ביאור:בבלי גיטין דף סב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
נותנת לה ואוכלת [1]!?
השתא מיגנב גנבא, חלופי לא מיחלפא.
אמר רב יוסף: התם נמי מוריא [2] ואמרה: תורא מדישיה קאכיל [לא תחסום שור בדישו].
[3] העיד רבי יוסי בן המשולם משום רבי יוחנן אחיו שאמר משום רבי אלעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה [4], אבל עושין עיסת חוליו [5] בטהרה, ונוטל הימנה כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא [6], וכשבא עם הארץ ליטול - נוטל את שתיהן, ואינו חושש [7]; ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה [8], אבל עושין זיתים חוליו בטהרה, ונוטל הימנה כדי תרומה, ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול - נוטל את שתיהן ואינו חושש'; וטעמא מאי [9]? אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו דגַבָּל, ומשום כדי חייו דבדד [בעל ומפעיל בית הבד].
וצריכא: דאי אשמועינן גַבָל - משום דלא נפיש אגריה [10], אבל בדד, דנפיש אגריה - אימא לא; ואי אשמועינן בדד - משום דלא שכיח ליה [11], אבל גבל דשכיח ליה אימא לא – צריכא.
אמר מר: 'נוטל הימנה כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא עם הארץ ליטול - נוטל את שתיהן ואינו חושש'; וליחוש דילמא נגע בה?
דאמרינן ליה [12] "חזי אי נגעת בה [13] הדרא לטיבלא [14].
וליחוש דילמא לא איכפת ליה?
השתא לתקוני קא מיכוין [15] - מיכפת לא איכפת ליה [16]?!
אמר מר: 'נוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול - נוטל את שתיהן ואינו חושש'; וליחוש דילמא נגע בה? בשלמא התם [17] אית ליה היכרא [18], הכא מאי היכרא אית ליה [19]? דמנח ליה בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה [20]? אי הכי מאי איריא דחבר? אפילו דעם הארץ נמי?
הכי נמי קאמר: בכלים של עם הארץ [21] הראויין להשתמש בהן חבר.
מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית:
'מחזיקין'? 'והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין [22] עם העכו"ם בשביעית, ואין כופלין שלום לעובד כוכבים [23].'?
לא, צריכא למימרא להו 'אחזוקו' בעלמא [24], כי הא דרב יהודה אמר להו 'אחזוקו'; רב ששת אמר להו 'אשרתא' [25].
ואין כופלין שלום לעובד כוכבים:
רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא; רב כהנא אמר להו: שלמא למר [26].
ושואלין בשלומן:
השתא אחזוקי מחזקינן [27], שואלין בשלומן [28] מיבעיא?
אמר רב ייבא: לא נצרכא אלא ליום חגם [29], דתניא: לא יכנס אדם לביתו של עובד כוכבים ביום חגו ויתן לו שלום [30]; מצאו בשוק - נותן לו בשפה רפה ובכובד ראש.
רב הונא ורב חסדא הוו יתבי; חליף ואזיל גניבא [שם חכם]; אמר ליה חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין [31] הוא!
אמר לו: ומקמי פלגאה [32] ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: 'שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי'!
אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו 'מלכים'?
אמר להו: דכתיב (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו וגו' [ורזנים יחקקו צדק].
אמרו ליה ומנא לך דכפלינן שלמא למלכי?
אמר להו דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך שנאמר (דברי הימים א יב יט) ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו' [לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך, ויקבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד].
אמרי ליה: ליטעום מר מידי?
אמר להו: הכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר [33] 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת'.
הדרן עלך הניזקין
גיטין פרק ששי האומר
משנה:
האומר :התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי" - אם רצה [34] לחזור – יחזור [35].
האשה שאמרה "התקבל לי גיטי" [והוא קבל את הגט] - אם רצה לחזור [הבעל] - לא יחזור [36]; לפיכך [37] אם אמר לו הבעל [38] "אי איפשי שתקבל לה [39], אלא [40] הולך ותן לה" - אם רצה לחזור [41] – יחזור [42].
