ביאור:בבלי גיטין דף נג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

היינו מדמע ^[1].

ואידך?

^[2] קנסא הוא ^[3], ומקנסא לא ילפינן ^[4].

ולמאן דיליף קנסא מקנסא ^[5] - כל הני ^[6] למה לי ^[7]?

צריכא: דאי תנא 'מטמא' - אי תרומה הוה אמינא משום דקא מפסיד לה לגמרי ^[8], ואי מטמא חולין - משום ד'אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ^[9]' ^[10], אבל מדמע ^[11] אימא לא! ואי אשמעינן מדמע - משום דשכיח ^[12], אבל מטמא - דלא שכיח - אימא לא! ואי אשמעינן מטמא ומדמע - משום דלא קים ליה בדרבה מיניה, אבל מנסך - דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא! קא משמע לן כדרבי ירמיה ^[13].

ולהא דתני אבוה דרבי אבין: 'בראשונה היו אומרים: 'המטמא והמנסך', חזרו לומר אף 'המדמע' - כל הני למה לי ^[14]?

צריכא: דאי אשמעינן 'מטמא' - משום דלא קים ליה בדרבה מיניה, אבל מנסך - דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא! ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד ליה לגמרי ^[15] אבל מטמא, דלא מפסיד ליה לגמרי ^[16] - אימא לא! ואי אשמעינן הני תרתי - משום דהפסד מרובה ^[17], אבל מדמע, דהפסד מועט - אימא לא! - צריכא.

אמר חזקיה: דבר תורה: אחד שוגג ואחד מזיד - חייב; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר ^[18] שמיה היזק ^[19]; ומה טעם אמרו 'בשוגג פטור'? כדי שיודיעו ^[20].

אי הכי - אפילו במזיד נמי!?

השתא: לאוזוקי קא מכוין, אודועי לא מודע ליה ^[21]?!

ורבי יוחנן אמר: דבר תורה: אחד שוגג ואחד מזיד פטור; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ומה טעם אמרו 'במזיד חייב'? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר 'פטור אני'.

תנן [להלן במשנתנו נד,ב]: 'הכהנים שפגלו במקדש ^[22]: מזידים ^[23] חייבין ^[24]' ^[25]; ותני עלה: 'מפני תיקון העולם' ^[26]; ואי אמרת 'היזק שאינו ניכר שמיה היזק' האי 'שוגגין פטורין מפני תיקון העולם' מיבעי ליה ^[27]?

הכי נמי קאמר: 'מזידין חייבין' - הא שוגגין פטורין ^[28], מפני תיקון העולם ^[29].

מתיב רבי אלעזר: (בבא קמא נו א; צח,א) 'העושה מלאכה במי חטאת ^[30] ובפרת חטאת ^[31] - פטור מדיני אדם ^[32] וחייב בדיני שמים' ^[33]; ואי אמרת 'היזק שאינו ניכר שמיה היזק' - בדיני אדם נמי לחייב?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: פרה שהכניסה לרבקה ^[34] על מנת שתינק ^[35] ותדוש ^[36]; מי חטאת - ששקל בהן משקלות ^[37]!

והאמר רבא 'מי חטאת

עמוד ב

ששקל בהן משקלות - כשרה'?

לא קשיא: הא [שפסולים] בגופן, הא ^[38] בכנגדן ^[39].

'בגופן'? מעשה קא עביד בהו! ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב!

אלא אידי ואידי בכנגדן, ולא קשיא: הא ^[40] דאסח דעתיה ^[41], הא ^[42] דלא אסח דעתיה.

מתיב רב פפא: 'גזל מטבע ונפסל ^[43], תרומה ונטמאת ^[44], חמץ ועבר עליו הפסח - אומר לו "הרי שלך לפניך" ^[45]'; ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק - האי גזלן הוא ^[46] ממונא מעליא בעי שלומי ^[47]!

תיובתא.

לימא כתנאי: 'המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד – חייב, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג פטור במזיד חייב'

מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר ^[48] סבר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ^[49], ומר סבר: לא שמיה היזק ^[50].

אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, והכא – ב'קנסו שוגג אטו מזיד' קא מיפלגי: דמר ^[51] סבר קנסו שוגג אטו מזיד ^[52], ומר סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד.

ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, דתניא: המבשל בשבת: בשוגג - יאכל ^[53], במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת ^[54], במזיד - לא יאכל עולמית.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יֵאָכֵל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים' ^[55];

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה!

דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא: כי קניס – בדרבנן ^[56] בדאורייתא לא קניס ^[57].

והא מנסך דאורייתא הוא, וקא קניס?

משום חומרא דעבודת כוכבים ^[58] קנס ליה ^[59].

דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: כי לא קניס – בדרבנן, בדאורייתא ^[60] קניס ^[61].

והא מנסך, דאורייתא, ולא קניס?

משום חומרא דעבודת כוכבים מיבדל בדילי מיניה ^[62].

ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר בדאורייתא ^[63], דתניא: הנוטע בשבת: בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר; ובשביעית - בין בשוגג בין במזיד – יעקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשביעית: בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשבת - בין בשוגג בין במזיד – יעקר' ^[64]

ולטעמיך תקשה לך היא גופה: מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית?

אלא התם - כדקתני טעמא: אמר רבי מאיר: מפני מה אני אומר בשבת: בשוגג יקיים במזיד יעקר, ובשביעית: בין בשוגג בין במזיד יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית ^[65],

הערות

^ שמערב בהיתר דבר האוסרו; וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן - הוא הדין דילפינן מיניה למנסך, ולא אצטריך למתנייה; אבל השתא דמנסך ממש - איצטריך למתנייה, דלא תימא 'קם ליה בדרבה מיניה ופטור'
^ מטמא ומדמע דבמזיד חייב
^ דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק
^ דהא לאו דינא הוא, והיכא דקנוס – קנוס, והיכא דלא קנוס - לא קנוס, ולהכי אצטריך 'מנסך'
^ היינו רב, דאמר 'מנסך ממש', דאילו מערב לא אצטריך, דילפינן ממדמע - אף על גב דקנסא הוא
^ דמתניתין
^ ליתני חדא ונילפא אידך מינה
^ דלא חזיא תו לאכילה
^ מפני פרושים שאוכלין חוליהן בטהרה
^ ומשום דעבד איסורא קנסוהו
^ לא מפסיד לגמרי, דהא חזי לכהנים, וזבני מיניה בזול
^ דעביד, ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד
^ דמדאגבהה קנייה
^ כיון דתנן 'מנסך' בתרתי, דרישא - כל שכן מדמע, דליכא למימר דקם ליה בדרבה מיניה
^ שאוסרו בהנאה
^ אף על גב דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול, אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה, דאפילו מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת כהן
^ מטמא איכא הפסד מרובה, דלא חזיא תו לאכילה
^ כגון הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו
^ ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו, בין שוגג למזיד, כדאמרינן בהחובל (בבא קמא פה ב): פצע תחת פצע - לחייב על השוגג כמזיד
^ שטימא או דימע; דאי מחייבת ליה - לא אתי מודע להו לבעלים, ואכלי איסורא
^ דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו - למה לו דעבד
^ קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם, ולא הורצו לבעלים
^ שידעו שפסולים בכך
^ לשלם דמיהם לבעלים
^ שהרי צריכין להביא אחרים; ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש
^ קא סלקא דעתן דהכי קאמר: חייבין מפני תקון העולם, שלא ירגילו בכך
^ דהא 'חייבין דמזיד' - דינא דאורייתא הוא, ו'תיקון העולם' - אפטורין הוא דשייך למיתני, כדי שיודיעו
^ דמתניתין לא תני 'שוגגין פטורין' בהדיא ברישא
^ ואי נמי תני 'תיקון העולם' - לא ארישא קאי
^ דפרה אדומה
^ וכן פרה עצמה - נפסלין במלאכה, דכתיב (במדבר יט) 'אשר לא עלה עליה עול'; ובמי חטאת כתיב 'למשמרת למי נדה' ותניא בספרי: מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה, ומנין אף במים? תלמוד לומר: 'למשמרת למי נדה', כלומר: שיהיו משומרות לכך - ולא לדבר אחר
^ לשלם
^ פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל
^ למקום אסיפת הבהמות וקישורן כמו 'כעגלי מרבק' (מלאכי ג)
^ את אמה
^ בתבואה עם השאר; דתשלומין ליכא אמעשה ידיו, דאמר "לטובה הכנסתיה שתינק", ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו: שנתכוין אף שתדוש; וגרמא בניזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא, כדאמר (פסחים כו ב) 'עובד' - דומיא דעבד דניחא ליה
^ שהיו תלויות בכף מאזנים, והיה יודע משקלם, ונתן בשר לשקלו בכף שניה, דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל
^ דרבא
^ כדפרישית; ומתניתא דמשמע פסולות - ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים: שיש להם כלי שיש בו שנתות, ונותנים מים בראשונה, ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני, וכוונהו כבר: שבמשקל ליטרא או שני ליטראות - המים עולים ומגיעין לאותו הרושם
^ מתניתא [הברייתא של רבי אלעזר שאמר שהמים פסולים]
^ משמירתן, ע"י המשקל ששקל בהם, ונפסלו בהיסח הדעת; ד'למשמרת למי נדה' כתיב: שצריכה שימור תמיד; ומיהו בדיני אדם לא מיחייב, דגרמא בעלמא הוא
^ דרבא
^ שפסלתו מלכות
^ מאליה
^ ובלבד שישלם לו אותו עצמו, וקרינא בה 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה), שהרי לא נשתנה
^ מכדי מיגזל גזליה, מדמשכיה, וקם ליה ברשותיה
^ וכי קמשלם ליה - דבר הניזק משלם ליה, ולא כמה שגזל
^ רבי מאיר
^ הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (בבא קמא כו ב) מ'פצע תחת פצע'
^ ובמזיד הוא דמחייב משום קנסא
^ רבי מאיר
^ ואף על גב דמזיד גופיה קנסא הוא
^ הוא עצמו, ואף בשבת
^ לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד
^ בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יֵאָכֵל, דרבי יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה, ויליף לה מקראי בבא קמא (עא,א) ובכתובות (לד,ב.)
^ מטמא ומדמע - איסורא דרבנן הוא; כיון דלא שמיה היזק - אין כאן איסורא דאורייתא; ודברי סופרים צריכין חיזוק, הלכך קניס אף השוגג, אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא
^ ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס
^ להרחיקו מן האיסור
^ ועבד ליה חיזוק
^ משום דעבד איסור חמור
^ להרחיקו, אבל בדרבנן - דקיל - לא קניס את השוגג
^ ולא צריך למיקנסיה
^ דאורייתא אדאורייתא
^ הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס, וגבי שביעית קתני 'בין בשוגג בין במזיד יעקר'; והוא הדין נמי דלרבי יהודה קשיא, אלא משום דתנא קמא - רבי מאיר הוא - נקט ליה; ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה:
^ ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית, לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה, ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה, ומחללין אותו ברביעית; הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית, ואתי למשרי נטיעה בשביעית!

