ביאור:בבלי גיטין דף יד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

---

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
• מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
• מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בההיא הנאה דקא משתניא ליה^[1] בין מִלוֶה ^{דק"ס בכת"י ו2 וד"פ: במלוה}  ישנה למִלוֶה חדשה^[2] – גמר^[3] ומשעביד ^{דק"ס בכת"י ו1 נ': ליה}  נפשיה^[4].

אמר ליה הונא מר בריה דרב נחמיה ^{דק"ס בכת"י א': נחמן}  לרב אשי: אלא מעתה,^[5] כגון הני דבי בר אלישיב, דכפתי ושקלי לאלתר – הכי ^{דק"ס בכת"י א', ו1,3: הכא}  נמי דלא קנו? וכי תימא ^{דק"ס בכת"י ו1 נ': אין}  הכי נמי ^{דק"ס בכת"י ו2 נ': דלא קני}  – אם כן נתת דבריך לשיעורין!

אלא אמר מר זוטרא: הני תלת מילי – שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא^[6]:

חדא – הא ^{דק"ס בד"פ: הך} ,

ואידך: דאמר רב יהודה אמר שמואל ^{דק"ס בכת"י ו1,2: רב} : הכותב כל נכסיו לאשתו – לא עשאה אלא אפיטרופיא ^{דק"ס בכת"י ו1,2: אפיטרופא, וכעי"ז בכתי"י נ' [7]},

ואידך: דאמר רב חנניא ^{דק"ס בד"פ וכמה כתי"י: חנינא} : המשיא אשה לבנו גדול ^{דק"ס בכת"י ו1: הגדול}  בבית^[8] – קנאו.

אמר ליה רב לרב אחא ברדלא ^{דק"ס בכת"י מ', א', פ', ו3: בר דלא} : 'קבא דמוריקא אית לי גבך, יהביה ^{דק"ס בכת"י מ', פ', ו3, ג': הביה}  לפלוני ^{דק"ס ברוב כתה"י: לפלניא} ; באפיה קאמינא לך דלא ^{דק"ס בכת"י ו3 וג': ולא}  הדרנא בי'^[9]

^[10]מכלל דאי בעי הדר ^{דק"ס ברוב כתה"י: מיהדר או למיהדר}  ביה – מצי הדר ביה^[11]?

הכי קאמר: דברים הללו לא ניתנו לחזרה^[12].

הא – אמר רב חדא זימנא^[13], דאמר רב הונא אמר רב: 'מנה לי בידך תנהו לו ^{דק"ס תיבת: לו ליתא בכתה"י.}  לפלוני במעמד שלשתן – קנה'?

אי מההיא – הוה אמינא הני מילי^[14] מתנה מרובה^[15], אבל מתנה מועטת ^{דק"ס בחלק מכתה"י נ': אימא}  לא ליבעי בפניו – קא משמע לן^[16].

הנהו ^{דק"ס בכת"י מ', [א], ו3 נ': תרי}  גינאי^[17] דעביד ^{דק"ס בכת"י מ', פיר', ו1: דעבוד; א', ג': דעבדו}  חושבנא בהדי הדדי; פש ^{דק"ס ברוב כתה"י ודפו"י: פוש; מ': פשו}  חמש איסתרי זוזי ^{דק"ס בכת"י מ': חמש' זוזי פשיטי [18]} גבי חד מנייהו; אמרי ליה ^{דק"ס בחלק מכתה"י: אמ' או א"ל, שיכול להתפרש אמר ליה}  "יהבינהו ניהליה למרי ארעא" באפי מרי ארעא^[19], וקנה ^{דק"ס ברוב כתה"י: וקנו}  מיניה; לסוף אזל, עבד חושבנא בין דיליה ^{דק"ס בכמה כתי"י: דידיה}  לנפשיה – לא פש ^{דק"ס בכת"י מ', ו1,2: ולא הוה פייש}  גביה ולא מידי! אתא ^{דק"ס בכת"י מ', א: את', שיכול להתפרש אתו}  לקמיה דרב נחמן. אמר ליה: מאי איעביד לך? חדא: דאמר ^{דק"ס בכת"י מ', ו2: דהא', שמתפרש דהאמר, ובכת"י ג' דהא אמר}  רב הונא אמר רב [קנין 'במעמד שלשתן' – קונה לאלתר] ^{דק"ס בכת"י ג': מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה. ובכת"י פיר' כול'} ; ועוד – הא קנו מינך!

אמר ליה רבא: אטו האי – מי קאמר 'לא יהבינא ^{דק"ס בכתה"י ודפו"י: יהיבנא} '? 'דליכא ^{דק"ס בכת"י מ', ו1,2,3: ליכא}  גבאי' קאמר!

