ביאור:בבלי פסחים דף קז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אמר רבא: הילכתא: טעם – מקדש, וטעם – מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת; מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו ^[1].

אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא: אמר רבא: הילכתא: טעם – מקדש, טעם – מבדיל; מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו.

אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין, ולא הוה לן חמרא; אייתינא ליה שיכרא ולא אבדיל, ובת טוות ^[2]; למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא ואבדיל, וטעים מידי; לשנה תו איקלע לאתרין, לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא, אמר: אי הכי - חמר מדינה הוא ^[3], אבדיל וטעים מידי; ^[4]

שמע מינה תלת ^[5]:

שמע מינה: המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס;

ושמע מינה: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל;

ושמע מינה: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו. ^[6]

בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא ^[7]?

אמר: השתא: ומה פירזומא ^[8] ותאיני ^[9] ואסני ^[10] דבעאי מיניה מרב, ורב מרבי חייא, ורבי חייא מרבי - ולא פשט ליה, שיכרא ^[11] מיבעיא?

סבור מינה קדושי הוא דלא מקדשינן עילויה, אבל אבדולי מבדלינן ^[12]; אמר להו רב חסדא: הכי אמר רב: כשם שאין מקדשין עליו - כך אין מבדילין עליו.

איתמר נמי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: כשם שאין מקדשין עליו - כך אין מבדילין עליו.

לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני ^[13]; טעמיה, הוה בסים טובא, אמר: "כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותושבחות שבעולם"! בליליא צעריה ^[14], אמר: מיסרן ומפייס ^[15]. ^[16]

אמר רב יוסף: אדוֹר ברבים ^[17] דלא אישתי שיכרא.

אמר רבא: אישתי מי זוריון ^[18] ולא אישתי שיכרא!

ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא ^[19] מאן דמקדש אשיכרא ^[20]!

רב - אשכחיה רב הונא דקדיש אשיכרא; אמר ליה: שרי אבא למיקני איסתירי משיכרא ^[21]?

תנו רבנן: אין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין ^[22] אלא על היין.

אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין עליהו "שהכל נהיה בדברו"?

אמר אביי: הכי קאמר: אין אומרים "הבא כוס של ברכה ^[23] לברך" אלא על היין.

תנו רבנן: אין מקדשין על השכר; משום רבי אלעזר בר רבי שמעון אמרו: מקדשין מטעימת יין כל שהוא ^[24]; רבי יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא.

אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא – יצא, ואם לאו - לא יצא. ^[25]

אמר רב נחמן בר יצחק: אנא תנינא לה ^[26] לא גידול בר מנשיא, ולא גידול בר מניומי, אלא גידול סתמא.

למאי נפקא מינה?

למירמא דידיה אדידיה.

סמוך למנחה:

איבעיא להו: סמוך למנחה גדולה תנן ^[27]? או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן?

סמוך למנחה גדולה תנן, ומשום פסח ^[28]: דילמא אתי למימשך

עמוד ב

ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא? או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן ^[29], ומשום מצה ^[30], דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה ^[31]? ^[32]

אמר רבינא: תא שמע: אפילו אגריפס המלך ^[33] שהוא רגיל לאכול בתשע שעות ^[34] - אותו היום לא יאכל עד שתחשך; אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה תנן, היינו רבותיה דאגריפס ^[35] ^[36]; אלא אי אמרת סמוך למנחה גדולה תנן ^[37] - מאי רבותיה דאגריפס ^[38] - ^[39] חל איסור עליה מעיקרא ^[40]!?

אלא סמוך למנחה קטנה תנן.

סוף סוף מאי רבותיה דאגריפס? הא מטיא ליה זמן איסורא ^[41]?

מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות דידן דמי ^[42] - קא משמע לן ^[43].

אמר רבי אסי: אבל מטביל הוא ^[44] במיני תרגימא ^[45].

