לדלג לתוכן

משנה בבא בתרא ח ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ח · משנה ז | >>

הכותב לב נכסיו לבניו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, אינו צריך.

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב.

מכר האב, מכורין עד שימות.

מכר הבן, אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב.

האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה.

ומה שהניח תלוש, הרי הוא של יורשיןלו.

הניח בנים לז גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה.

נשאו הגדולים, ישאו הקטנים.

ואם אמרו הקטנים: הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו,

צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אֵינוֹ צָרִיךְ.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ,
הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן;
וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב.
מָכַר הָאָב,
מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת;
מָכַר הַבֵּן,
אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם,
עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.
הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה;
וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ,
הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים,

אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִים עַל הַקְּטַנִּים,
וְלֹא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים,
אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.
נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים,
יִשְׂאוּ הַקְּטַנִּים.
וְאִם אָמְרוּ הַקְּטַנִּים:
הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם,
אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם;
אֶלָּא מַה שֶׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם, נָתַן:

הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו -

צריך שיכתוב: מהיום ולאחר מיתה - דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: אינו צריך.
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו -
האב אינו יכול למכור - מפני שהן כתובין לבן,
הבן אינו יכול למכור - מפני שהן ברשות האב.
מכר האב - מכורין עד שימות.
מכר הבן - אין ללוקח בהן כלום, עד שימות האב.
האב תולש - ומאכיל לכל מי שירצה.
ומה שהניח תלוש - הרי הוא של יורשין.


[ח] *הערה 1: הניח בנים גדולים וקטנים -

אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים,
ולא הקטנים ניזונין על הגדולים,
אלא - חולקין בשוה.
נשאו הגדולים - ישאו הקטנים.
ואם אמרו הקטנים:
הרי אנו נושאים, כדרך שנשאתם אתם - אין שומעין להם,
אלא, מה שנתן להן אביהן - נתן.

הגדולים צריכין פרנסה, והיא שצרכיהם יותר מן הקטנים לפי שלובשין ומשתמשין יותר מהם.

והקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים, לפי שהם אוכלים פעמים רבות ומפזרין בעת האכילה.

וכשישאו הגדולים נשים אחר מות האב, ישאו כמו כן הקטנים מנכסי השותפות.

ומה שאמר אין שומעין להם - כשנשא גדול אשה בחיי האב:


צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה - דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום ולא תאכל הפירות עד לאחר מיתה לג. ואם לא כתב מהיום, לא נתן לו כלום, דאין מתנה לאחר מיתה:

אינו צריך - לכתוב מהיום. דכיון שכתב בשטר בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים, זמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה, דאי לא תימא הכי, זמן שנכתב בשטר למה נכתב. והלכה כרבי יוסי:

לאחר מותו - מהיום ולאחר מיתה לד:

האב אינו יכול למכור - בלא הבן. שהגוף קנוי לבן:

והבן אינו יכול למכור - בלא האב. שהפירות קנויין לאב:

מכר האב - סתמא מכורים הפירות ללוקח, עד שימות האב לה:

מכר הבן - בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב:

האב - שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה:

תולש ומאכיל הפירות למי שירצה בחייו - אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה אע"פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו מקבל המתנה. אבל הכותב נכסיו לאחר, אפילו מה שהניח במחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הוא של יורשים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר:

מתפרנסין - לבוש וכסות. לפי שפרנסת הגדולים מרובה מפרנסת הקטנים:

ניזונים - אכילה ושתיה. לפי שמזונות הקטנים מרובים משל גדולים, שאוכלים פעמים רבות ומפזרים, לפיכך הקטנים מעכבים על הגדולים מלהתפרנס מתפוסת הבית, והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון, אלא יתפרנס ויזון כל אחד מחלקו:

נשאו גדולים - ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם:

ישאו גם הקטנים - מתפוסת הבית:

ואם אמרו הקטנים - לאחר מיתת אביהם, הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו:

אין שומעין להם - אלא מה שנתן להם אביהם בחייו, נתן:

הכותב נכסיו לבניו וכו'. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה. ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו. אלא שיאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב מהיום וכו'. הרשב"ם. וז"ל רש"י רפ"ה דכתובות דף נ"ה [סוף ע"ב] . ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. הני מילי בבריא דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום. וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דלקנייה ניהליה. ע"כ. ותמהני על הטור שהעתיק בבא זו בסוף הלכות מתנת שכיב מרע:

צריך שיכתוב מהיום וכו'. [כתב הר"ב] דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום וכו'. ולפיכך לא דמי להא דתנן במשנה ג' פ"ז דגטין. מהיום ולאחר מיתה. גט ואינו גט. דהתם ליכא למימר אלא אי תנאה אי חזרה. גמרא:

לאחר מותו. לשון הר"ב מהיום ולאחר מותו. וכן ל' הרשב"ם. ומיהו לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה:

מכר האב. ל' הר"ב סתמא. וכן ל' הרשב"ם. ומסיים נ"י מכורין עד שימות פירוש אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח. דכיון דזבין ליה סתמא. גוף ופירות משמע ליה ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי. [הוה] ליה מקח טעות. ולא שייך למימר הכא. אין אונאה לקרקעות. ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות. אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו וכו':

תוולש ומאכיל. כתב הר"ב אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה. אע"פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו. וכן ל' הרשב"ם. וזה דלא כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ז' פ"ה דעומד לתלוש כתלוש דמי. וכמ"ש עוד בהדיא במשנה ו' פ"ו דשבועות. והן הנה דברי הרמב"ם [פ"ג מה"מ הלכה י"ז] וסיעותיו. וכן כתב גם כן בדין משנתינו בפרק י"ב מהלכות זכייה [הלכה י"ג]. היו תלושין או שהגיעו להבצר. הרי הן של יורשין. ע"כ. וז"ל הרא"ש ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. והוא הדין נמי מה שהניח מחובר ועומד לתלוש דהא בפרק הכונס [דף נ"ט] פסק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים. [משלמת פירות גמורים]. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. והא דתנא מה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנן. ולא היו עומדין לתלוש בשעה שמת האב. ואפ"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין. עכ"ל. וראייתו דהכונס הן דברי רבינו חננאל בתוספות דהתם פרק (ד' דכתובות) [צ"ל הכונס] דנ"ט ודפ"ו דשבועות דמ"ג. ועוד בפ"ד דכתובות דף נ"א. אדנקטה גמרא בפשיטות דכל העומד לגזוז כגזוז דמי. וזה מן התימה על הרשב"ם היאך יפרש הא דהכונס וכן נמי סוגיא דפ"ד דכתובות. אלא א"כ שנאמר דסבירא ליה כמ"ש הר"ן בסוף פרק שבועת הדיינים. דההוא דכתובות באין צריך לקרקע כלל. אבל בצריכי לקרקע קצת לא אמרו כל העומד לגזוז וכו'. ואי הכי הוא דסבירא ליה. הוה ליה לפרש דבצריכי קצת דוקא. ויותר מזה אני תמיה על הטור שכתב בסימן צ"ה בשם רבינו חננאל והרא"ש ז"ל. דפליגי על הרמב"ם לענין שבועה וסברי דאפילו עומד לתלוש לאו כתלוש הוא. וכן כתב עוד בסימן קצ"ג לחלוק על הרמב"ם לענין קניה. והא קא חזינן בהדיא דאדרבה דסבירא להו כהרמב"ם. ולא עוד אלא דבפ"ו דשבועות כתבו התוס' [ד"ה כבצורות] בהדיא בשם ר"ח דפוסק כר"מ דהתם. דאמר העומד לבצור כבצור דמי. ואפילו לענין שומרים. והא דהרא"ש הביא המשנה דשבועות כצורתה יש לומר דסמך אדכתב במקומות אחרים והיינו הך דהכא. וכ"כ בפרק הכונס. דפירות שאינם צריכים לקרקע כתלושין דמי. וכ"כ עוד בפרק האשה שנפלו כדלקמן. וכ"כ בשמו בטור א"ה סימן פ"ה. גם למשנתינו כתב בח"מ סוף סימן רנ"ז דכתלוש דמי. ולא ראיתי מי שהעיר בכל זה. וצ"ע. ועיין מה שכתבתי במשנה ו' פרק ו' דשבועות:

