ביאור:בבלי פסחים דף קיט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
זה המכיר מקום חבירו בישיבה [1].
איכא דאמרי אמר רבי אלעזר: זה המקבל פני חבירו בישיבה
מאי וְלִמְכַסֶּה עָתִיק?
זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין [2], ומאי נינהו? - סתרי תורה [3];
ואיכא דאמרי: זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין; מאי נינהו? - טעמי תורה.
אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב (תהלים יג א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד? זמרו למי שנוצחין אותו ושמח [4]; בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: בשר ודם, מנצחין אותו ועצב; אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח, שנאמר (תהלים קו כג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו [לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית] [5].
אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מאי דכתיב (יחזקאל א ח) וידו וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם [עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם] 'וידו' כתיב - זה ידו של הקדוש ברוך הוא, שפרוסה תחת כנפי החיות, כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין [6].
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם - יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר (בראשית מז יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא [בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה];
אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין?
תלמוד לומר (בראשית מא נז) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה [לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ];
וכשעלו ישראל ממצרים - העלוהו עמהן, שנאמר (שמות יב לו) [וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם] וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם;
רב אסי אמר: עשאוה כמצודה זו [7] [8] שאין בה דגן [9];
רבי שמעון אמר: כמצולה שאין בה דגים; [10]
והיה מונח עד רחבעם;
בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם, שנאמר (מלכים א יד) ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים [על ירושלים] ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך;
בא זרח מלך כוש ונטלו משישק;
בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש [11] ושיגרו להדרימון בן טברימון [12];
באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימון;
בא יהושפט ונטלו מבני עמון [13], והיה מונח עד אחז;
בא סנחריב ונטלו מאחז;
בא חזקיה ונטלו מסנחריב, והיה מונח עד צדקיה;
באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה;
באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים, באו יוונים ונטלוהו מפרסיים, באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים [14]
- ועדיין מונח ברומי.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים: אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.
(קהלת ה יב) [יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ] עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ; אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח [15].
(דברים יא ו) [וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם] וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם [בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל]; אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו [16].
אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות [17] פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי [18] וקליפי [19] דגלדא [20].
<דיא"ש [דוד ישי אחים שמואל] אדי"ש [אחים דוד ישי שמואל] כשד"ך [כולם שמואל דוד כולם] מאוד"ך [מקום] סימן >
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
(תהלים קיח כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי [וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה] - אמר דוד;
(תהלים קיח כב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה - אמר ישי [21];
(תהלים קיח כג) מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת [הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ] - [22] אמרו אחיו;
(תהלים קיח כד) זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' [נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ] - אמר שמואל [23];
(תהלים קיח כה) אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא - אמרו אחיו [24];
אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא - אמר דוד [25];
(תהלים קיח כו) בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' - אמר ישי;
בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה' - אמר שמואל [26];
(תהלים קיח כז) אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ - אמרו כולן [27];
אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים [28] [עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ [29]] - אמר שמואל;
(תהלים קיח כח) אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ - אמר דוד;
אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ - אמרו כולן.
תנן התם [סוכה פ"ג מ"יא]: 'מקום שנהגו
לכפול [30] – יכפול; לפשוט – יפשוט; לברך אחריו – יברך; הכל כמנהג המדינה.'
אמר אביי: לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו - [מצוה] לברך, דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
מאי משמע דהאי 'עובר' לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב (שמואל ב יח כג) [וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ] וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי;
אביי אמר מהכא: (בראשית לג ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם [וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו];
איכא דאמרי מהכא: (מיכה ב יג) [עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ] וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם.
תניא: רבי כופל בה דברים [31]; רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים;
מאי מוסיף?
אמר אביי: מוסיף לכפול מ-אוֹדְךָ (תהלים קיח כא) למטה. [32]
דרש רב עוירא; זימנין אמר ליה משמיה דרב, וזימנין אמר ליה משמיה דרב אסי:
מאי דכתיב (בראשית כא ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל [וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק]? - עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק; לאחר שאוכלין ושותין - נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל!
אומר לו ליצחק: טול וברך!
אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו!
אומר לו ליעקב: טול וברך!
אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי!
אומר לו למשה: טול וברך!
אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי [33];
אומר לו ליהושע: טול וברך!
אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב [ב]יהושע בן נון (דברי הימים א ז כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ [34]; אומר לו לדוד: טול וברך!
אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר (תהלים קטז יג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
משנה:
אין מפטירין [35] אחר הפסח אפיקומן [36].
גמרא:
מאי 'אפיקומן'?
אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה;
ושמואל אמר: כגון אורדילאי לי [37] וגוזלייא לאבא [38].
ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן אמרו: כגון תמרים קליות ואגוזים. [41]
תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח כגון תמרים קליות ואגוזים.
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן [42].
תנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן; אחר הפסח - הוא דלא [43], אבל לאחר מצה [44] מפטירין!
לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא אחר מצה - דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה לית לן בה? - קמשמע לן.
נימא מסייע ליה: הסופגנין [45] והדובשנין [46] והאיסקריטין - אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה: באחרונה – אִין,
הערות
[עריכה]- ^ שיודע לומר: "זה מקום מיושב לפלוני, וזה של פלוני"; דהואיל ומכיר הוא מקום כולם - רגיל הוא לישב שם תמיד
- ^ רשב"ם: זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב (דניאל ז ט) וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב
- ^ מעשה מרכבה ומעשה בראשית; רשב"ם: מעשה המרכבה ומעשה בראשית ופירושו של שם, כדכתיב (שמות ג טו) זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם; והמכסה - היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כדאמרינן בפרק 'אין דורשין' (חגיגה דף יג,א) - זה המגלה דברים שכיסן עתיק יומין; והכי משמע למכסה סתרי תורה שהיו מכוסין מתחלה, ועתיק יומיא גילן ונתן רשות לגלותן, ומי שמגלה אותן - זוכה למה שאמור בפסוק זה
- ^ מדלא כתיב 'לנצח' משמע שנותן כח לבריות לנצחו; רשב"ם: לַמְנַצֵּחַ לשון מפעיל; מדלא כתיב לנוצח משמע שנותן ניצוח לבריותיו שינצחוהו
- ^ לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ - אלמא משתבח ביה קרא במשה, וקרי ליה בחירו, משום דהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, אלמא שמח הוא בכך; רשב"ם: משום דעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, ומדמשבח ביה - משמע שמח הוא בכך
- ^ שמקטרגת ואומרת "לא תקבלם", והוא מקבלם בסתר
- ^ רשב"ם: וַיְנַצְּלוּ - דרשינן לשון מצודה
- ^ שפורסים לעופות לצוד
- ^ ואין עוף נפנה אליה
- ^ רשב"ם: גבי מצודה גרסינן דגן: שדרך ליתן דגן במצודה שפורסין לפני העופות: כשאין בה דגן - אין עוף נפנה אליה; גבי מצולה - דהיינו מים - גרסינן 'דגים';
- ^ מלחמתו של זרח במצרים גמרא אבל מלחמת זרח באסא קראי [בדברי הימים ב פרק יד]
- ^ מלך ארם לעזור לו על בעשא מלך ישראל; וקראי נינהו [דברי הימים ב פרק טז]
- ^ ומלחמת יהושפט בעמונים קראי; ודרך הראשונים להביא גנזיהם עמהם במלחמתם, כדי שימשך לבם אחר ממונם ולא יברחו; רשב"ם: וכשהן מנוצחין הנוצחין נוטלים ממונן
- ^ רשב"ם: כשדיים תפשו את צדקיהו – קראי; פרסיים קבלו המלכות מכשדים, דכתיב (דניאל ה כח) פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס; ויוונים קיבלו המלכות מפרסיים - מפורש בספר יוסיפון, וגם רומיים שקיבלו המלכות מיוונים מפורש שם, ובפרק קמא דעבודה זרה (דף ח,ב)
- ^ רשב"ם: שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם
- ^ שמשמח לבו
- ^ רשב"ם: שלש מאות לאו דוקא, וכן כל שלש מאות שבש"ס
- ^ מפתחות
- ^ פותחות, שקורין בלעז שרדור"א
- ^ של מרצופים [כלי קבּוּל] של עור שנושאים על סוסים וחמורים וגמלים; רשב"ם: ואף על פי כן היה משוי שלש מאות פרדות
- ^ אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - כלומר: דוד, שמימיו רועה צאן היה ונעשה ראש
- ^ נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ לשון רבים
- ^ שמואל היה מתנבא עליהם שסופן לגיל ולשמוח שיושיעם מיד אויביהם
- ^ כלומר: על ידי דוד
- ^ שיצליח במלכותו
- ^ שיברך כולם, כלומר: מברכין אנו אתכם
- ^ לָנוּ לשון רבים
- ^ הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח
- ^ רשב"ם: ומתן דמן למזבח
- ^ כל ההלל
- ^ מעט היה כופל, כגון מבָּרוּךְ הַבָּא (תהלים קיח כו) ולמטה
- ^ רשב"ם: ולי נראה משום כבוד ישי ושמואל ודוד ואחיו שאמרוהו מאודך ולמטה, כדאמרן לעיל: כופלין אותו; ויש לשונות אחרות ולא נהירא.