רבי יצחק מטביל בירקי ^[46];

^[47]

תניא נמי הכי ^[48]: 'השמש ^[49] מטביל בבני מעיין ^[50], ונותנן לפני האורחים ^[51]; ואף על פי שאין ראיה לדבר ^[52] - זכר לדבר, שנאמר (ירמיהו ד ג) [כִּי כֹה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם] נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים ^[53]. ^[54]'

רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא, כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא.

אמר רבא: מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר? – דתנן [פסחים פ"י מ"ז, (להלן קיז,ב)]:

הערות

^ כדאמרן לעיל: עד יום רביעי [רשב"ם: והכי קיימא לן כרבא דאמר 'טעם - מקדש', ואם שכח ולא קידש - מקדש למחר כל היום כולו, וכן טעם מבדיל - ואם לא הבדיל מבדיל והולך עד יום רביעי]
^ רשב"ם: לן מעונה: שלא אכל, וקרא הוא בדניאל [ו,יט]
^ רשב"ם: אין יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר הלכך מבדילין בו
^ רשב"ם: וכן הלכה; אבל מים לא איקרו 'חמר מדינה' ואין מבדילין על המים אפילו היכא דליכא שכר ויין.
^ רשב"ם: שלשה דברים בסידרי הבדלה
^ רשב"ם: ואף על גב דשמעינן מינה דמבדילין על חמר מדינה אף על פי שאינו יין - לא חשיב, דלא איירי אלא בסדר הבדלה; אי נמי מילתא דפשיטא הוא: דכיון דאין יין אחר בעיר - טוב לו שיבדיל על השכר משלא יבדיל כלל.
^ רשב"ם: במקום שאין יין
^ שכר שעורים, בלשון לעז ברוי"ש
^ שכר תאנים
^ שכר תותים; רשב"ם: שעושין שכר מפרי סנה, כגון תותין, והללו חשובים יותר מסתם שכר שלהם, שהיה של תמרים
^ שכר תמרים
^ רשב"ם: אליבא דרב
^ שנתנו מים על התמרים, ואחר שזבו - נתן על תמרים אחרים, וכן הביא תמרים עד י"ג פעמים; רשב"ם: 'ומגני' נראה שהוא לשון אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (בראשית יד כ), ומתרגמינן 'ומסר', והוא לשון מסר; כך השיכרא היה כותש גם כן ומשבר התמרים חדשים שלש עשרה פעמים
^ רשב"ם: שלשול, דתמרים משלשלין כדאמרינן בכתובות (דף י,ב)
^ מצערין, ובשעת שתיה מפייסין הן, כלומר: טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה
^ אבל: רשב"ם: בתמיה: וכי מי שמצער ראוי הוא לפייס ולרצות להקב"ה ולומר עליו קידוש?
^ נדר שאין לו הפרה
^ מי משרת הפשתן
^ רשב"ם: עני יהיה, שלא יוכל לקנות יין מדה כנגד מדה
^ רשב"ם: ואף על פי שהיה יין בעירו; וטעמו משום דחביב ליה, כדאמר לעיל: 'זימנין דחביבא ליה ריפתא - מקדש אריפתא'
^ התחלת לעשות שכר, ולהשתכר בו מערב - לכך הוא יפה בעיניך ומקדש אתה עליו
^ רשב"ם: ברכת המזון, כדמפרש לקמן
^ ברכת המזון
^ אותה טעימה שאמרו המברך צריך - שיטעום בכל שהוא
^ רשב"ם: והכי הילכתא, והוא שלא טעם אחד מכל המסובין; אבל טעם אחד מהם - יצאו כולן ידי חובתן ואף על פי שלא טעמו.
^ רשב"ם: לההיא מתניתא משמיה דרב גידל
^ רשב"ם: משש שעות ומחצה ולמעלה, דהיינו זמן עשיית תמיד הערב כשאתה בא להקדימו, כגון בערב הפסח שחל להיות בערב שבת, שנשחט בשש ומחצה והפסח אחריו, כדאמרינן ב'תמיד נשחט' (לעיל נח,א)
^ שמא ישב בסעודה וימנע ויפשע מעשות פסח
^ בתשע שעות, כשהוא מאוחר בפרק 'תמיד' (לעיל נט,א); רשב"ם: והיינו בגמר תשע שעות: דמתשע שעות ומחצה הוי זמן דהקרבת תמיד של כל השנה כשהוא מאוחר, דהשתא משום אימנועי מפסח ליכא: דערב הפסח היה התמיד קרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו מיד, לפיכך אם בא לאכול סמוך למנחה קטנה - דהיינו בגמר תשעה, וכבר נשחט הפסח
^ שיכנס לה כשהוא תאוה
^ רשב"ם: ואין כאן לחוש אלא משום מצה: שלא יאכלנה אכילה גסה
^ רשב"ם: ונהי נמי דמשום פסח איכא למיחש לאכילה גסה: דאף על גב דהוא נאכל על השובע - אכילה גסה מיהא אינה אכילה, ובקדשים - מזיק הוא דחשבינן ליה ביבמות (מ,א)! אלא משום דלגבי לחם הויא אכילה גסה באכילה מועטת - נקט 'מצה'; אי נמי רבותא קאמר, והכי קאמר: או דילמא סמוך למנחה קטנה ואפילו בזמן דליכא פסח: דליכא למיחש לעשייתו ולא לאכילתו - משום אכילת מצה מיהא איכא, דלא ליהוי אכילה גסה חיישינן.
