ביאור:בבלי גיטין דף סג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בשלמא אי איתמר איפכא: [1] "התקבל לי גיטי" ו[2] "אשתך אמרה 'הבא לי גיטי'" והוא [3] אמר [4] "הילך כמה שאמרה", ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: 'כיון שהגיע גט לידו - מגורשת' [5] אלמא אדיבורא דידה הוא דקא סמיך [6]; אי נמי [7] לידה [8]'- [9] אדיבורא דידיה קא סמיך [10]; אלא הכא [11] - [12] משום דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי הוא, דאמר "שליח לקבלה הוינא [13], להולכה לא הוינא [14]" [15]!
אמר רב הונא בר חייא: תא שמע [16]: 'האומר "התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי" - רצה לחזור – יחזור'; טעמא דרצה, הא לא רצה [17] - הוי גט [18], ואמאי? הא בעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא [19]! אלא [20]אמרינן: '[21] כיון שנתן עיניו לגרשה - מימר אמר "תיגרש כל היכי דמגרשה [22]" - הכא [23] נמי [24] כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר "תיגרש כל היכי דמגרשה [25]"!
הכי? השתא: התם אדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה [26], [27] הכא טעי [28].
אמר רבא: תא שמע: 'קטנה שאמרה "התקבל לי גיטי" אינו גט עד שיגיע גט לידה' [29]; כי מטי גיטא לידה מיהא מגרשה, ואמאי? והא לאו שליח להולכה שוייה! אלא אמרינן 'כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר "תיגרש כל היכי דמגרשה" - הכא נמי כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר "תיגרש כל היכי דמגרשה"!
הכי? השתא: התם אדם יודע שאין שליחות לקטן [30] וגמר ונתן לה לשום הולכה דידיה; הכא טעי.
תא שמע: '"הבא לי גיטי" [אמרה האשה] ו"אשתך אמרה: [31] 'התקבל לי גיטי'" [אמר השליח]; "התקבל לי גיטי" [אמרה האשה] ו"אשתך אמרה: 'הבא לי גיטי'" [אמר השליח], והוא [הבעל] אמר [לשליח]: "הולך ותן לה" "זכי לה" ו"התקבל לה" [32] - רצה לחזור – יחזור [33]; משהגיע גט לידה – מגורשת'; מאי לאו - קבלה אקבלה והולכה אהולכה [34]?
לא! קבלה [35] [36] אהולכה [37] והולכה [38] אקבלה [39].
אי קבלה אהולכה - מכי מטי גיטא לידיה [40] לאלתר ליהוי גיטא [41] - שמעת מינה דאדיבורא דידיה [42] קא סמיך [43]!
הכי? השתא: התם קאמר ליה "הילך כמה שאמרה" [44], הכא [45] מי קאמר ליה "הילך כמה שאמרה" [46]?
תנו רבנן: '"התקבל לי גיטי" ו"אשתך אמרה התקבל לי גיטי" והוא אומר "הולך ותן לה", "זכי לה", ו"התקבל לה" - רצה לחזור - לא יחזור [47]; רבי נתן אומר: "הולך ותן לה" - רצה לחזור יחזור, "זכי לה" ו"התקבל לה" - רצה לחזור לא יחזור; רבי אומר: בכולן, אם רצה לחזור - לא יחזור, אבל אם אמר לו "אי איפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה" [48] רצה לחזור יחזור.'
רבי היינו תנא קמא?
איבעית אימא: "אי איפשי" אתא לאשמועינן, ואיבעית אימא: הא קא משמע לן: מאן תנא קמא? – רבי.
איבעיא להו: 'הילך' לרבי נתן - כזכי דמי או לאו כזכי דמי?
תא שמע: 'האומר "התקבל גט זה לאשתי", או "הולך גט זה לאשתי" - רצה לחזור יחזור; האשה שאמרה "התקבל לי גיטי" [49] רצה לחזור לא יחזור'
מאי לאו – ב"הילך" , ורבי נתן [50]?
לא, ב"הולך", ורבי.
תא שמע [51]: 'לפיכך אם אמר לו הבעל "אי אפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה" רצה לחזור יחזור'; טעמא דאמר "אי אפשי", הא לא אמר "אי אפשי" רצה לחזור לא יחזור - מאי לאו ב"הילך" [52] ורבי נתן?
לא ב"הולך", ורבי.
תא שמע: '"הולך גט זה לאשתי" רצה לחזור – יחזור; "הילך גט זה לאשתי" - רצה לחזור לא יחזור'; מאן שמעת ליה דאמר ב"הולך" רצה לחזור – יחזור? רבי נתן, וקאמר ב"הילך" רצה לחזור לא יחזור! שמע מינה "הילך" - כזכי דמי! שמע מינה.
