ביאור:בבלי גיטין דף עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט ע פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אלא בפירי [1].

אמר רב כהנא אמר רב [2]: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב [3] - [4]כותבין ונותנין גט לאשתו.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן? תנינא: נשתתק, ואמרו לו "נכתוב גט לאשתך" והרכין בראשו - בודקין אותו שלשה פעמים; אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו'?

אמר ליה רבי זירא: אלם קאמרת! שאני אלם [5], דתניא: מדבר ואינו שומע - זהו חרש [6]; שומע ואינו מדבר - זהו אלם; וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם' .

וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש ,שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב (תהלים לח יד) ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו;

ואי בעית אימא כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה [7].

אמר רבי זירא: אי קשיא לי [8] - הא קשיא לי, דתניא: '(ויקרא ה א) [ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד, או ראה או ידע] אם לא יגיד [ונשא עונו] פרט לאלם שאינו יכול להגיד' [9] – אמאי? הא יכול להגיד מתוך הכתב [10]?

אמר ליה אביי: עדות קאמרת? שאני עדות, דרחמנא אמר 'מפיהם [11] - ולא מפי כתבם [12]' [13].

מיתיבי: 'כשם שבודקין אותו [14] לגיטין - כך בודקין אותו למשאות ולמתנות [15] ולעדיות ולירושות' [16]; - קתני מיהת 'עדיות' [17]?

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת: בעדות אשה [18], דאקילו בה רבנן [19].

[20] והא קתני 'ירושות'[21]?

אמר רבי אבהו: [22] ירושת בנו הבכור קתני [23].

מיהת 'למשאות ולמתנות' - מאי לאו לעלמא [24]?

לא, לדידיה.

מיתיבי: 'חרש - לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו [25] אלא במטלטלין, אבל לא לגיטין [26]!?

תנאי היא, דתניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים [27]? בחרש מעיקרו [28], אבל פיקח [29] ונתחרש - הוא כותב [30] והן חותמין [31].

וחרש מעיקרו לא? 'כשם שכונסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה' [32]!?

אי באשתו - הכי נמי; הכא במאי עסקינן? ביבמתו [33].

יבמתו - ממאן? אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש – 'כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה'; אלא דנפלה ליה מאחיו פיקח. ואיבעית אימא: לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פיקח.

אי הכי - אשתו נמי [34]?

יבמתו ביבמתו מיחלפא [35], אשתו ביבמתו לא מיחלפא.

ומי גזרינן [36] חרש אטו פיקח?


עמוד ב

והתנן: שני אחין חרשין [37] נשואין שתי אחיות פיקחות, או שתי אחיות חרשות [38] או שתי אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פיקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש - הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום; ואם היו נכריות [39][40] יְכַנְסוּ; ואם רצו להוציאן [41] – יוציאו [42]' [43]!?

אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא [44].

אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל [45].

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: 'נישטת [46] - לא יוציא [47]; נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית' מאי 'עולמית' לאו אף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב?

אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן רבי יוחנן - הוה אמינא: רבן שמעון בן גמליאל - לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתא, ומאי 'עולמית'? אף על גב דחזינא ליה דחריף [48]; אי נמי [49] לכדרבי יצחק [50], דאמר רבי יצחק: דבר תורה שוטָה מתגרשת, מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה [51], ומה טעם אמרו 'אינה מתגרשת'? שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

משנה:

אמרו לו [52]: "נכתוב גט לאשתך [53]" ואמר להן "כתובו", [54] אמרו [55] לסופר וכתב, ולעדים וחתמו - אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה - הרי הגט בטל, עד שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו".

גמרא:

טעמא דלא אמר "תנו" [56]; הא אמר "תנו [57]" [58] – נותנין [59]; - מני [60]?

[61]רבי מאיר היא, דאמר מילי מימסרן לשליח [62].

אימא סיפא: 'עד שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו" [63] - אתאן לרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח; רישא רבי מאיר וסיפא רבי יוסי?

אין, רישא רבי מאיר וסיפא רבי יוסי.

אביי אמר: כולה רבי מאיר היא, והכא [64] במאי עסקינן? דלא אמר "תנו" [65].