^ רשב"ם: מלך כשר היה, ממלכי חשמונאי
^ אגריפס המלך לא היה אוכל עד תשע שעות
^ רשב"ם: כלומר: דקתני בברייתא אפילו אגריפס
^ דאף על גב דעדיין לא אכל וזמן איסוריה אכתי לא מטא בשעה תשיעית עד לאחר תשע - אפילו הכי לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסורא; יתענה ולא יאכל
^ אלא אי אמרת ממנחה גדולה ואילך אסור
^ רשב"ם: מאי אפילו אגריפס?: הא מטא כבר זמן איסוריה משש שעות [רשב"ם: ומחצה ואילך]
^ והא כבר
^ משש שעות [רשב"ם: ומחצה] ואילך, וצריכא למימר דאסור? בתמיה: דאטו משום דלא אכל בעי למיעבד איסורא, ונשרי למיכל מתחלת תשע
^ רשב"ם: קודם שיגמור סעודתו: דאפילו רבי יוסי דפליג בהפסקת ערב הפסח בריש פירקא, ואמר שלא להפסיק מאחר שהתחיל לאכול בהיתר - הכא מודי דאסור: דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בתשע שעות שגמר סעודתו בתוך זמן איסוריה, וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי - ואסיר
^ רשב"ם: דכיון דלמוד לאכול בתשע שעות כארבע שעות לדידן דמ,י ויאכל גם הוא מצה לתיאבון גם הוא, כמותינו שאוכלין בארבע שעות ביום, והלכך - הואיל ואכתי לא מטא זמן איסורא - נישרי לאכול בתחלת תשע אף על פי שתמשך סעודתו לאחר תשע
^ רשב"ם: דאסור לאכול; אבל אי הוה תנינן 'סמוך למנחה גדולה' - ליכא רבותא כלל, ולא הוה שייך למיתני אפילו: דכיון דטעמא משום דילמא אתו לאימנועי מפסח ולא משום אכילה גסה דמצה - ליכא למימר הכי 'מהו דתימא תשע לאגריפס כארבע לדידן דמי' - הלכך שמעינן מינה דמנחה קטנה תנן
^ רשב"ם: ואוכל מן המנחה ולמעלה
^ אבל יכול אדם לטבול ולאכול מיני תרגימא = פירות; והאי דנקט 'מטביל' - לפי שמאכלם על ידי טיבול [רשב"ם: פירות ובשר בלא לחם]
^ היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה, לפי שאין משביע
^ רשב"ם: ונראה בעיני דמגרר ליבא למיכל ואכל מצה לתיאבון יותר ולפיכך היה אוכל [ירק] ולא היה נוהג כן כי אם ערב הפסח כדי להמשיך ולאכול בלילה, כדאמרינן במסכת שבת בפרק 'תולין' (קמ,ב): אמר רב חסדא: בר בי רב לא ליכול ירקא משום דמגררי ליבא כו', וכדאמר נמי בסמוך: 'רבא הוי שתי חמרא במעלי יומא דפסחא כי היכי דנגריר לליביה'; ודברים הללו כגון מיני תרגימא וירקות ממשיכין את הלב לאכול, כדמוכח נמי בברכות (מב,א) שהיו רגילין לאכול פרפרת קודם אכילת הפת לגרר את הלב, כדתנן: 'בירך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת' אלמא דפרפרת קודם לפת!
^ רשב"ם: דאוכלין מיני תרגימא ערב הפסח כדי להמשיך את הלב
^ הואיל ועסוק בסעודה
^ יכול הוא לאכול בבני מעים: מה שדרך השמש לאכול - רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה, דהואיל והוא עסוק בהן - מצער ליה אי לא אכיל, ואי אכיל - לא משבעו ליה
^ השמש מטביל בבני מעים: רשב"ם: כלומר בבני מעים של בהמות הנשחטות לסעודת יום טוב, וגם נותן מהם לפני האורחין המנויין יחד על הפסח - כדי שיאכלו מצה ופסח לתיאבון; ובערב הפסח קאי בתוספתא דפסחים 'ואפילו מן המנחה ולמעלה', דלעיל מינה תניא 'ערב פסח סמוך למנחה לא יאכל כו'
^ רשב"ם: דאכילה מושכת אכילה
^ כשאתם טורחים - תטרחו בדבר שאתם יכולין ליהנות ממנו; ושמש זה שעוסק בסעודה ובית המטבחים - אם אינו נהנה מצער ליה
^ רשב"ם: הראה לנו הנביא דוגמא שחורשין את הקרקע כדי לקבל את הזריעה, ואם אינה חרושה - אינה מקבלת הזריעה; אף אדם האוכל דברים שאין משביעין את האדם - פותחים בני מעים ומרחיבין אותן ויקבל המאכל של סעודה אחרי כן לתיאבון; כך נראה בעיני שיטה זו, ועיקרה ורבינו שלמה זקיני פירשה כן: בני מעיים - הואיל ועסוק בסעודה - יכול הוא לאכול בני מעיים מה שדרך השמש לאכול רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה, דהואיל ועסוק בהן = מצערי ליה אי לא אכיל, ואי אכיל - לא משבעי ליה.

