ביאור:בבלי גיטין דף כב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דשקיל ליה ^[1] ויהיב ליה ניהלה; רבא אמר 'פסול': גזרה שמא יקטום ^[2]^[3].

עציץ של אחד וזרעים של אחר: מכר בעל עציץ לבעל זרעים: כיון שמשך - קנה; מכר בעל זרעים לבעל עציץ - לא קנה עד שיחזיק בזרעים ^[4].

עציץ וזרעים של אחד, ומכרן לאחר: החזיק בזרעים - קנה עציץ, וזו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.

החזיק בעציץ ^[5] - אף עציץ לא קנה ^[6], עד שיחזיק בזרעים.

נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ ^[7]: אביי אמר: בתר נקבו אזלינן ^[8]; רבא אמר: בתר נופו אזלינן ^[9]:

בדאשרוש ^[10] - כולי עלמא לא פליגי ^[11]; כי פליגי בדלא אשרוש.

- ובדאשרוש לא פליגי ^[12]? והתנן [בבא מציעא פ"י מ"ו; דף קיח,ב]: 'שתי גנות ^[13], זו על גב זו ^[14], וירק בינתים ^[15]: רבי מאיר אומר: של עליון; רבי יהודה אומר: של תחתון ^[16]'?

התם - כדקתני טעמא: 'אמר רבי מאיר: מה אם ירצה עליון ליטול את עפרו - אין כאן ירק! אמר רבי יהודה: מה אם ירצה התחתון למלאות את גנתו עפר - אין כאן ירק ^[17]! - ואכתי בדאשרוש לא פליגי.

והא תניא [תוספתא מעשרות פ"ב ה"כב [ליברמן]]: אילן, מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ: טבל וחולין מעורבין זה בזה ^[18] - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: הגדל בחיוב ^[19] – חייב, והגדל בפטור - פטור: מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוצה לארץ ^[20]?

לא, מקצת שרשין בארץ ומקצת שרשין בחוצה לארץ, ומאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל ^[21]? - דמפסיק צונמא ^[22].

מאי טעמא דרבי?

דהדרי ערבי ^[23].

במאי קמיפלגי?

מר סבר: ^[24] אוירא מבלבל ^[25], ומר סבר: ^[26] האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ^[27].

רבי יהודה בן בתירא אומר [אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף; וחכמים מכשירין]:

אמר רב חייא בר אסי משמיה דעולא: שלש עורות הן ^[28] 'מצה' 'חיפה' ו'דיפתרא':

'מצה': כמשמעו ^[29]: דלא מליח ודלא קמיח ^[30] ודלא אפיץ.

למאי הלכתא ^[31]?

להוצאת שבת.

וכמה שיעורו?

כדקתני רב שמואל בר יהודה: כדי לצור משקל קטנה ^[32].

וכמה?

אמר אביי: כי ריבעא דריבעא דפומבדיתא ^[33].

'חיפה' ^[34]: דמליח ולא קמיח ולא אפיץ.

למאי הילכתא?

להוצאת שבת.

וכמה שיעורו?

כדתנן: עור - כדי לעשות קמיע.

'דיפתרא': דמליח וקמיח ולא אפיץ.

למאי הילכתא?

להוצאת שבת.

וכמה שיעורו?

כדי לכתוב עליו את הגט ^[35].

תוספות מסכת גיטין דף כב עמוד א ד"ה שלש עורות הן - פי' בקונטרס דקלף גמור לא חשיב בהדייהו דלא שמיה עור; ועוד אומר ר"י דלא מני בהדייהו קלף משום דבהדיא תנן ששיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין ואף על גב דשיעור חיפה דהוי כדי לעשות קמיע שנוי במשנה מ"מ לא הזכיר חיפה בהדיא במתני'.

וחכמים מכשירין:

מאן חכמים ^[36]?

אמר רבי אלעזר [בן פדת]:

עמוד ב

רבי אלעזר [בן שמוע] היא, דאמר 'עדי מסירה כרתי' ^[37].

^[38]

ואמר רבי אלעזר [בן פדת]: לא הכשיר רבי אלעזר [בן שמוע] אלא לאלתר ^[39], אבל מכאן עד עשרה ימים – לא! חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ^[40];

ורבי יוחנן אמר: אפילו מכאן עד עשרה ימים, דאם איתא דהוה ביה תנאי - מידכר דכירי.

ואמר רבי אלעזר [בן פדת]: לא הכשיר רבי אלעזר [בן שמוע] אלא בגיטין ^[41] אבל בשאר שטרות ^[42] – לא, דכתיב: (ירמיהו לב יד: כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל: לקוח את הספרים האלה: את ספר המקנה הזה, ואת החתום, ואת ספר הגלוי הזה) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ^[43].