אתמר: "התקבל לי גיטי", ו"אשתך אמרה 'התקבל לי גיטי'", והוא אומר "הולך ותן לה" - אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: נעשה שלוחו ושלוחה, וחולצת [53]. למימרא דמספקא ליה לרב אי "הולך" כזכי דמי אי לאו כזכי דמי [54]? והא אתמר "הולך מנה לפלוני, שאני חייב לו" אמר רב 'חייב [55] באחריותו [56], ואם בא לחזור - אינו חוזר [57]'?
התם ספק ממונא לקולא [58], הכא ספק איסורא לחומרא.
אמר רב: אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה, ורבי חנינא: אמר אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה. מאי טעמא דרב?
איבעית אימא: משום בזיון דבעל [59], איבעית אימא: משום חצרה הבא לאחר מיכן [60].
מאי בינייהו [61]?
איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא [62].
עבידנא. עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מיכן
ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו; אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא, אמר לה "הילך גיטך"; אמרה ליה "ליהוי בידך [63]".
אמר רב נחמן: אם איתא לדרבי חנינא [64] – עבדי בה [65] עובדא.
אמר ליה רבא: ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא? הא לא חזרה שליחות אצל הבעל [66]?
שלחוה לקמיה דרבי אמי. שלח להו: לא חזרה שליחות אצל הבעל; ורבי חייא בר אבא אמר: נתיישב בדבר [67].
הדור שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא [68], אמר: כל הני שלחו לה ואזלי [69]!? כי היכי דמספקא להו לדידהו הכי נמי מספקא לן לדידן: הוי דבר שבערוה [70], ודבר שבערוה חולצת [71].
הוה עובדא [72] ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט [73] וחליצה.
תרתי [74]?
גט מחיים [75] וחליצה לאחר מיתה [76].
ההיא דהוו קרו לה 'נפאתה' [77], אזול סהדי [78] כתוב 'תפאתה' [79]. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: עשו עדים שליחותן [80].
מתקיף לה רבה: מי קאמר להו 'כתובו חספא והבו לה'?
אלא אמר רבה: ודאי - אי כתוב סהדי גיטא מעליא, ואבד [81] - עשו עדים שליחותן [82].
מתקיף לה רב נחמן: מי קאמר להו 'כתבו ואנחוה בכיסייכו'?
אלא אמר רב נחמן: כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים[83].
בעא מיניה רבא מרב נחמן: "כתבו ותנו לשליח [84]", [85] מהו? סלוקי סליק להו [86]? או דילמא [87], [88] לטירחא דידהו חייש [89]?
אמר ליה רבינא לרב אשי: ויוליך לה מהו [90]?
תיקו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף האומרת "טול לי גיטי" - אם רצה לחזור - לא יחזור.
תנו רבנן: "טול לי", ו"שא לי", ו"יהא לי בידך" - כולן לשון קבלה הן.
משנה:
האשה שאמרה "התקבל לי גיטי" [91] - צריכה [92] שתי כיתי עדים: שנים שאומרים "בפנינו אמרה [93]" ושנים שאומרים "בפנינו קבל וקרע" [94]; אפילו הן הראשונים והן האחרונים [95],
הערות[עריכה]
- ^ אמרה ליה היא:
- ^ הוא אמר לבעל:
- ^ ובעל
- ^ ליה
- ^ איכא למיפשט בעיין מדרב נחמן:
- ^ דאי אמר רב נחמן עלה: 'משיגיע גט לידו מגורשת' איכא למיפשט דאדיבורא דידה סמיך, ולא הימניה [הבעל לשליח], אלא תלה בדעתה, ומסריה ניהליה בתורת קבלה
- ^ הוה אמר רב נחמן עלה: 'משיגיע גט
- ^ מגורשת
- ^ פשטינן מינה
- ^ והימניה דהכי אמרה, ומסריה לידיה בתורת הולכה
- ^ השתא דאמר רב נחמן 'אינה מגורשת' ליכא למיפשט דטעמא משום דסמך אדיבוריה דשליח הוא
- ^ דאי נמי אדיבורא דידה סמיך, ושויה שליח להולכה - אשמועינן רב נחמן דשליח גופיה לאו בתורת הכי קבליה, דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה
- ^ אפשי להיות