אמר ליה: אם כן – קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות – חוזר.

איתמר: "הולך מנה לפלוני, שאני חייב לו": אמר רב: חייב^[20] באחריותו^[21], ואם בא לחזור^[22] – אינו חוזר;

ושמואל אמר: מתוך שחייב באחריותו, אם בא לחזור – חוזר.

לימא בהא קמיפלגי: דמר^[23] סבר '"הולך" כ"זכי" דמי'^[24], ומר סבר '"הולך" לאו כ"זכי" דמי'?

לא, דכולי עלמא "הולך" כ"זכי" דמי ^{דק"ס בכת"י ו2 נ' בג': פי', גבי מתנה דאין בה אחריות [25]}, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר: לא אמרינן 'מיגו', ומר^[26] סבר: אמרינן 'מיגו'^{[27] דק"ס בכמה כתי"י ודפו"י הסדר הפוך: מר סבר אמרינן מיגו ומר סבר לא אמרינן מיגו} .

תניא כוותיה דרב: "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו", "תן מנה לפלוני שאני חייב לו", "הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי", "תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי"^[28] – חייב באחריותו, ואם בא לחזור – אינו חוזר. ^{דק"ס בג' כת"י ו1 נ': ש"מ הולך כזכי דמי.} 

פקדון? – לימא ליה^[29]: "אין רצונו ^{דק"ס בכת"י מ' וא': רצוני [30]} שיהא פקדונו ^{דק"ס בכת"י א, ו2: פקדוני}  ביד אחר"^[31]!?

אמר רב זירא: כשהוחזק ^{דק"ס בכת"י מ', ו1,2, ג', וד"פ: בשהוחזק [32]} כפרן^[33].

רב ששת הוה ליה אשרתא^[34] דסרבלי^[35] במחוזא; אמר ליה לרב יוסף בר חמא: "בהדי דאתית – אייתינהו ניהלי".

אזל, יהבינהו ליה. אמרי ליה "ניקני מינך^[36]"!

אמר להו: "אִין^[37]"! לסוף אישתמיט להו. כי אתא לגביה – אמר ליה: שפיר עבדת דלא שוית נפשך (משלי כב ז) [עשיר ברשים ימשול, ו]'עבד לוה לאיש מלוה'^[38].

לישנא אחרינא: שפיר עבדת! עבד לוה לאיש מלוה^[39]!

רבי אחי ברבי יאשיה הוה ליה איספקא^[40] דכספא בנהרדעא;

עמוד ב

אמר להו לרבי דוסתאי בר ינאי ולרבי יוסי בר כיפר: "בהדי דאתיתו - אתיוה ניהלי".

אזול, יהביה ניהליה; אמרי להו "נקני מינייכו"! אמרי להו "לא"! אמרי להו "אהדריה ניהלן"!

רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר להו "אִין ^[41]", רבי יוסי בר כיפר אמר להו "לא" ^[42]!

הוו קא מצערו ליה.

אמר ליה ^[43]: חזי מר היכי קא עביד ^[44]!

[גירסת רש"י: אמרו [בלשון רבים] לו לרבי דוסתאי, [כלומר: האנשים מנהרדעא אמרו לרבי דוסתאי: חזי מר מאי קעביד רבי יוסי בר כיפר]: דלא קמהדר לן]

אמר להו: טב רמו ליה ^[45]!

כי אתו לגביה ^[46], אמר ליה: חזי מר ^[47] לא מיסתייה דלא סייען אלא אמר להו נמי "טב רמו ליה!" אמר ליה : אמאי תיעבד הכי ^[48]!?

אמר ליה: אותן בני אדם - הן אמה ^[49] וכובען אמה ^[50], ומדברין מחצייהן ^[51], ושמותיהן מבוהלין: "ארדא" ו"ארטא" ו"פילי בריש"; אומרין 'כפותו' – כופתין, אומרין 'הרוגו' – הורגין! אילו הרגו את דוסתאי - מי נתן לינאי אבא בר כמותי?

אמר ליה: בני! אדם הללו קרובים למלכות הן?

אמר ליה: הן!

יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן?

אמר ליה הן!

אמר ליה: אי הכי - שפיר עבדת!

"הולך מנה לפלוני", והלך, ובקשוֹ ולא מצאוֹ ^[52]: תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו;

לימא בהא קמיפלגי: דמר סבר "הולך" כ"זכי" ^[53] ומר סבר "הולך" לאו כ"זכי";

אמר רבי אבא בר ממל: דכולי עלמא "הולך" לאו כ"זכי", ולא קשיא: הא בבריא ^[54] הא בשכיב מרע ^[55].

