ביאור:בבלי פסחים דף עו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אסור ^[1]; צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר;

חם לתוך צונן וצונן לתוך חם: רב אמר עילאה גבר ^[2], ושמואל אמר תתאה גבר ^[3]. ^[4]

תנן: נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו - יטול את מקומו; קא סלקא דעתך בחרס צוננת; בשלמא לרב, דאמר עילאה גבר - משום הכי יטול את מקומו: דאזל רוטב מרתח ליה לחרס, והדר חרס מרתח ליה לרוטב, וכי הדר רוטב אפסח - קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ^[5], ורחמנא אמר צְלִי אֵשׁ (שמות יב ח,ט) - ולא צלי מחמת דבר אחר; אלא לשמואל דאמר תתאה גבר, חרס כיון דצונן הוא - אקורי מיקר ליה לרוטב, אמאי יטול את מקומו?

כדאמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת - הכא נמי בחרס רותח.

תנן: נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו; קא סלקא דעתך בסולת צוננת; בשלמא לרב, דאמר עילאה גבר - משום הכי יקמוץ את מקומו: דמרתח לה לסולת דהדר הודרניה ^[6]; והדרא סולת ומרתחא ליה לדידיה וקא מטוי רוטב מחמת חמימותא דסולת, ורחמנא אמר צְלִי אֵשׁ (שמות יב ח,ט) - ולא צלי מחמת דבר אחר; אלא לשמואל, דאמר תתאה גבר, סולת כיון דצוננת היא אקורי קא מיקר ליה, למה לי יקמוץ את מקומו?

אמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת.

תנן: סכו בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים - יאכלו; אם של ישראל: אם חי הוא – ידיחנו, אם צלי הוא - יקלוף את החיצון; בשלמא לרב, דאמר עילאה גבר, אמטו להכי סגי ליה בקליפה: משום דעילאה צונן הוא ^[7]! אלא לשמואל, דאמר תתאה גבר: כיון דחם הוא מבלע בלע, אמאי סגי ליה בקליפה? ניתסר לגמרי?

שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידא.

תניא כוותיה דשמואל: חם לתוך חם אסור, וכן צונן שנתן לתוך חם אסור ^[8]; חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן – מדיח; חם לתוך צונן – מדיח; כיון דחם הוא, אדמיקר ליה ^[9] אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי? אלא אימא חם לתוך צונן קולף, צונן לתוך צונן מדיח.

תניא אידך: בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן שנפל לתוך חם – אסור; חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן – מדיח; חם לתוך צונן – מדיח; כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי? אלא אימא חם לתוך צונן - קולף, צונן לתוך צונן מדיח.

אמר מר: צונן לתוך צונן מדיח; אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא מלחו, אבל מלחו – אסור, דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, כבוש ^[10] הרי הוא כמבושל ^[11].

אמר רבא: הא דאמר שמואל 'מליח הרי הוא כרותח', לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מלחו ^[12], אבל נאכל מחמת מלחו – לא.

ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא ^[13] - שרייא רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא ^[14].

אמר רבא: מאן חכים למישרא מילתא כי הא אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא, דגברא רבה הוא! אמר לך: כי אמר שמואל 'מליח הרי הוא כרותח' - שאין נאכל מחמת מלחו; האי נאכל מחמת מלחו.

והני מילי חי, אבל צלי בעי קליפה;

ולא אמרן ^[15] אלא דלית ביה פילי ^[16], אבל אית ביה פילי – אסור;

ואי מתובל ^[17] בתבלי – אסור ^[18].

אמר רב:

עמוד ב

בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש ^[19] – אסור. מאי טעמא? מפטמי מהדדי ^[20]. ^[21]

ולוי אמר: אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן – מותר; מאי טעמא? ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא היא.

עביד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר ^[22] ^[23].

מיתיבי [תוספתא פסחים פ"ה ה"יא [ליברמן]]: 'אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ^[24] ואפילו גדי וטלה ^[25]' מאי, לאו תערובת טעמים ^[26], וקשיא ללוי?

לא! מפני תערובת גופין; הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה ^[27]; אי אמרת בשלמא מפני גופין - היינו דקתני אפילו גדי וטלה ^[28], אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים - מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי? אלא מאי על כרחיך ^[29] מפני תערובת גופין הוא דאסור, אבל תערובת טעמים שרי, לימא תיהוי תיובתיה דרב!

אמר רבי ירמיה: הכא במאי עסקינן ^[30]? - כגון שצלאו בשתי קדירות.

בשתי קדירות? סלקא דעתך ^[31]? אלא אימא 'כעין שתי קדירות ^[32]', והכי קאמר: 'אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת', מאי 'תערובת'? תערובת טעמים, ואפילו כעין שתי קדירות, דליכא תערובת טעמים - אסור משום תערובת גופין, ואפילו גדי וטלה.

אמר רב מרי: כתנאי [תרומות פ"י מ"ג]: 'הרודה ^[33] פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה: רבי מאיר אוסר ^[34], ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ^[35]'; מאי לאו תנאי היא: דמר [רבי יהודה] סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר [רבי מאיר ורבי יוסי] סבר ריחא מילתא היא?