- ^ אי אפשי להיות
- ^ הלכך אי נמי אמליך ואמטייה ניהלה - לאו גיטא הוא, דמעיקרא לא קבל עליו להיות שליח לבעל להוליך
- ^ תיובתא לרב נחמן
- ^ ואמטייה לידה
- ^ מגורשת
- ^ ואיהו בתורת קבלה יהביה
- ^ על כרחיך משום ד
- ^ אף על גב דלא יהביה אלא בתורת קבלה - כיון דאמטייה לידה מיגרשה משום
- ^ לכי מתיידע ליה דלא מצי לשוייה שליח לקבלה - ניחא ליה דליהוי שליח להולכה
- ^ גבי מילתיה דרב נחמן
- ^ אף על גב דההיא שעתא לא נעשה שליח להולכה
- ^ מיהו לכי מימליך ואמטייה מינח ניחא ליה לבעל והוי שלוחו להולכה
- ^ ו"התקבל" דקאמר ליה – "התקבל והולך" קאמר, ולא טעמא כדקאמרת הוא, דהיכא דשני ניהוי שליחות
- ^ אבל
- ^ בעל, כסבור שהיא עשאתו שליח לקבלה, דסמך אדיבוריה, ולא יהביה ניהליה אלא לשם קבלה; ולרב אשי נמי - דאוקי טעמא דרב נחמן משום דמעיקרא עקריה שליח לשליחותיה - שפיר מיתרצה בהכי, כדתרצינן דטעמא דמתניתין: משום ד"התקבל והולך" קאמר, ומתחילה נעשה שלוחו; ולא איצטריכא למינקט 'הכא טעי' אלא אליבא דלישנא קמא, דקא סלקא דעתין טעמא דרב משום דאדיבורא דידיה סמיך הוא
- ^ שאין הקטן עושה שליח הילכך לאו שלוחא דידה הוא אלא שלוחו דידיה הוא
- ^ ואין זה שליח לקבלה
- ^ גרסינן בכולהו
- ^ אחד מכל הלשונות הללו אמר לו
- ^ מפרשינן לה ואזלינן
- ^ "זכי והתקבל" דקתני - קאי א"אשתך אמרה 'התקבל'", ו"הולך ותן לה" דקתני - קאי א"אשתך אמרה 'הבא'", וקתני בתרוייהו 'משיגיע גט לידה – מגורשת', ותיובתא דרב נחמן מקבלה אקבלה: דקתני "הבא לי גיטי" ו"אשתך אמרה התקבל" והוא אומר "התקבל" - דבהדיא יהביה ניהליה בתורת קבלה, ובעל לאו בר הכי הוא, ואיהי נמי לא שויתיה, וקתני דהוי מיהא שליח להולכה, דכיון שנתן עיניו לגרשה כו', כדלעיל, וכל שכן היכא דאמר לו "הילך כמה שאמרה", דאיכא למימר לאו אדיבוריה סמך אלא בדעתה תלה, ושוייה נמי שליח להולכה
- ^ דקתני '"זכי לה" ו"התקבל לה"
- ^ קאי
- ^ א"אשתך אמרה 'הבא לי'", דאיהי נמי שליח לקבלה שויתיה, שהרי אמרה לו "התקבל"! ולקמיה פריך: אם רצה לחזור אמאי יחזור?
- ^ דקתני "הולך ותן לה"
- ^ א"אשתך אמרה 'התקבל'"
- ^ דשליח
- ^ תיגרש, דהא תרוייהו שליח לקבלה שוייה, ואמאי אם רצה לחזור יחזור?
- ^ דשליח
- ^ כלומר תיפשוט מדקתני 'יחזור' - דאדיבורא דידיה סמיך, ואיהו אמר ליה "אשתך אמרה 'הבא לי'", והא הימניה, ו"התקבל" דקאמר ליה – "התקבל והולך" קאמר, דהכי נמי אוקימנא לעיל; דאי אתמר דרב נחמן איפכא: "התקבל לי גיטי" ו"אשתך אמרה הבא" והוא אמר "הילך כמה שאמרה", ואמר רב נחמן "משיגיע גט לידה - מגורשת" הוה פשטינן מיניה דאדיבורא דשליח סמיך
- ^ הא דאמרן לעיל, דאי אתמר דרב נחמן איפכא: כי הא דהכא '"התקבל לי גיטי" ו"אשתך אמרה "הבא לי גיטי", והוא אמר "הילך כמה שאמרה"' והוה אמר רב נחמן דכשיגיע גט לידה - הוא דהויא מגורשת - הוה פשטינן מיניה דאדיבורא דידיה סמיך דהא קאמר ליה "הילך כמה שאמרה"; וכיון דלא מיגרשה בקבלה דהאי [בקבלת השליח] איכא למיפשט מינה בעיין ד'השוכר', דאיבעיא לן בכי האי גוונא, דהאי "כמה שאמרה" דקאמר - הכי קאמר לה: מהימנת לי דהכי קאמרה, ובתורת הולכה יהביה ניהליה
- ^ דקאמר ליה "זכי והתקבל"
- ^ דתיפשוט בעיין ד'השוכר' מינה? הא דקתני הכא 'יחזור' - משום דכיון דאמר ליה "שליח להולכה עשאתני אשתך" ואיהו אמר ליה "התקבל" - אדם יודע שאין עושה שליח לקבלה, ו"התקבל והולך" קאמר; אבל אי אמר לו "הילך כמה שאמרה" - אימא לך דאדיבורא דידה סמיך, ולא הימניה, ובדעתה תלה, ואם רצה לחזור - לא יחזור דתרוייהו שליח לקבלה שוינהו
- ^ קסבר הולך כזכי דמי
- ^ גלי דעתיה ד"הולך" דקאמר ליה - לאו "זכי" הוא.