רב זביד אמר: הא והא בשכיב מרע ^[56]: הא דאיתיה למקבל ^[57] בשעת מתן מעות ^[58], הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות ^[59].

רב פפא אמר: הא והא בבריא ^[60]: הא דמית מקבל בחיי נותן ^[61], הא ^[62] - דמית נותן בחיי מקבל ^[63].

לימא "הולך" כ"זכי" - תנאי היא, דתניא:

"הולך מנה לפלוני", והלך, ובקשו ולא מצאו - יחזרו למשלח;

מת משלח - רבי נתן ורבי יעקב אמרו: יחזרו ליורשי משלח;

ויש אומרים: ליורשי מי שנשתלחו לו.

רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת^[64];

וחכמים אומרים: יחלוקו;

וכאן^[65] אמרו: כל מה שירצה שליח – יעשה^[66].

אמר רבי שמעון הנשיא: על ידי היה מעשה, ואמרו: יחזרו ליורשי משלח.

מאי לאו בהא קמיפלגי:

דתנא קמא ^[67] סבר: "הולך" לאו כ"זכי" ^[68],

ורבי נתן ורבי יעקב נמי "הולך" לאו כ"זכי", ואע"ג דמית - לא אמרינן 'מצוה לקיים דברי המת' ^[69]; ויש אומרים "הולך" כ"זכי" ^[70];

רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר: "הולך" לאו כ"זכי": מיהו היכא דמית - אמרינן 'מצוה לקיים דברי המת',

וחכמים אומרים יחלוקו: מספקא להו ^[71];

כאן אמרו: שודא ^[72] עדיף ^[73];

ורבי שמעון הנשיא - מעשה אתא לאשמועינן?

לא! בבריא, דכולי עלמא לא פליגי^[74], והכא במאי עסקינן? בשכיב מרע, ובפלוגתא דרבי אלעזר ^[75] ורבנן קמיפלגי, דתנן (בבא בתרא פ"ח מ"ז; דף קנו,א):

המחלק נכסיו על פיו^[76]: רבי אלעזר [במשניות: אליעזר] אומר: אחד בריא ואחד מסוכן - נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה^[77], ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה; וחכמים אומרים: אלו ואלו נקנין באמירה.