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף האומרת "טול לי גיטי" [43] - אם רצה לחזור לא יחזור.
גמרא:
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי [44]: טעמא - [45] דלא שויתיה איהי שליח לקבלה [46]; הא שויתיה איהי שליח לקבלה [47] - רצה לחזור לא יחזור [48]; שמע מינה 'הולך כזכי דמי' [49]!
לא! לעולם אימא לך 'הולך לאו כזכי דמי' [50], ו"התקבל גט לאשתי" איצטריכא ליה [51]: דסלקא דעתך אמינא '[52] הואיל ובעל לאו בר שויה שליח לקבלה הוא [53] - אף על גב דמטא גיטא לידה - לא להוי גיטא [54] – קא משמע לן [55], ד[56] - "התקבל והולך" קאמר [57].
תנן: 'האשה שאמרה "התקבל לי גיטי" - אם רצה לחזור - לא יחזור'
מאי לאו [58]: לא שנא אקבלה [59] לא שנא אהולכה [60]?
לא, אקבלה.
תא שמע: 'לפיכך אם אמר לו הבעל "אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה" - אם רצה לחזור יחזור' - טעמא דאמר "אי איפשי", הא לא אמר "אי איפשי" - אם רצה לחזור לא יחזור, שמע מינה הולך כזכי דמי!
דילמא ב"הֵילָך" [61]!
פשיטא: איש [62] הוי [63] שליח [64] להולכה [65], שכן בעל מוליך גט לאשתו [66]; ואשה [67] [68] הויא שליח [69] לקבלה [70], שכן אשה [71] מקבלת גיטה מיד בעלה; איש לקבלה והאשה להולכה מאי [72]?
תא שמע: 'האומר "התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי" - אם רצה לחזור – יחזור; האשה שאמרה "התקבל לי גיטי" - אם רצה לחזור לא יחזור' - מאי לאו בחד שליח [73], ושמע מינה: כשר לקבלה כשר להולכה [74]!
לא, בשני שלוחין [75].
תא שמע: 'לפיכך אם אמר לו הבעל "אי איפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה" - אם רצה לחזור יחזור' והא הכא דחד שליח הוא [76], ושמע מינה כשר לקבלה כשר להולכה!
פשוט מינה [77]: איש הוי שליח לקבלה [78], שכן [79] אב מקבל גט לבתו קטנה [80]; [81] אשה להולכה [82] תיבעי לך.
מאי?
אמר רב מרי: תא שמע: 'אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה [83] - נאמנות להביא את גיטה' והתם הולכה היא [84]!
אמר רב אשי: מסיפא נמי שמע מינה, דקתני סיפא: האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם' ואוקימנא [85] בהולכה [86] - שמע מינה.
איתמר: '[87] "הבא לי גיטי", ו[88] "אשתך אמרה: 'התקבל לי גיטי'", והוא [89] אמר [90] "הילך כמה שאמרה": אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: 'אפילו הגיע גט לידה - אינה מגורשת [91]' שמע מינה [92] אדיבורא דידיה קא סמיך [93], דאי אדיבורא דידה קא סמיך [94] - מכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש [95]!