[1] שמערב בהיתר דבר האוסרו; וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן - הוא הדין דילפינן מיניה למנסך, ולא אצטריך למתנייה; אבל השתא דמנסך ממש - איצטריך למתנייה, דלא תימא 'קם ליה בדרבה מיניה ופטור'

[2] מטמא ומדמע דבמזיד חייב

[3] דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק

[4] דהא לאו דינא הוא, והיכא דקנוס – קנוס, והיכא דלא קנוס - לא קנוס, ולהכי אצטריך 'מנסך'

[5] היינו רב, דאמר 'מנסך ממש', דאילו מערב לא אצטריך, דילפינן ממדמע - אף על גב דקנסא הוא

[6] דמתניתין

[7] ליתני חדא ונילפא אידך מינה

[8] דלא חזיא תו לאכילה

[9] מפני פרושים שאוכלין חוליהן בטהרה

[10] ומשום דעבד איסורא קנסוהו

[11] לא מפסיד לגמרי, דהא חזי לכהנים, וזבני מיניה בזול

[12] דעביד, ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד

[13] דמדאגבהה קנייה

[14] כיון דתנן 'מנסך' בתרתי, דרישא - כל שכן מדמע, דליכא למימר דקם ליה בדרבה מיניה

[15] שאוסרו בהנאה

[16] אף על גב דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול, אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה, דאפילו מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת כהן

[17] מטמא איכא הפסד מרובה, דלא חזיא תו לאכילה

[18] כגון הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו

[19] ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו, בין שוגג למזיד, כדאמרינן בהחובל (בבא קמא פה ב): פצע תחת פצע - לחייב על השוגג כמזיד