אמרו לו [חכמים לרבי אלעזר]: מעשה באמן של בני רוכל, שהיתה חולה, ואמרה: "תינתן

הערות

1. האי מלוה לגבי האי
2. ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך
3. השתא בשעת אמירה
4. בלב שלם להאי, ומינתיק מקמא
5. אם היה מקבל זה אדם חזק, שאינו ממתין
6. כאילו קבלה משה הלכה מסיני, שאין צריך לתת בה טעם
7. להכניס ולהוציא; ואף על פי שכתבו לה בלשון מתנה – לא קנאתן; ואין טעם בדבר אלא כך תקנו, והפקר בית דין הפקר
8. בית מיוחד, שאינו דר בה, אלא עשאו לו לבית חתנות
9. השתא סלקא דעתא דהכי אמר ליה: 'בפניו אני מבטיחך שלא אחזור בי'
10. ופרכינן:
11. בתמיה
12. כיון דבאפיה קאמינא לך – דתיתביה ניהליה – תו לא מצי הדרנא בי
13. ולמה ליה למימר דלא מצינא הדרנא
14. דבעינן בפניו:
15. כגון מנה
16. להכי איצטריך למימר 'באפיה קאמינא לך': לאשמועינן דקבא דמוריקא – דמתנה מועטת היא – בעיא נמי באפיה
17. בעלי גינה מוכרי ירק
18. סילעי מדינה; סתם 'איסתירי' – סלע צורי; 'איסתרי זוזי': סלע מדינה, שמינית שבסלע צורי, דהיינו חצי דינר
19. 'באפי מרי' – אאמרו ליה קאי, כלומר: אמרו ליה באפי מרי ארעא "יהבינהו ניהליה למרי ארעא"
20. המשלח הזה
21. אם יאנסו מיד שליח זה
22. ולומר "החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך"
23. רב
24. הלכך אינו חוזר, ומיהו חייב באחריותו – שהמלוה לא צווהו למוסרם לזה
25. כלומר: בעלמא "הולך" – כ"זכי" דמי, ואם היו במתנה, דליכא אחריות – מודה שמואל דאינו חוזר
26. שמואל
27. מתוך שחייב באחריות – אם בא לחזור חוזר
28. כלומר: אחד מכל לשונות הללו
29. האי משלח
30. של מפקיד
31. דהכי קיימא לן לקמן בפרק שלישי (כט,א); וכיון דאין רצונו – אשתכח דחוב הוא לו, ואין חבין לו לאדם אלא בפניו, ואמאי אינו חוזר? האי לאו "זכי" הוא
32. משלח זה
33. בפקדון; דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מתחת ידו
34. הקפה
35. סרבלי: קו"ט COAT בלע"ז, שנתן סרבלים באשראי, לתת לו המעות לזמן קבוע
36. אונסא דאורחא, דאי מיתנסי מינך – לא ליהדר לתובען
37. כן אעשה
38. שלא שיעבדת עצמך על חינם, ותהיה 'עבד'; ולהך לישנא גריס 'שפיר עבדת דלא שוית נפשך עביד לוה לאיש מלוה'
39. כלומר: שפיר עבדת דאשתמטת, לפי שהן לווים, ועבדים לי להביאו לי באחריותן
40. כלי
41. מהדרנא
42. כדאמרינן לעיל: אם בא לחזור - אינו חוזר
43. [רבי יוסי ברבי כיפר לרבי דוסתאי, כאשר ציערו אותו]
44. [מה הם, אנשי נהרדעא עושים לי]
45. הרבה הַכּוהו - לשון מורי; לשון אחר: טב רמו ליה: יפה ראויות המכות הללו
46. [לרבי אחי]
47. [רבי דוסתאי]
48. שנתרצית להחזיר מיד
49. אנשי מדות גבוהים בקומה
50. אף מלבושיהן מאויימים משאר בני אדם
51. כלומר: קולן עבה, ונראה הדיבור יוצא מטיבורן
52. שמת
53. וכיון שזכה בהן בחייו - ינתנו ליורשיו
54. יחזרו למשלח, ד"הולך" - לאו כ"זכי" דמי, וזה לא שלחו אלא למקבל, ולא ליורשיו
55. שכל זמן שלא חזר בו - דבריו ככתובים וכמסורים; ו"הולך" דידיה – "זכי" הוא, ויתנם ליורשי מי שנשתלחו לו, שהרי זכה אביהן בחייו
56. ד"הולך" דידיה - "זכי" הוא
57. בעולם
58. ושליח זכה בהן מיד, וכשמת - זכו יורשיו מכחו
59. שכבר מת; וזה [הנותן והשולח] לא היה יודע; נמצאת זכיה בטעות, ולא קנו יורשין
60. ו"הולך" דידיה - לאו כ"זכי" דמי
61. יחזרו למשלח, דלא זכה בהן מקבל; ואפילו מת הנותן בחזירת השליח - אין כאן משום 'מצוה לקיים דברי המת', שקודם מיתתו בטלו דבריו - משעת מיתת המקבל
62. דקתני 'ליורשי מי שנשתלחו לו'
63. לאחר שמסרן לשליח – מת, ועדיין מקבל חי; הלכך: משעת מיתת הנותן - זכה בהם המקבל, משום ד'מצוה לקיים דברי המת', ואפילו היה בריא
64. לקמן מפרש מאי פליג א'יש אומרים'
65. בבבל
66. לפי מה שראה בדעתו של משלח: אם היתה עינו יפה במתנה זו ואוהב את המקבל ואת בניו
67. דלא איירי במת משלח, ואמר יחזרו למשלח
68. אבל אם מת משלח - לא ידעינן מאי קאמר בה
69. ורבי נתן ורבי יעקב הוסיפו על דבריו, ואמרו דאפילו מת משלח - לית לן בבריא, דמצוה לקיים דברי המת
70. ופליגי אפילו לא מת משלח, ואמילתיה דת"ק [קאי];
    ותדע: דמדקאמר רבי יהודה הנשיא 'מצוה לקיים דברי המת' – שמע מינה שמעינהו ל'יש אומרים' דתלו טעמייהו ב"הולך" כ"זכי" דמי, ואפילו לא מת משלח; ואמר איהו: דוקא מת, דמצוה לקיים דבריו, אבל לא מת – לא, ד"הולך" - לאו כ"זכי" דמי
71. אי כזכי דמי אי לא ואי מצוה לקיים אי לא
72. ראות עיניו של שליח
73. מֵחֲלוּקָה במילתא דמספקא
74. דלאו כ"זכי" דמי
75. דמשוי ליה לשכיב מרע כבריא
76. על פי צואתו מחלק נכסיו לבניו, ולא כשאר המורישים שחולקים היורשים בשוה
77. שבכך הן נקנים מן הבריא, ושכיב מרע נמי - לרבי אלעזר אי לאו אקנינהו בהכי - לא מיקנו