ומה שהניח תלוש וכו'. כתב הר"ב דבכותב נכסיו לאחר אפילו מה שהניח במחובר הרי הוא של יורשין דאזלינן בתר מאן דגדלי ברשותיה ולא קשיא אפסק דמשנה ד' פ"ח דכתובות דפסקינן כר"ש דסבירא ליה ביציאתה שלה. ולא אזלינן בתריה דבעל דגדלי ברשותיה. משום דאכילת פירות הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מתקנת חכמים. ומשום הכי התם אפילו בפירות העומדים לתלוש אינם שלו. אף על גב דכל העומד לגדור כגדור דמו. והכי נמי שמעינן לרבי שמעון גופיה בפרק הכונס במסכת ב"ק [דף נ"ט]. שאני התם דליכא אלא תקנת חכמים. הרא"ש פ"ח דכתובות: הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו. הרשב"ם:

הניח בנים וכו'. בדלא כתב נכסים מיירי. הרשב"ם:

(לב) (על המשנה) הכותב. בבריא איירי דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות. לאחר מיתה, אבל שטר שכיב מרע אינו קונה מחיים, שהרי אין דעתו ליתן בחייו כלום, וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דלקני ניהליה, ואפילו ר' יוסי כו'. רש"י. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) ולפיכך לא דמי להא דתנן במ"ג פ"ז דגיטין, מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דהתם ליכא למימר אלא אי תנאה אי חזרה. גמרא:

(לד) (על הברטנורא) ומיהו לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה:

(לה) (על הברטנורא) פירוש, אם ירצה הלוקח. שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח. דכיון דזבין ליה סתמא, גוף ופירות משמע ליה ללוקח, וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירות הוי ליה מקח טעות, ולא שייך הכא אין אונאה לקרקעות כו'. נ"י:

(לו) (על המשנה) של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו. ר"ש:

(לז) (על המשנה) בנים. בדלא כתב נכסים מיירי. ר"ש:

הכותב נכסיו לבניו צריך וכו':    ירושלמי פ' מי שאחזו. ומד פי"ב דהלכות זכייה (מתנה. ובטור ח"מ סימן רנ"ז ורנ"ח. ובבבלי פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ב) משמע קצת דלא גרסינן דברי ר' יהודה אלא סתמא היא והם דברי רבנן כמו שכתבתי שם בסימן ג' או שמא דקרי התם בגמרא לר' יהודה רבנן:

צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה:    (הגהה כתוב בקולון סוף שרש צ"ד שר"ל ז"ל דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא כשמצוה לכתוב שטר גמור וגם צוה לכתוב בו זמן אבל בצוואה שלא צוה לכתוב בה זמן וגם לא נתכוון לשטר גמור כגון שלא החתים בה אלא ע"י אחד לא שייך למימר בה שיוכיח עליו הזמן אפילו לר' יוסי ע"כ בשנוי לשון וכתב שכן מצא ג"כ בתשובות הרשב"א ז"ל ע"ש): ובגמרא פריך והתנן בפ' מי שאחזו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וכו' הכא נמי נימא דמתנת ספק היא ואפילו שיכתוב מהיום ולאחר מיתה לא יועיל ומשני התם מספקא לן אי תנאיה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר לי' גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה. ומסיק בגמרא דאפילו לר' יהודה לא צריך לכתוב מהיום בשטר שיש בו קנין ולא נחלקו אלא בשטר שאין בו קנין סודר. וכתוב בנמקי יוסף וכל מי שנתן נכסיו מהיום ולאחר מיתה אם יש שם מעות או חובות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדין בעל בנכסי אשתו אא"כ פירש שיוכל להתעסק בהן והריוח שלו ואם נפסד מן הקרן נפסד ולא משתעבד לי' רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפים ומתעסקים מפי מורי נר"ו הריטב"א ז"ל ע"כ. ופי' רשב"ם ז"ל לבנו וה"ה לאחר:

מכר האב מכורין עד שימות:    כתוב בנמקי יוסף ומיהו לאחר מותו יקום השדה וכל אשר בו ללוקח כמו לבן מלבד הפירות מחוברין וכ"ש תלושין שלעולם יהיו של יורשין או של הבן אשר נתן לו המתנה ואע"פ שמכר לאחר וכדמפרש במשנה האחרת. אמר המחבר מכר וכו' פי' אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח דכיון דזבין לי' סתם גוף ופירות משמע לי' ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי ה"ל מקח טעות ולא שייך למימר הכא אין אונאה לקרקעות ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינה שלו ועוד דסתם מוכר זכותו מוכר וכן אם פירש לו זכות שיש לו בשדה פלוני אני מוכר לך אין כאן מקח טעות ואינו חייב באחריותו שלא מכר לו אלא זכותו ונראין דברי האומר שאפילו חזר האב וירשה או לקחה מן הבן אין ללוקח כלום דלא דמיא הא לחזר ולקחה מבעלים הראשונים דהתם הוא לפי שבתחלה לא חלה מכר לא על הגוף ולא על הפירות וניחא לי' דלא לקריוה גזלנא דליקום בהימנותי' אבל הכא שכבר חל המכר על הפירות ודעתו שלא מכר אלא זכותו אין כאן לא חשש קריאת גזלן ולא חשש דלא ליקום בהימנותי' הריטב"א ז"ל:

אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב:    הא כשמת האב יש לו ואפילו מת הבן בחיי האב קנה לוקח לכשימות האב ג"כ דקנין פירות שהי' לו לאב ס"ל לריש לקיש בגמרא דלאו כקנין הגוף דמי ובהא קיימא לן כותי' דהיא חדא מתלת דוכתי דהלכתא כותי' ודלא כר' יוחנן כדכתיבנא לעיל סימן ה'. עוד גרסינן בגמרא תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל שני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אם מכר הראשון בדיעבד אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דס"ל דכל האומר אחריך כאילו אמר בפירוש מה שתשייר אחריך דכי היכי דיהיב לשני בעין יפה שנותן לו הכל ה"ה לראשון דנותן בעין יפה נותן ורחים לי' טפי שהרי נותן אליו תחלה ומתניתין דקתני האב אינו יכול למכור מפני שכתבה לבן אע"ג דאחריך הוא דקאמר לי' משום דאי לגבי נפשי' הוה משייר שהי' יכול למכור א"כ לא יהיב אלא מה שמשייר ולא הוי עין יפה אבל כל היכא דלגבי נפשי' לא משייר מידי אלא שנותן לאחרים כי היכי שיהיב לשני ה"ה לראשון הלכך אם קדם הראשון ומכר אין השני מוציא מיד הלקוחות א"נ במתניתין מיירי דא"ל מהיום או שיש זמן או קנין דהוי כהיום אליבא דר' יוסי דקיימא לן כותי' וכיון דמעכשיו מקני לי' אינו יכול למכרו אח"כ והכא נמי אילו אמר מעכשיו יהי' הגוף קנוי לשני ופירי ג"כ לשני אחריך אם קדם הראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחות ע"כ עם פי' נמקי יוסף. וז"ל רב אלפס ז"ל בקיצור היינו טעמא דרשב"ג דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא גופא ולא פירא אלא אחריו של ראשון ולא אמרינן פירא לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות דהיינו מתניתין דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג רשב"ג ומש"ה פסיק ר' יוחנן הלכתא כותי' דרשב"ג וקיימא לן הכי דהלכתא כותי' כרשב"ג:

ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין:    פי' רשב"ם ז"ל ר"ל ולא למקבל המתנה לבדו. ובגמרא מקשינן תלוש אין אבל מה שהניח מחובר לקרקע הרי הוא של מקבל המתנה לבדו דכגופה של קרקע דמי ואקניי' ניהלי' לאחר מיתה והתניא שמין את המחוברין ללוקח ונותן דמיהן ליורשים פי' שאם מכר הבן ומת האב זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע ואם יש בנכסים פירות מחוברין לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע אבל בפירות אע"ג דמחוברות הרי הן של יורשין ואם חפץ בהן הלוקח שמין ערכם ויתן דמיהם ואם לא ירצה ללוקחם יתקיימו שם עד שיהיו ראוין ליתלש וכל מה שישביחו מכאן ואילך הוא ללוקח ומשני לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. וז"ל הרי"ף ז"ל תלוש אין מחובר לא והא תניא שמין את המחוברין ללוקח פי' ללוקח מן האב והנה הבן שכתבן לו אינו נוטל הפירות המחוברין אלא לדמיהן ועל מה תנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין תלוש אין מחובר לא אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפיכך מוחל לו בפירות המחוברין בשעת מיתתו ואין היורשין יורשין אותן. אבל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בנו של מוכר ולפיכך שמין לו ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין והה"נ מה שהניח מחובר ועומד ליתלש דהא בפ' הכונס פסק רב כר"ש דאמר אכלה פירות גמורים [וכו'] דכל העומד ליתלש כתלוש דמי והא דתנא ומה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנם ולא היו עומדין ליתלש בשעה שמת האב ואפ"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין ע"כ:

הניח בנים גדולים וקטנים:    בדלא כתב נכסים מיירי אלא שמת בלא צואה:

אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים:    יש גורסין בכולהו באבי דמתניתין על ידי וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן מצא בכל הספרים. ודעת הרשב"א ז"ל דדוקא בשמיחו אבל בסתם נזונים ומתפרנסין אלו עם אלו דסתמא שותפים נינהו ומוחלין זה לזה והביא ראי' לזה מן התוספתא אבל רבינו ישעיה ז"ל כתב אפילו שחקו וניזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן דמסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן ע"כ. ובגמרא מוקמינן למתניתין בגברא שדכא פי' אדם בטל שאין להם ריוח בדבר אבל גדול האחין שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מיכסי מלבושין נאים כי היכי דלישתמעון מילי' מאי דעבד עבד ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו לכך:

ואם אמרו יתומים הרי אנו נושאין וכו':    פירשו בגמרא האי סיפא כגון שנשאו הגדולים בחיי אביהם ופי' נמקי יוסף בשם הריטב"א ז"ל ואע"פ שבשעה שהי' נותן להם האב הי' אומר שדעתו לתת כיוצא בו לאחרים אין אומרים שע"מ כן נתן להם ע"כ. וביד פי"ב דהלכות זכייה ומתנה סימן י"ג ובפ"ט דהלכות נחלות סימן י"ב. ובטור ח"מ סימן רפ"ו:

יכין

הכותב נכסיו לבניו:    בריא שרצה לישא אשה, וירא שישתעבדו נכסיו לכתובתה, ויפסדו בניו עי"ז לאחר מותו, לכן כתב להן נכסיו, רק התנה שיאכל פירותיהן בחייו:

צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה:    דאז משמע שגוף הקרקע יהיה שלהן מהיום, והפירות לאחר מיתה:

רבי יוסי אומר אינו צריך:    דאפילו לא כתב מהיום, עכ"פ זמנו של שטר מוכיח שמהיום יקנו הגוף, והכי קיי"ל. וכן בכתוב בו קנין, אפילו אין בו זמן, כל קנין כמעכשיו דמי [רנ"ח, וע"ש]:

האב אינו יכול למכור:    גוף הקרקע אלאחר מיתה:

והבן אינו יכול למכור:    הפירות מעכשיו:

אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב:    ואי"ל גם אחר כך לא יקנה מדמכר לו דבר שלבל"ע [כלעיל סי' כ']. י"ל הכא שאני שהגוף כבר קנוי להבן, והגוף כבר הוא בעולם:

ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין:    ולא להמקבל מתנה לבדו. ומחובר העומד לקצור כקצור דמי [ולש"ך כמחובר דמי]. מיהו בכותב נכסיו לאחר והשאיר הפירות לעצמו כל ימי חייו, ומת, אז אפילו פירות המחוברין שלא נגמרו, הרי הן של בן, ונותן הלוקח דמיהן להבן [רל"ז ב']:

הניח בנים גדולים וקטנים:    בדלא כתב נכסים מיירי:

אין הגדולים מתפרנסים:    במלבושים:

על הקטנים:    ר"ל מן האמצע, דצורך מלבושי גדולים מרובה יותר מצורך מלבושי הקטנים:

ולא הקטנים נזונין על הגדולים:    דמזונות קטנים מרובה טפי מהגדולים:

אלא חולקין בשוה:    ודוקא בקפדי ולא בסתם, וי"ח [רפ"ו]:

נשאו הגדולים:    מהאמצע.

ואם אמרו קטנים:    לאחר מיתת אביהם:

הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם:    בחיי אבינו, ובאותו שיעור ההוצאה נוציא אנחנו מהירושה:

אלא מה שנתן להם אביהם נתן:    אבל בפסק האב נדוניא לבנו או לבתו, ומת קודם שהשיאו, לא יקח רק חלקו בירושה [רפ"ו]:

בועז

פירושים נוספים