- ^ כלומר: ואם אמרה לו מתחלה האשה "התקבל" וּנְתָנוֹ ליה הבעל באחת משתי לשונות הללו
- ^ דפליג ב"הולך" ומודה ב"הילך"
- ^ משנתינו היא
- ^ תנן במתניתין
- ^ אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה - חולצת ולא מתייבמת
- ^ ונתגרשה בקבלתו של זה אי לאו כזכי
- ^ המשלח
- ^ שהרי לא צוהו המלוה לשולחו
- ^ אלמא כזכי דמי
- ^ והמוציא מחבירו ידו על התחתונה, לפיכך אינו חוזר
- ^ כסבור "קלותי בעיניה, שאינה מקבלתו בעצמה" דאילו כי עבדא לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון, דהא ידע ולא קפיד
- ^ לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים - קנאתו [את החצר כאשר הגט בתוכו], דההוא לאו גיטא הוה, דבעינן 'ונתן בידה' או בחצרה, דאיתרבאי מ'ידה', וזה [החצר] - בשעה שנתן - לא היה החצר שלה, וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלוֹ, ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל, וכשקנאתו היא - נעשה החצר עצמו שלוחה
- ^ בין הני תרי לישני
- ^ ד'ידה' קודֵם שמסר הבעל ליד שלוחו, דהשתא לא דמי לחצר הבא לאחר מיכן
- ^ ותהיה אתה שלוחי לקבלה
- ^ אם הייתי יודע שהלכה כמותו
- ^ בהא מילתא
- ^ שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו - ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר "עשיתי שליחותך", ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות
- ^ נעיין בה עד שיתיישב דעתנו להשיב כהלכה
- ^ לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר
- ^ כל אלו פעמים חוזרים ושולחים
- ^ שנולד בו ספק בבית המדרש
- ^ ולא מתייבמת אם מת
- ^ כי האי גוונא
- ^ אחר משום דלא חזרה שליחות
- ^ בתמיה אם גט למה חליצה
- ^ אם באת לינשא מחיים צריכה גט שני
- ^ אם מת ולא נתן לה גט
- ^ כך שמה
- ^ שאמר להם בעל "כתבו גט ותנו לה"
- ^ טעו בשמה
- ^ לגט אחד עשאם שלוחים ועדים, והרי כתבו גט אחד, ואינן שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר
- ^ קודם שנתנוהו לה
- ^ ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה, שהרי כבר כתבו גט כשר
- ^ Note: שנראה לי ש"עשו עדים שליחותן" היא מסורת עתיקה, ולא ידוע לגבי איזו הלכה נאמרה; ורב חשב לקיים הלכה זו במקרה הראשון שכאן נאמרה, ורבה גם משתדל לקיים מסורת זאת, במקרה השני, אך רב נחמן אינו משתדל לקיים את המסורת הזאת. והבטוי "עשו עדים שליחותן" אינו מופיעה עוד בתלמוד או בתוספתא.
- ^ שלי שמיניתי
- ^ וכן עשו, ואבד בדרך
- ^ מי אמרינן עשו כל שליחותם ונסתלקו
- ^ האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב
- ^ אלא
- ^ שלא להטריחם בהולכה
- ^ אם תימצי לומר בהך, דלא אמר אלא 'כתבו ותנו לשליח', והם כתבו ונתנו לו, ואבד - דעשו שליחותם, דהא כל מה שצום גמרו ועשו - הכא מאי? מי אמרינן 'כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה' עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה, לכך פירש להם כל כך? או דלמא לא שנא
- ^ והוא חזר ואמר "קבלתי"
- ^ להביא לפנינו
- ^ לו לקבלוֹ
- ^ ובגמרא פריך: למה לו למיקרעיה
- ^ שהשנים שאמרה בפניהם - הן עצמן ראו כשקבלו