[20] שטימא או דימע; דאי מחייבת ליה - לא אתי מודע להו לבעלים, ואכלי איסורא

[21] דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו - למה לו דעבד

[22] קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם, ולא הורצו לבעלים

[23] שידעו שפסולים בכך

[24] לשלם דמיהם לבעלים

[25] שהרי צריכין להביא אחרים; ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש

[26] קא סלקא דעתן דהכי קאמר: חייבין מפני תקון העולם, שלא ירגילו בכך

[27] דהא 'חייבין דמזיד' - דינא דאורייתא הוא, ו'תיקון העולם' - אפטורין הוא דשייך למיתני, כדי שיודיעו

[28] דמתניתין לא תני 'שוגגין פטורין' בהדיא ברישא

[29] ואי נמי תני 'תיקון העולם' - לא ארישא קאי

[30] דפרה אדומה

[31] וכן פרה עצמה - נפסלין במלאכה, דכתיב (במדבר יט) 'אשר לא עלה עליה עול'; ובמי חטאת כתיב 'למשמרת למי נדה' ותניא בספרי: מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה, ומנין אף במים? תלמוד לומר: 'למשמרת למי נדה', כלומר: שיהיו משומרות לכך - ולא לדבר אחר

[32] לשלם

[33] פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל

[34] למקום אסיפת הבהמות וקישורן כמו 'כעגלי מרבק' (מלאכי ג)

[35] את אמה

[36] בתבואה עם השאר; דתשלומין ליכא אמעשה ידיו, דאמר "לטובה הכנסתיה שתינק", ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו: שנתכוין אף שתדוש; וגרמא בניזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא, כדאמר (פסחים כו ב) 'עובד' - דומיא דעבד דניחא ליה

[37] שהיו תלויות בכף מאזנים, והיה יודע משקלם, ונתן בשר לשקלו בכף שניה, דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל

[38] דרבא

[39] כדפרישית; ומתניתא דמשמע פסולות - ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים: שיש להם כלי שיש בו שנתות, ונותנים מים בראשונה, ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני, וכוונהו כבר: שבמשקל ליטרא או שני ליטראות - המים עולים ומגיעין לאותו הרושם

[40] מתניתא [הברייתא של רבי אלעזר שאמר שהמים פסולים]

[41] משמירתן, ע"י המשקל ששקל בהם, ונפסלו בהיסח הדעת; ד'למשמרת למי נדה' כתיב: שצריכה שימור תמיד; ומיהו בדיני אדם לא מיחייב, דגרמא בעלמא הוא

[42] דרבא

[43] שפסלתו מלכות

[44] מאליה

[45] ובלבד שישלם לו אותו עצמו, וקרינא בה 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה), שהרי לא נשתנה

[46] מכדי מיגזל גזליה, מדמשכיה, וקם ליה ברשותיה

[47] וכי קמשלם ליה - דבר הניזק משלם ליה, ולא כמה שגזל

[48] רבי מאיר

[49] הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (בבא קמא כו ב) מ'פצע תחת פצע'

[50] ובמזיד הוא דמחייב משום קנסא

[51] רבי מאיר

[52] ואף על גב דמזיד גופיה קנסא הוא

[53] הוא עצמו, ואף בשבת

[54] לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד

[55] בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יֵאָכֵל, דרבי יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה, ויליף לה מקראי בבא קמא (עא,א) ובכתובות (לד,ב.)

[56] מטמא ומדמע - איסורא דרבנן הוא; כיון דלא שמיה היזק - אין כאן איסורא דאורייתא; ודברי סופרים צריכין חיזוק, הלכך קניס אף השוגג, אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא

[57] ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס

[58] להרחיקו מן האיסור

[59] ועבד ליה חיזוק

[60] משום דעבד איסור חמור

[61] להרחיקו, אבל בדרבנן - דקיל - לא קניס את השוגג

[62] ולא צריך למיקנסיה

[63] דאורייתא אדאורייתא

[64] הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס, וגבי שביעית קתני 'בין בשוגג בין במזיד יעקר'; והוא הדין נמי דלרבי יהודה קשיא, אלא משום דתנא קמא - רבי מאיר הוא - נקט ליה; ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה:

[65] ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית, לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה, ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה, ומחללין אותו ברביעית; הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית, ואתי למשרי נטיעה בשביעית!

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]