ורבי יוחנן אמר: אפילו בשטרות.

והכתיב 'למען יעמדו ימים רבים'?

התם - עצה טובה קא משמע לן.

משנה:

הכל כשרין לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן ^[44].

האשה כותבת את גיטה ^[45] והאיש כותב את שוברו ^[46], שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

גמרא:

והא לאו בני דיעה נינהו ^[47]!?

אמר רב הונא:

הערות

^ לעציץ
^ העלה והויא קציצה מן המחובר
^ Note: וכי אביי לא שמע על הגזירה הזו? או רבא מחדש כאן גזירה?
^ עציץ הוי תלוש, ומיקני במשיכה; זרעים הוי מחוברין, ודינן כקרקע, ונקנים בכסף בשטר ובחזקה, ועד שיחזיק - כגון דניכש או עידר, דהויא חזקה; ובלא יהיב מעות קמיירי, דאי יהיב זוזי - מיקנו בכסף
^ ולא משכו לקנות, אלא עשה בו שום מלאכה במקומו
^ דמטלטלין לא מיקנו בחזקה
^ שהיה מונח על הגבול, ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול
^ שמשם הוא יונק, וחייב במעשר
^ ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ
^ חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל
^ דלא אזלינן תו בתר נוף, הואיל ומחובר ממש בארץ
^ ליכא למאן דאזיל בתר נוף
^ וזו אצל זו
^ וקרקעית האחת גבוה מחברתה, וגידור שלה זקוף
^ בגידור הגבוהה; דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון, ונופו באוירו של תחתון
^ אזלינן בתר נוף
^ והואיל ובידו למחות, וגורם לירק הזה - זוכה בה, ולאו משום הטיית נוף
^ אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ - שהוא טבל - ומקצתו מחוצה לארץ - שהוא חולין, לפי שהיניקה מתערבת; ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו, דהוי 'מן החיוב על הפטור' ולא ממנו על טבל ודאי
^ מה שבתוך ארץ ישראל
^ ואף על פי שכל שרשיו בארץ או בחוץ לארץ - אלמא אזלינן בתר נוף
^ מהו 'הגדל בחיוב - חייב'? והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי, ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה
^ שן סלע מבדיל באמצע השרשים, ומפסיקין עד הגזע; הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי
^ שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם
^ אף על פי שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל
^ הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי
^ אוירא לא מבלבל,
^ הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח; ומיהו היכא דכל שרשיו בארץ ישראל ליכא מאן דאזיל בתר נוף
^ חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן
^ כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם
^ מעובד בקמח
^ שיעוריהן חלוקין
^ משקולת של עופרת עשויה להיות פוחתת, ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת
^ משקל קטן שלהן היה
^ מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין
^ כרבנן, דמכשרי; ומיהו קלף גמור: דמליח וקמיח ואפיץ - לא שמיה 'עור'; משום הכי לא מני בהדייהו; ושיעוריה תנן ב'המוציא יין' (שבת עט ב): קלף - כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין; אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין, הילכך שיעורו בגט
^ כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי
^ דאמר חתימת הגט אינה מן התורה, ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה, דאינהו הוא דעבדי כריתות; דעל כרחיך בעינן עדים, דילפינן (לקמן צ,א) ערוה 'דבר' 'דבר' מממון, והלכך לא חיישינן לדלמא מזייפא, דהא אמרן 'צריכי למיקרייה' ואי הוה ביה תנאה - אינהו ידעי
^ ומאן דאמר 'עדי מסירה עיקר' - הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם; אבל לרבי מאיר - דאמר 'לא בעינן עדי מסירה' - איכא למיחש לזיופא: דמאן דסמיך אעדי חתימה - אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו; אם יש מכירים בחתימתן, ואם יש תנאה וזייפתיה - ליכא דידע!
^ שהביאתו לבית דין ביום שנמסר לה, להודיע שהיא גרושה, ויתירוה לינשא; דכיון דהאידנא הוה, ובעידי מסירה לא חיישינן לזיופא
^ וכבר שכחוה העדים
^ דאינן עשויין אלא להתירה, ויכולה להביאו לבית דין לאלתר, ויתירוה, ושוב אינה צריכה לגט; דכיון שהותרה בבית דין - יש זכרון וקול לדבר
^ דקיימי לגוביינא, ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך, וישכחו עדי מסירה את הדבר, וסמכינן אעדי חתימה, והוא מזייף כתב העליון, וחותם העדים עומד במקומו
^ אלמא בעינן 'דבר הראוי לעמוד ולהתקיים'; והאי קרא בירמיה בשטרי מכר
^ בגמרא מפרש לה
^ ומקנתו לבעל, וחוזר ומוסרו לה לגירושין
^ שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמוסרו לו להיות לו לראיה
^ ולא ידעו לכתוב 'לשמה'

[1] לעציץ

[2] העלה והויא קציצה מן המחובר

[3] Note: וכי אביי לא שמע על הגזירה הזו? או רבא מחדש כאן גזירה?