אמר רב אשי: הכי? השתא:
הערות[עריכה]
- ^ אלמא חשודה אשת עם הארץ לגנוב משל בעלה וליתן לחברתה [ולהחליף – שאינה חמורה כמו גניבה - אינה חשודה]
- ^ מורה הוראת היתר לעצמה
- ^ ברייתא היא:
- ^ עם הארץ שאמר לגַבָּל חבר "הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה" - לא ישמע לו, שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד עם הארץ, והכהן יסמוך על הגַבָּל שהוא חבר, ויהא סבור שהחלה טהורה
- ^ תחילת העיסה
- ^ כלים של בלאי חמתות, ואין רגילים ליתן בהם עיסה, וטומאה אין מקבלין
- ^ הגַבָּל שמא יגע עם הארץ בחלה ויטמאנה; ולקמיה מפרש טעמא
- ^ לאחר שהפך זיתים לתתן לבית הבד - אין מפרישים בדדים חבירים תרומה מהן לעשותן בטהרה, לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו, והכהן סומך עליהם וסובר שהן טהורים
- ^ שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא ,דאיכא למיחש דלמא הדר נגע
- ^ ששכרו מועט לפיכך הוא עני וצריך למזונות
- ^ להשתכר כי אם משנה לשנה, להכי צריך למזונות
- ^ לאיים עליו
- ^ ותטמאנה
- ^ והוא אינו חשוד לאכול טבל שבמיתה
- ^ שהרי בא אצלו לתקנה לו
- ^ בתמיה
- ^ גבי חלה
- ^ שהניחה בכלים שאין עשויין להניח בהן עיסה ונזכר על שאיימנו עליו
- ^ דלידכר
- ^ שאינן מקבלים טומאה דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה ובעיסה גופה אית ליה היכרא משום הני כלים שאינו רגיל להשתמש בהן ועם הארץ לא אחמור רבנן עליה כולי האי לשוייה כזב גמור לטמא במשא
- ^ שאין מקבלין טומאה
- ^ חופרין
- ^ דהא דנותנים שלום לעובד כוכבים - מפני דרכי שלום הוא דשרי, ומשום דרכי שלום - בחדא זימנא סגי
- ^ כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם 'תחזקנה ידיכם'
- ^ אף הוא לשון חיזוק, כמו 'אישרנוהי (כתובות כא א)
- ^ ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו
- ^ ידיהם בדבורא בדבר האסור לישראל כגון עבודת שביעית
- ^ כל ימות השנה
- ^ ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה
- ^ דכיון דאחשביה כולי האי דלמא אזיל ומודי
- ^ בן תורה
- ^ חולק על החכמים שהיה מצערו למר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרי' בפרק קמא (לעיל ז,א)
- ^ דברים יאטו
- ^ הבעל
- ^ דגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא מדעתו ליעשות לו שליח לחובתו
- ^ כיון דאיהי שויתיה שליח, הרי הוא כידה, ונתגרשה מיד בקבלתו של זה
- ^ כיון דאמרן 'אין יכול לחזור' - אין לו תקנה לחזור אלא
- ^ לזה שעשתה אותו שליח לקבלה
- ^ להיות כידה
- ^ שליח שלי תהא להוליכו לידה:
- ^ כל זמן שלא הגיע גט לידה
- ^ שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש, והרי אמר "לא יהא גט עד שיגיע גט לידה"
- ^ לשון קבלה הוא
- ^ אהולך גט זה לאשתי קאי, דקתני מתניתין 'יחזור'
- ^ דמיירי
- ^ ובעל לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא, דהא חוב הוא לה, והכא הוא דקאמרינן 'יחזור'
- ^ וקאמר איהו "הולך"
- ^ דלא עקריה משליחותא דידה
- ^ ופלוגתא היא בפרק קמא (לעיל יד,א)
- ^ ואפילו שויתיה איהי שליח לקבלה ואמר לו איהו "הולך" - מיעקר עקריה משליחותא, ושוייה איהו שליח להולכה
