מזמור לח הוא תפילה של חולה במחלה קשה, המתלונן, בין השאר, על כך שאויביו שמחים לאידו, ומנצלים את מחלתו על-מנת לתכנן מזימות נגדו ולהפיץ עליו דברי גנאי:

תהלים לח יג:

"וינקשו מבקשי נפשי,

ודרשי רעתי דברו הוות,

ומרמות כל היום יהגו".

אבל הוא שותק:

פסוקים 14-15:

"ואני כחרש לא אשמע,

וכאלם לא יפתח פיו.

ואהי כאיש אשר לא שמע,

ואין בפיו תוכחות"

מה מבטאת השתיקה שלו? ומה אפשר ללמוד ממנה?

ארבעת הפסוקים הבאים מתחילים במילה "כי", ונראה שכל אחד מהם מציין סיבה אחרת, מדוע הוא שותק:

• פסוק טז:  "כי לך ה' הוחלתי, אתה תענה ד' אלהי": אני מעדיף שאתה, ה', תענה במקומי, כלומר, תרפא אותי; זו תהיה תשובה ניצחת להאשמות-השווא של אויביי, תשובה טובה יותר מכל התשובות שאני יכול לתת בעצמי:  " "תעשה עמדי אות לטובה, ותחשב לתשובה ניצחת" " (מצודת דוד) .
• פסוק יז: "כי אמרתי פן ישמחו לי, במוט רגלי עלי הגדילו": אני חושש שמא לא תרפא אותי, ואז השמחה שלהם תהיה גדולה יותר - לא רק שהם יראו במחלתי ומיתתי, הם גם ישמחו שניצחו אותי בויכוח; אני לא רוצה לספק להם סיבות נוספות לשמוח לאידי: " "לכך אנו שותקים, כי אומרים אנו בליבנו 'אם נשיבם עזות, שמא יראו במפלתנו וישמחו לנו במוט רגלינו, ויגדילו עלינו לומר 'הלא הייתם מתפארים בתשועתכם" " (רש"י) .
• פסוק יח: "כי אני לצלע נכון, ומכאובי נגדי תמיד": אני לא מסוגל להשיב - הצליעה, הפצעים והכאבים מטרידים אותי כל הזמן, ואינני יכול להתרכז כדי לענות כראוי.
• פסוק יט: "כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי": כשהמחשבות שלי פנויות מהכאבים, אני מעדיף לחשוב ולדבר על העוונות והחטאים שלי, ולא להתעסק עם עוונות של אויביי.

והמסקנה - מי שיודע שחטא וה' העניש אותו על חטאיו, עדיף שלא ידבר ולא יגיב לדברי גנאי שאומרים עליו אויביו; במקום להגיב לאחרים, עדיף שיעסוק בתיקון עצמי ויבקש מה' שירפא אותו; זו תהיה התשובה הניצחת.