[4] עציץ הוי תלוש, ומיקני במשיכה; זרעים הוי מחוברין, ודינן כקרקע, ונקנים בכסף בשטר ובחזקה, ועד שיחזיק - כגון דניכש או עידר, דהויא חזקה; ובלא יהיב מעות קמיירי, דאי יהיב זוזי - מיקנו בכסף

[5] ולא משכו לקנות, אלא עשה בו שום מלאכה במקומו

[6] דמטלטלין לא מיקנו בחזקה

[7] שהיה מונח על הגבול, ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול

[8] שמשם הוא יונק, וחייב במעשר

[9] ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ

[10] חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל

[11] דלא אזלינן תו בתר נוף, הואיל ומחובר ממש בארץ

[12] ליכא למאן דאזיל בתר נוף

[13] וזו אצל זו

[14] וקרקעית האחת גבוה מחברתה, וגידור שלה זקוף

[15] בגידור הגבוהה; דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון, ונופו באוירו של תחתון

[16] אזלינן בתר נוף

[17] והואיל ובידו למחות, וגורם לירק הזה - זוכה בה, ולאו משום הטיית נוף

[18] אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ - שהוא טבל - ומקצתו מחוצה לארץ - שהוא חולין, לפי שהיניקה מתערבת; ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו, דהוי 'מן החיוב על הפטור' ולא ממנו על טבל ודאי

[19] מה שבתוך ארץ ישראל

[20] ואף על פי שכל שרשיו בארץ או בחוץ לארץ - אלמא אזלינן בתר נוף

[21] מהו 'הגדל בחיוב - חייב'? והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי, ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה

[22] שן סלע מבדיל באמצע השרשים, ומפסיקין עד הגזע; הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי

[23] שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם

[24] אף על פי שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל

[25] הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי

[26] אוירא לא מבלבל,

[27] הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח; ומיהו היכא דכל שרשיו בארץ ישראל ליכא מאן דאזיל בתר נוף

[28] חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן

[29] כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם

[30] מעובד בקמח

[31] שיעוריהן חלוקין

[32] משקולת של עופרת עשויה להיות פוחתת, ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת

[33] משקל קטן שלהן היה

[34] מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין

[35] כרבנן, דמכשרי; ומיהו קלף גמור: דמליח וקמיח ואפיץ - לא שמיה 'עור'; משום הכי לא מני בהדייהו; ושיעוריה תנן ב'המוציא יין' (שבת עט ב): קלף - כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין; אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין, הילכך שיעורו בגט

[36] כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי

[37] דאמר חתימת הגט אינה מן התורה, ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה, דאינהו הוא דעבדי כריתות; דעל כרחיך בעינן עדים, דילפינן (לקמן צ,א) ערוה 'דבר' 'דבר' מממון, והלכך לא חיישינן לדלמא מזייפא, דהא אמרן 'צריכי למיקרייה' ואי הוה ביה תנאה - אינהו ידעי

[38] ומאן דאמר 'עדי מסירה עיקר' - הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם; אבל לרבי מאיר - דאמר 'לא בעינן עדי מסירה' - איכא למיחש לזיופא: דמאן דסמיך אעדי חתימה - אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו; אם יש מכירים בחתימתן, ואם יש תנאה וזייפתיה - ליכא דידע!

[39] שהביאתו לבית דין ביום שנמסר לה, להודיע שהיא גרושה, ויתירוה לינשא; דכיון דהאידנא הוה, ובעידי מסירה לא חיישינן לזיופא

[40] וכבר שכחוה העדים

[41] דאינן עשויין אלא להתירה, ויכולה להביאו לבית דין לאלתר, ויתירוה, ושוב אינה צריכה לגט; דכיון שהותרה בבית דין - יש זכרון וקול לדבר

[42] דקיימי לגוביינא, ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך, וישכחו עדי מסירה את הדבר, וסמכינן אעדי חתימה, והוא מזייף כתב העליון, וחותם העדים עומד במקומו

[43] אלמא בעינן 'דבר הראוי לעמוד ולהתקיים'; והאי קרא בירמיה בשטרי מכר

[44] בגמרא מפרש לה

[45] ומקנתו לבעל, וחוזר ומוסרו לה לגירושין

[46] שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמוסרו לו להיות לו לראיה

[47] ולא ידעו לכתוב 'לשמה'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]