אי הכי [66] - עד שיאמר "תנו" מיבעי ליה [67]!

אלא הכא במאי עסקינן? דלא אמר לבי תלתא [68].

אי הכי – 'עד שיאמר לשלשה' מיבעי ליה!?

אלא כולה רבי יוסי היא [69], והכא במאי עסקינן [70]: דלא אמר "אִמרוּ" [71].

אי הכי עד שיאמר "אִמרו" מיבעי ליה!? ועוד - מי מודה רבי יוסי באומר "אִמרו"? והתנן: 'כתב סופר ועד כשר' ואמר רבי ירמיה 'חתם סופר' שנינו [72], ואמר רב חסדא: מתניתין [73] מני?

הערות[עריכה]

  1. ^ שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה
  2. ^ [בענין] חרש שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין, ותנן ביבמות (קיב,ב): נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה
  3. ^ דיודע לכתוב על הקלף "כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני" ומסר להם
  4. ^ פיקח גמור הוא, ו
  5. ^ דכיון דשומע הוא - הרי הוא כפיקח לכל דבריו; אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר - אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה לא מפיק; ואי לאו דאשמעינן רב - לא הוה ידענא
  6. ^ ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, והשווהו לשוטה, דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא; אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר
  7. ^ נוטריקון דאלם
  8. ^ בהא דרב כהנא
  9. ^ שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע
  10. ^ ואם איתא לדרב כהנא - ליחייב
  11. ^ על פי שנים עדים
  12. ^ ולא מפי כתבם יעידו בבית דין
  13. ^ דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי
  14. ^ אנשתתק והרכין בראשו קאי
  15. ^ למכור בנכסיו
  16. ^ כולהו מפרש ואזיל
  17. ^ שיעיד עדותו מפי הכתב, והאמרת 'מפיהם', וזה נאלם
  18. ^ להשיאה
  19. ^ בעד אחד, קרוב ושפחה
  20. ^ ופרכינן:
  21. ^ וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא
  22. ^ מאי ירושות?
  23. ^ בנו דידיה: אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו; ולהכי נקט 'ירושת בנו הבכור': דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא - למה לנו לדבריו? הירושה מאיליה תפול!
  24. ^ דהיינו עדות
  25. ^ לחשבו כפיקח
  26. ^ היכא דקידושיו היו קידושין גמורין, ותיובתא דרב כהנא
  27. ^ ד'לא הלכו בו בגיטין'
  28. ^ שאין לו כתב יד של דעת: שלא היתה לו דעת צלולה מימיו; ולקמיה פריך: וכיון דחרש מעיקרו הוא - הרי כָנַס ברמיזה, ולא היו קידושין גמורין!? ומוקי לה ביבם
  29. ^ שלמד לכתוב מדעת צלולה
  30. ^ גט
  31. ^ ואחרים חותמין, והיינו כרב כהנא
  32. ^ משנה היא ביבמות, דחרש שנשא אשה - אם רצה יוציא
  33. ^ שקידושיה גמורין, וזיקתה גמורה, והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו ב,ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה, (דברים כה); וכונס ואינו מוציא לעולם, דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא
  34. ^ ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין
  35. ^ אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש
  36. ^ אחיו
  37. ^ כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחות דמכל מקום הם לא כנסו אלא ברמיזה
  38. ^ לא איכפת לן בפקחוּת של בעלים, דהן לא נכנסו אלא ברמיזה, לפיכך פטורות מן החליצה, דיוצאה משום אחות אשה, דכל עריות פטורות מן החליצה
  39. ^ ומת אחד מהן [משני האחים, בעלי האחיות] - השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש או שהיא חרשת, ואינה יכולה לומר 'מאן יבמי'
  40. ^ אלא
  41. ^ אחרי כן
