרין להן פירות יינות שמנים וסלתות להאכיל אבל לא להניח, ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר שיש לו קצבה' - לאיתויי שופר –
'ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה' - לאתויי מגילה –
'ואין פוסקין עליהם צדקה [13], ואין פודין עליהן את השבויין ולא כל דבר שאין לו קצבה'
- לאתויי תנחומי אבלים –
'ואין אפוטרופין רשאין לדון [14] לחוב ולזכות בנכסי יתומים' – 'לזכות' - אמאי לא [15]? אלא [16] '[17] לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים [18]'
'ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, ברעה ולגאול ביפה' - מאי טעמא? דדלמא משתדפין -
'ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים, אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות'
- מאי טעמא? דלמא לא משפיין [19] -
'ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות [20], אבל מוכרין אותן לאחרים [21] ואחרים מוציאין אותן לחירות [22];
רבי אומר: אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא [23] מפני שהוא [24] כמוכרו [25] לו [26];
וצריך לחשב עמהן באחרונה [27].
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך
אין עושין אפוטרופין נשים [28] ועבדים [29] וקטנים [30], ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו.
ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה [בסביבתו, שהיה שכנו] דרבי מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי, ולא שבקיה רבי מאיר. אחוו ליה בחלמיה: 'אני להרוס ואתה לבנות?' - אפילו הכי לא אשגח, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
הנהו בי תרי, דאיגרי בהו שטן, דכל בי שמשי [31] הוו קא מינצו בהדי הדדי. איקלע רבי מאיר להתם, עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא. שמעיה [32] דקאמר [על עצמו]: ווי דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה.
ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורי, ולא אמר ליה ולא מידי; סבר לה כרבי יוסי, דתניא: אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי 'אשתי' ולשורי 'שורי', אלא לאשתי 'ביתי' [33] ולשורי 'שדי' [34].
הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא; הוה להו תורתא, שקלה וזבינתה ניהלייהו. אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרו ליה: מאי עבידתה דזבנא [35]?
אמר להו 'יתומים שסמכו אצל בעל הבית' תנן [36].
והא אייקר?
ברשותא דלוקח אייקר.
והא לא נקיטי דמי?
אמר להו: אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי אמר שמואל, דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש [37] ולא מקני אלא בכספא.
חמריה דרבנא עוקבא יתמא - משכוה [38] בארבעה ארבעה [39], ואייקר וקם בשיתא שיתא; אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו: היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש ולא מקני אלא בכספא.
משוך [40] פירי מיתמי:
אייקור - היינו דרב חנילאי בר אידי;
זול - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [41];
אמשיכו להו פירי ליתמי [42]:
אייקר [43] - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [44];
זול - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי [45] - אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה היא לדידהו, דזמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי.
יהבי יתמי זוזי אפירי: זול - לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש.
אייקר [46] - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי [47] - אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה היא לדידהו,
דאתו למימר להו "נשרפו חיטכם בעלייה" [48].
יהבי להו זוזי ליתמי אפירי:
אייקר - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש;
זול - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי; אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה הוא לדידהו, דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי.
אמר רב אשי: אנא ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירא יתמא, דמזבנא ארעא [49] לכרגא [50] בלא אכרזתא [51] [52], דאמרי נהרדעי: לכרגא ולמזוני ולקבורה - מזבנינן בלא אכרזתא [53].
עמרם צבעא - אפוטרופא דיתמי הוה; אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה: קא לביש ומכסי מיתמי!"
אמר להו [54]: כי היכי דלישתמען מיליה [55]!
"קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד! [56]" [57].
אימור מציאה אשכח.
"והא קא מפסיד [58]"!
אמר להו: אייתו לי סהדי דמפסיד – ואיסלקיניה, דאמר רב הונא חברין משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה,
דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד: רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה; דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה; והלכתא: מסלקינן ליה.
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע:
מאי טעמא?
אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופוס, ומשום שבועה [59] לא אתי לאמנועי [60].
מינוהו ב"ד לא ישבע:
מלתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא [61] ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי [62].
אבא שאול אומר חילוף הדברים:
מאי טעמא מינוהו בית דין ישבע?
בההיא הנאה: דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בי דינא - משום שבועה לא אתי לאמנועי.
מינהו אבי יתומים לא ישבע - מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי [63] ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי.
אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא כאבא שאול.
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע, והלכה כדבריו.
תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: 'אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מפני שהוא נושא שכר'.
אמר ליה: את אייתת קבא וכיילת ליה [וכי אתה מדדת כמה קבל בשכרו]?
אלא אימא 'מפני שהוא כנושא שכר'.
משנה:
מטמא [64] והמדמע [65] והמנסך [66]: בשוגג פטור [67] במזיד חייב [68].
גמרא:
איתמר: מנסך: רב אמר: מנסך ממש [69], ושמואל אמר: מערב [70].
מאן דאמר 'מערב' - מאי טעמא לא אמר 'מנסך'?
אמר לך: מנסך - קם ליה בדרבה מיניה [71].
ואידך?
כדרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה [72] הוא דקנה, מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.[73]
ולמאן דאמר מנסך - מאי טעמא לא אמר מערב?