ללוי ^[36] ודאי תנאי היא ^[37];

לרב נימא תנאי היא ^[38]? - אמר לך רב: דכולי עלמא ריחא מילתא היא ^[39] ^[40] לאו איתמר עלה דההיא: אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה, פת צוננת וחבית פתוחה' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא [ששניהם ביחד בתנור]!

^[41]

תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור - אסור לאכלה בכותחא.

ההיא ביניתא ^[42] דאיטווא [שנצלה] בהדי בישרא ^[43] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא ^[44].

מר בר רב אשי אמר: אפילו [שהיה הדג והבשר ביחד] במילחא [שנמלחו יחד; פירוש אחר: דג מלוח עם בשר] - נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר ^[45].

משנה:

חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה ^[46]: העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור ^[47], ושעירי ראשי חדשים; ^[48]

הפסח שבא בטומאה ^[49] נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה ^[50].

גמרא:

חמשה למעוטי מאי ^[51]?

למעוטי חגיגת חמשה עשר ^[52]; דסלקא דעתך אמינא 'כיון דקרבן ציבור הוא ^[53], וקביעא ליה מועד - תדחי טומאה' - קא משמע לן: כיון דאית ליה תשלומין כל שבעה ^[54] - לא דחיא שבת, ומדשבת לא דחיא - לא דחיא טומאה.

וניתני נמי שעירי הרגלים?

הא תנא ליה זבחי שלמי צבור ^[55].

אי הכי שעירי ראשי חדשים נמי לא ניתני, דהא תנא זבחי שלמי צבור!?

אמרי:

הערות

^ דבלע היתר מאיסור
^ העליון נוֹצֵחַ, הלכך חם לתוך צונן אסור: שהעליון מחממו לתחתון, והרי שניהן חמין, ובלעי מהדדי; וצונן לתוך חם מותר: שהעליון מצננו לתחתון, ולא בלעי
^ הלכך חם לתוך צונן מותר, וצונן לתוך חם אסור
^ ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי, בהא הילכתא כשמואל: דהא תניא תרתי מתניתא כוותיה, כדלקמן.
^ דהוי צלי מחמת דבר אחר
^ לסולת אשר סביבותיו; 'הדר הודרניה' - לשון סחור סחור ליה
^ דאקורי קא מיקר ליה; וקליפה מיהא בעיא: דאפילו צונן גמור הוא הפסח, מאחר שנצלה ויבש - אי אפשר דלא עייל ביה סיכת השמן פורתא
^ אלמא תתאה גבר
^ קודם שיצטנן
^ בחומץ
^ ואם נכבשו איסור והתר יחד - כולן אסורין
^ שהמליחו הרבה עד שמקדיח טעמו מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן היה מדיחו; והאי 'אין נאכל' - לאו לגמרי קאמר, שאין שום אדם יכול לאוכלו, אלא כיון שנתקלקל טעמו – 'אינו נאכל מחמת מלחו' קרי ליה, ואסור
^ כותח, ואית ביה נסיובי דחלבא [ומלח]
^ מקום
^ דצלי בקליפה סגי ליה
^ קרבנ"ש; נ"א קריבצי"ש [מקומות סדוקים, שנצלו יותר מדי]
^ בר גוזלא
^ דתבלי מרככי ליה, ומייצי, ובלעי לכותחא; ובר גוזלא צונן הוה, כדמפרש
^ בתנור, בשני שפודים זה רחוק מזה
^ שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא
^ וכל שכן שחוטה כחושה ונבילה שמינה, ורבותא אשמעינן רב: דלא נימא 'נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה', ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא, והדר מפקא איהו ריחא.
^ חזיר
^ שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר
^ ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו
^ שאין מתחלפין זה בזה
^ דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו
^ שלא יתערבו זה בזה
^ ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי
^ דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה
^ דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים
^ וכי צולין פסח בקדירה
^ שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע
^ מן התנור
^ לזרים, מפני שנכנס לה ריח התרומה
^ את הריח
^ דאמר ריחא לאו מילתא היא
^ ודאי מילתיה כתנאי אמרה: דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא, וכן רבי יוסי; ואי איכא דקאי כוותיה - רבי יהודה הוא דקאי כוותיה
^ כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר 'אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי', אבל דרבי יהודה לית ליה? או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה, וטעמא דשרי - משום דקא סבר לא עייל בה ריחא
^ וטעמא דרבי יהודה - משום דפת צוננת (וחבית) מגופה היא, ולא עייל בה ריחא:
^ דמי
^ ואף על גב דקיימי תנאי כוותיה דרב - הילכתא כוותיה דלוי, דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת עבודה זרה (דף סו,ב) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי, ואמר ריחא - לאו מילתא היא, ואביי ורבא - הילכתא כרבא; וכן הוא בתשובת הגאונים, ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה.
^ דג
^ בתנור אחד
^ שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא
^ צרעת
^ אין לך קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן ציבור דוחה את הטומאה; ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן - אין נאכלין בטומאה
^ כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לציבור
^ ולקמיה פריך: ליתני נמי שעירי הרגלים?
^ כגון רוב ציבור טמאין
^ כשנצטוה עיקר פסח - לאכילה נצטוה, דכתיב [אִישׁ] לְפִי אָכְלוֹ [תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה] (שמות יב ד); וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה, מאיש נדחה ואין צבור נדחין - אדעתא למיכליה שרייה
^ מניינא למה לי?: ליתני 'קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה'
^ והוא הדין לעצרת וסוכות, אלא חדא מינייהו נקט
^ אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור, משום דאתיא בכינופיא = באסיפת חברים ברגל; [במסכת יומא בפרק הוציאו לו (נא,א)]
^ כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (ט,א) מוְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג כא)
^ שהן מיני דמים, ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה, והוא הדין לשאר מיני דמים