  42. ^ דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש
  43. ^ אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש – מפיק, ולא גזרינן אטו אחיו פקח
  44. ^ דנפלה ליה מאחיו פקח
  45. ^ דאפילו פקח ונתחרש - אינו יכול לגרש, ואפילו יודע לכתוב; ולא תימא רבן שמעון בן גמליאל מפרש מילתיה דתנא קמא; דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן: דמיפלג פליג
  46. ^ היא משניסת
  47. ^ אסור להוציאה; ואף על פי שפקחת ונתחרשה – יוציאה, דאשה לא בעינן דעתה, שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, היכא דנשטת אמור רבנן 'לא יוציא': דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה - ינהגו בה הפקר בזנות; וכן מפרש לקמן
  48. ^ אבל מדבר מתוך הכתב לא ממעט
  49. ^ האי 'עולמית'
  50. ^ אתא, למידק מינה: מדקתני סיפא 'עולמית' ורישא לא תנא 'עולמית' - משום דרישא דרבנן, כדרבי יצחק, וסיפא דאורייתא: דגבי מגרש בעינן דעתו: שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו
  51. ^ מתגרשת ואף על פי שלא מדעתה
  52. ^ לבריא או לשכיב מרע חכם
  53. ^ שלא תיזקק ליבם
  54. ^ והם
  55. ^ לו
  56. ^ בלא "כתבו", דכיון דאמר להם "כתבו" - מקפיד היה בדבר, שלא יאמרו לאחר ויכתוב, שבושת הוא לו לגלות שאינו יודע לכתוב גט; ובהא אפילו רבי מאיר מודה לקמן בפרק 'התקבל': שאם אמר "כתבו גט לאשתי" - אפילו אמר לבית דין - לא עשאם בית דין להרשות את אחרים על כך
  57. ^ גט לאשתי
  58. ^ ולא אמר "כתבו"
  59. ^ אומרים לאחרים ויכתבו ויתנו, דעשאן בית דין
  60. ^ ועל כרחין כגון שהיו שלשה, דאילו לשנים - אפילו רבי מאיר מודה שאפילו לא אמר "כתבו" אלא "תנו" - צריכים הם עצמם לכתוב, דהכי תנן לקמן: 'אמר לשנים "תנו גט לאשתי" או לשלשה "כתבו ותנו גט לאשתי" - יכתבו הם עצמם ויתנו; אבל אמר לשלשה "תנו" - יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו, מפני שעשאם בית דין - דברי רבי מאיר; ופליג רבי יוסי עליה: דאפילו לשלשה נמי: אף על גב דלא אמר "כתבו" צריכין הם עצמם לכתוב
  61. ^ ומתניתין, דנקט "כתבו" - משמע דאי לא אמר "כתבו" - לא הוי פסיל האי גיטא, וכגון שהיו שלשה; ו
  62. ^ דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים, והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו; הלכך היכא דהוו שלשה, דאיכא למימר עשאן בית דין לומר לאחרים "אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו"
  63. ^ משמע דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפיו - הוא יכתוב, ואפילו שלשה, ואפילו לא אמר "כתבו"
  64. ^ הך סיפא דקתני 'עד שיאמר לסופר' עצמו
  65. ^ בלא "כתבו", והכי קאמר: האומר "כתבו" אינו כשר אלא אם כן אמר לסופר עצמו
  66. ^ כיון דאיכא צד היתר לומר לאחרים
  67. ^ הכי איבעי ליה למיתני: 'אינו גט עד שיאמר "תנו" בלא "כתבו", וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר עצמו; אלא ודאי דוקא קאמר סיפא באומר "תנו"
  68. ^ ובשנים מודה רבי מאיר דאפילו אמר "תנו" - כותבין הן עצמן, דלא עשאם בית דין
  69. ^ והא דנקט ברישא "כתובו" - לאו למידק דאילו אמר "תנו" בלא "כתבו" - אומרים לאחרים ויכתבו
  70. ^ אלא היינו טעמא דפסול
  71. ^ והכי דייקת מינה: טעמא - דלא אמר "אִמרוּ", הא אמר לשנים "אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו", ואמרו לאותו סופר וכתב ולאותן עדים וחתמו - שפיר דמי, דמודי רבי יוסי בהא, שהרי עשאן שלוחין לכך
  72. ^ לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד אחד וכתב יד סופר שני, אלא הכי קאמר: חתם הסופר בגט עד, ועד שני עמו כשר
  73. ^ דמכשר להחתים סופר בגט