- ^ רשב"ם: שנקבר מול בית פעור ולא זכו עצמותיו ליכנס בארץ כעצמות יוסף שנקברו בארץ, כדכתיב (יהושע כד לב) וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף ... קָבְרוּ בִשְׁכֶם והיינו דכתיב (דברים ד כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת בחוצה לארץ אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן אפילו לאחר מיתה לא יעברו עצמותי את הירדן
- ^ ממשפחת אפרים בן יוסף חשיב, ואזיל עד יהושע, ולא משכח ברא ליהושע
- ^ 'מפטירין' - לשון הנפטר מחבירו: כשנפטרין מן הסעודה - מביאין מיני המתיקה; רשב"ם: כלומר: כשנפטרין מן הסעודה [בליל הפסח] - אין מסיימין אותה באפיקומן; ובגמרא מפרש
- ^ שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה: אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין "על אכילת מצה" בראשונה אף על פי שאינה באה לשם חובה, כדאמר רב חסדא (לעיל דף קטו,א) גבי מרור: דלאחר שמילא כריסו הימנו - היאך חוזר ומברך עליו? הכי נמי גבי מצה! הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור - דלאו חובה הוא
- ^ כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי
- ^ לרב, שהיה רגיל לאכול גוזלים לאחר סעודתו; ולשון 'אפיקומן': הוציאו והביאו מיני מתיקה; רשב"ם: ואתא שמואל למימר דלא מיבעיא שלא יעקור מחבורתו לחבורה אחרת, אלא אפילו בחבורתו אסור לאכול כלום אחר הפסח שלא יאבד ממנו טעם הפסח, ולפי שדינו ליאכל בסוף על השבע; וכן כל קרבנות, כדכתיב (במדבר יח ח) לְמָשְׁחָה = לגדולה [ספרי במדבר פסקא קיז], כדרך שהמלכים אוכלין
- ^ רשב"ם: אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה אחר שאכלו הפסח בחבורה - לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר, גזירה דילמא אתי למיכל את הפסח בשני מקומות, ואנן תנן סתמא כר"י ב'כיצד צולין' (לעיל דף פו,א) דפסח נאכל בשתי חבורות ואין האוכל אוכל הפסח בשני מקומות; והך מילתא דרב אוקמיה התם בשעת אכילה, אבל לאחר אכילה - יכול ליעקר לומר הלל בחבורה אחרת, ולא קפיד אלא לאכול בשני מקומות, אבל לאכול דברים אחרים במקומן הראשון - שרי רב, ובלבד שלא יעקור לאוכלן עם חבורה אחרת, והיינו דפליג עליה שמואל ורבי יוחנן, ואמרי: כל דבר אסור לאכול אפילו בחבורתו ראשונה, וליכא לפרושי 'שלא יעקרו מחבורה לחבורה: דלאחר שאכלו קצת מן הפסח - לא יאכלו ממנו בחבורה אחרת': דהא סתם לן תנא ב'כיצד צולין' (שם), וכשהשמש עומד למזוג - קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו, ותרי סתמי למה? ולרב הכי משמע ליה 'אפיקומן' - אפיקו מנייכו: "הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר".
- ^ רשב"ם: אבא - כך שמו של רב, אלא בכבוד קורין אותו 'רב' בבבל הכי, כמו שקורין לרבי יהודה הנשיא בארץ ישראל 'רבינו'; וכן מוכיח בשחיטת חולין (חולין דף קלז,ב) דאמרינן: מאן ריש סידרא בבבל? - אבא אריכא, וברב מיירי, שהיה רב ארוך בדורו, כדאמרינן במסכת נדה (דף כד,ב);
- ^ רשב"ם: ורבי יוחנן - כשמואל סבירא ליה, אלא שהיה רגיל באלו בקינוח סעודה.
- ^ רשב"ם: ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח טעמה; ובמצה בזמן הזה מיירי, דליכא פסח בהדה, דאי בזמן דאיכא פסח - הא בהדיא תנן 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו
- ^ רשב"ם: הוא דלא אכיל: בזמן דאיכא פסח, דאין אוכלין אפיקומן אחר הפסח והמצה שעמו
- ^ רשב"ם: בלא פסח
- ^ רשב"ם: רקיקין העשויין כספוג; מתוך שעיסתן רכה - אין תורת לחם עליהן, ואנן בעינן לחם, דכתיב (דברים טז ג) לֶחֶם עֹנִי
- ^ רשב"ם: מטוגנין בשמן ודבש, ואינו לחם עוני אלא לחם עשיר