אמר לך: מערב -
הערות[עריכה]
- ^ לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מבית דין אפילו הכי כאפוטרופוס הוא
- ^ כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן
- ^ טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא; ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא
- ^ אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו
- ^ על חלקו של בעל הבית
- ^ הך סיפא - טעמא דרישא, כלומר: 'אתם' - ממעט התורם שאינו שלו; והני כולהו שאינו שלו נינהו; אי נמי 'זו ואין צריך לומר זו קתני'.
- ^ יתומים לאלתר חייבים לעשר
- ^ התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה עשורי לכשיגדלו יעשרום הם
- ^ בניחותא
- ^ כלומר לצרכם מנכסיהם
- ^ המעות
- ^ שמא יגנבו; אי נמי משום שבח בית אביהן - נוי וכבוד הוא להם
- ^ אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים
- ^ עם בעל דין של יתומים הבא לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם, ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו
- ^ ידונו עמו? אם דנו ונזדכו היתומים - אמאי לא הוי דינא
- ^ הכי קאמר:
- ^ אין רשאין לדון
- ^ אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומין נפסדין
- ^ לא יהו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערעור
- ^ אפילו אין היתומין נפסדין שהעבדים באין לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומין רשות בו - אפילו הכי אין רשאין, שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן
- ^ לתקנת היתומין, כגון להאכיל או ליקח שדות
- ^ ואותם אחרים שהיו רוצין לתת להם הכסף לפדות עצמן - הן יקחום, ויהיו קנוים להן, ואחר כך ישחררום
- ^ כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם רשאים לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה
- ^ האפוטרופוס
- ^ לעבד
- ^ לעצמו
- ^ כשיגדלו - יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום
- ^ אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח
- ^ אין נאמנין
- ^ אינם בני דעת
- ^ של ערב שבת
- ^ לשטן
- ^ שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית
- ^ וכן שור עיקרו של שדה
- ^ מי מינה אפוטרופוס
- ^ ואף ע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס
- ^ דכתיב (ויקרא כז) 'ונתן הכסף וקם לו' - ולא שייכא בהו משיכה
- ^ לקוחות מאפוטרופסים
- ^ החבית
- ^ המשיכו מוכרים
- ^ כל הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות, אבל אם משך - לא יכול לחזור, וכל שכן אלו שהן כהקדש: דליפוי כח עשאום כהקדש, ולא להרעת כח
- ^ שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים
- ^ ורוצין המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף
- ^ וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי - השתא כל שכן דלא הדרי
- ^ וניהדרו בהו יתמי
- ^ ורוצים המוכרים לחזור
- ^ ולא יחזרו
- ^ שהרי קניתם במעות; וכי תימא לא מצו למימר הכי, דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן 'לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש' - לאו מילתא הוא: דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא - לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא, דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה - היינו טעמא: בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה
- ^ דיתמי
- ^ לפיוסי כרגא דיתמי
- ^ וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ
- ^ אכרזתא: שמכריזין שלשים יום קרקע פלוני יוצא לימכר בבית דין
- ^ לפי שאין פנאי
- ^ רב נחמן
- ^ וצורך היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב
- ^ אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו, ומשל יתומים הוא עושה
- ^ וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם, זה ככה וזה ככה, אבל עני - אין אדם אומדו; א"נ דלא אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו
- ^ נכסי היתומים: שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות
- ^ דרמית עליה לבסוף
- ^ לא ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה
- ^ גבי בית דין - טובת חנם היא שזה עושה לבית דין: לקבל דבריהן ולטרוח לפני יתומין
- ^ מעיקרא מלקבל עליו
- ^ דברי אהבה וריעות היה ביניהם, ולא הנאת ממון כל כך
- ^ טהרותיו של חברו כגון תרומה
- ^ תרומה בחולין של חברו, ומפסידו: שאוסרו לזרים, וצריך למוכרו לכהנים בזול
- ^ יין חברו; בגמרא מפרש לה
- ^ מתשלומין
- ^ בגמרא אמר טעמא
- ^ שכשך בידו לתוכו לשם עבודה זרה, וכך היתה עבודתן
- ^ יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה
- ^ לא מצי למיתני במתניתין אמזיד 'חייב בתשלומין', דהא עובד עבודת כוכבים הוה, ונסקל
- ^ על מנת לגוזלו
- ^ Note: רש"י מפרש אליבא דרב מנסך הוא מי ששכשך ביד ולא הגביה, משום שאם הגביה – כבר נתחייב בדמי היין משום גזילה. אם כך מדוע צריך את ההסבר שיהא פטור משום קים ליה בדרבה מיניה? בבא קמא קיז,א: ולבסוף סברי כרבי ירמיה, דא"ר ירמיה: משעת הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. שיטה מקובצת בבא קמא קיז,א: ... אבל מנסך אפשר למהדרה, הלכך הגבהה לאו כתחילת ניסוך הוא ומעיקרא הוא דלא יהבו דעתייהו להאי טעמא וקא מחשבי דלמנסך דקים ליה בדרבה מיניה פטור, ולבסוף יהבו דעתייהו להאי טעמא וחייבוה; ולעולם היכא דשוו טעמייהו להדדי ילפינן קנסא מקנסא. הראב"ד ז"ל. אם כן לפי הראב"ד אלו שני טעמים שונים. ונכון הוא: מתחייב גם בממון תחילה, ומתחייב בנפשו כאשר מנסך.