- ^ והאי דנקט מתניתין - בדלא שויתיה שליח - משום "התקבל" נקט לה, ד"התקבל" איצטריכא ליה לאשמועינן
- ^ דאף על גב דלא שויתיה היא שליח,
- ^ אלא להולכה, ואיהו לא אמר "הולך"
- ^ דהא לאו להולכה שוייה שליח ולקבלה נמי לא בר שוייה שליח הוא
- ^ אפילו הכי כי מטא גט לידה מיהא מגורשת
- ^ "התקבל" דקאמר ליה
- ^ דאדם יודע שאין לו שליחות לקבלה, ואיידי דתנא "התקבל" - תנא "הולך"; דהכי קאמר מתניתין: בין שאמר בעל בלשון קבלה בין שאמר בלשון הולכה - הוי שליח להולכה
- ^ אתרוייהו מילי דתנא לעיל מינה קאי
- ^ כי אמר הבעל "קבלה"
- ^ "הולכה": אי שויתיה איהי שליח לקבלה - מעיקרא לא יחזור, שמע מינה 'הולך כזכי דמי'
- ^ בהך סיפא לא תיתני "הולך ותן לה" אלא "הילך ותן לה", ד"הילך" ודאי הילך כדקאמרה היא, ואי לאו דאמר "אי אפשי" הוה ליה שליח לקבלה
- ^ זכר
- ^ יכול ליעשות
- ^ לבעל
- ^ כיון דאיתרבי שליחות מקרא מ'ושלחה' - פשיטא דודאי זכר להולכה רבי
- ^ עליו להוליך גט לאשתו, ובמידי דאיהו כשר - שלוחו נמי כשר
- ^ אחרת
- ^ פשיטא לן
- ^ לחברתה
- ^ מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה מ'ושלחה מביתו' קרי ביה ו'שָלחה'
- ^ היא עצמה
- ^ מי אמרינן כיון דהוא עצמו לאו בר קבלה הוא - שאר זכרים נמי לאו בני קבלה נינהו, וכן לענין הולכה באשה
- ^ קאמר, דבין אמר ליה בעל "הולך", בין אמר ליה "התקבל" - הוי שליח להולכה; ואי אמרה ליה איהי מעיקרא לההוא "התקבל" הוי שליח לקבלה
- ^ ההוא דאכשר להיות שליח לבעל להולכה - מכשר להיות שליח לאשה לקבלה
- ^ והכי קאמר: הבעל שאמר לאיש - בין "התקבל" בין "הולך" - לשון הולכה היא; והאשה שאמרה לחברתה "התקבל[י]", ונְתָנוֹ לה הבעל [את הגט] - אם רצה לחזור לא יחזור; ולאו אשליח דרישא קאי
- ^ לההוא דאמרה ליה איהי "התקבל" אמר ליה איהו "אי איפשי שתקבל אלא הולך"
- ^ כלומר: מתרתי בעיין דבעינן לעיל - חדא מצית למפשט מינה
- ^ דאיכא למימר מתניתין באיש קמיירי, דכשר אף לקבלה
- ^ ודין הוא, שהרי מצינו שהוא ראוי לקבלה:
- ^ שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה, כדילפינן בכתובות (מו,ב) מ'ויצאה חנם אין כסף', ולקבל את גיטה - דכתיב 'ויצאה והיתה לאיש': איתקש יציאה להויה; הלכך בשליחות נמי כשר
- ^ אבל
- ^ אכתי
- ^ חמותה, ובת חמותה, צרתה, ויבמתה, ובת בעלה
- ^ דקתני 'להביא'
- ^ בפרק
קמאשני (דף כד,א) - ^ מדקתני 'צריכה לומר בפני נכתב', והוינן בה: 'מכי מטא גיטא לידה - איגרשה לה!' ומתרצינן: 'דאמר לה "הוי שליח להולכה עד דמטית התם"'
- ^ האשה שאמרה לשלוחה:
- ^ הוא אומר לבעל:
- ^ הבעל
- ^ לו [לשליח]
- ^ כדמפרש ואזיל
- ^ דמאן דאמר לשליח "הילך כמה שאמרה משלחך"
- ^ אדעתא דדיבורא דשליח קאמר ליה האי "הילך כמה שאמרה", דמהימנת לי דשליח לקבלה את; הילכך אינה מגורשת! דכי יהב בעל ניהליה - אדעתא דשליחות קבלה יהיב ניהליה, ולאו אדעתא דהולכה, ושליח לקבלה לא הוי! ותפשוט מינה בעיא דאיבעיא לן בבא מציעא בהשוכר את האומנין: אדיבורא דשליח סמיך
- ^ והכי קאמר ליה: אנא לא ידענא, אלא כדאמרה איהי מסרנא ליה ניהלך
- ^ דהא בעל נמי שליח להולכה שוייה