[1] דבלע היתר מאיסור

[2] העליון נוֹצֵחַ, הלכך חם לתוך צונן אסור: שהעליון מחממו לתחתון, והרי שניהן חמין, ובלעי מהדדי; וצונן לתוך חם מותר: שהעליון מצננו לתחתון, ולא בלעי

[3] הלכך חם לתוך צונן מותר, וצונן לתוך חם אסור

[4] ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי, בהא הילכתא כשמואל: דהא תניא תרתי מתניתא כוותיה, כדלקמן.

[5] דהוי צלי מחמת דבר אחר

[6] לסולת אשר סביבותיו; 'הדר הודרניה' - לשון סחור סחור ליה

[7] דאקורי קא מיקר ליה; וקליפה מיהא בעיא: דאפילו צונן גמור הוא הפסח, מאחר שנצלה ויבש - אי אפשר דלא עייל ביה סיכת השמן פורתא

[8] אלמא תתאה גבר

[9] קודם שיצטנן

[10] בחומץ

[11] ואם נכבשו איסור והתר יחד - כולן אסורין

[12] שהמליחו הרבה עד שמקדיח טעמו מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן היה מדיחו; והאי 'אין נאכל' - לאו לגמרי קאמר, שאין שום אדם יכול לאוכלו, אלא כיון שנתקלקל טעמו – 'אינו נאכל מחמת מלחו' קרי ליה, ואסור

[13] כותח, ואית ביה נסיובי דחלבא [ומלח]

[14] מקום

[15] דצלי בקליפה סגי ליה

[16] קרבנ"ש; נ"א קריבצי"ש [מקומות סדוקים, שנצלו יותר מדי]

[17] בר גוזלא

[18] דתבלי מרככי ליה, ומייצי, ובלעי לכותחא; ובר גוזלא צונן הוה, כדמפרש

[19] בתנור, בשני שפודים זה רחוק מזה

[20] שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא

[21] וכל שכן שחוטה כחושה ונבילה שמינה, ורבותא אשמעינן רב: דלא נימא 'נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה', ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא, והדר מפקא איהו ריחא.

[22] חזיר

[23] שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר

[24] ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו

[25] שאין מתחלפין זה בזה

[26] דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו

[27] שלא יתערבו זה בזה

[28] ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי

[29] דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה

[30] דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים

[31] וכי צולין פסח בקדירה

[32] שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע

[33] מן התנור

[34] לזרים, מפני שנכנס לה ריח התרומה

[35] את הריח

[36] דאמר ריחא לאו מילתא היא

[37] ודאי מילתיה כתנאי אמרה: דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא, וכן רבי יוסי; ואי איכא דקאי כוותיה - רבי יהודה הוא דקאי כוותיה

[38] כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר 'אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי', אבל דרבי יהודה לית ליה? או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה, וטעמא דשרי - משום דקא סבר לא עייל בה ריחא

[39] וטעמא דרבי יהודה - משום דפת צוננת (וחבית) מגופה היא, ולא עייל בה ריחא:

[40] דמי

[41] ואף על גב דקיימי תנאי כוותיה דרב - הילכתא כוותיה דלוי, דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת עבודה זרה (דף סו,ב) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי, ואמר ריחא - לאו מילתא היא, ואביי ורבא - הילכתא כרבא; וכן הוא בתשובת הגאונים, ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה.

[42] דג

[43] בתנור אחד

[44] שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא

[45] צרעת

[46] אין לך קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן ציבור דוחה את הטומאה; ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן - אין נאכלין בטומאה

[47] כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לציבור

[48] ולקמיה פריך: ליתני נמי שעירי הרגלים?

[49] כגון רוב ציבור טמאין

[50] כשנצטוה עיקר פסח - לאכילה נצטוה, דכתיב [אִישׁ] לְפִי אָכְלוֹ [תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה] (שמות יב ד); וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה, מאיש נדחה ואין צבור נדחין - אדעתא למיכליה שרייה

[51] מניינא למה לי?: ליתני 'קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה'

[52] והוא הדין לעצרת וסוכות, אלא חדא מינייהו נקט

[53] אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור, משום דאתיא בכינופיא = באסיפת חברים ברגל; [במסכת יומא בפרק הוציאו לו (נא,א)]

[54] כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (ט,א) מוְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג כא)

[55] שהן מיני דמים, ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה, והוא הדין לשאר מיני דמים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]