[1] כדאמרן לעיל: עד יום רביעי [רשב"ם: והכי קיימא לן כרבא דאמר 'טעם - מקדש', ואם שכח ולא קידש - מקדש למחר כל היום כולו, וכן טעם מבדיל - ואם לא הבדיל מבדיל והולך עד יום רביעי]

[2] רשב"ם: לן מעונה: שלא אכל, וקרא הוא בדניאל [ו,יט]

[3] רשב"ם: אין יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר הלכך מבדילין בו

[4] רשב"ם: וכן הלכה; אבל מים לא איקרו 'חמר מדינה' ואין מבדילין על המים אפילו היכא דליכא שכר ויין.

[5] רשב"ם: שלשה דברים בסידרי הבדלה

[6] רשב"ם: ואף על גב דשמעינן מינה דמבדילין על חמר מדינה אף על פי שאינו יין - לא חשיב, דלא איירי אלא בסדר הבדלה; אי נמי מילתא דפשיטא הוא: דכיון דאין יין אחר בעיר - טוב לו שיבדיל על השכר משלא יבדיל כלל.

[7] רשב"ם: במקום שאין יין

[8] שכר שעורים, בלשון לעז ברוי"ש

[9] שכר תאנים

[10] שכר תותים; רשב"ם: שעושין שכר מפרי סנה, כגון תותין, והללו חשובים יותר מסתם שכר שלהם, שהיה של תמרים

[11] שכר תמרים

[12] רשב"ם: אליבא דרב

[13] שנתנו מים על התמרים, ואחר שזבו - נתן על תמרים אחרים, וכן הביא תמרים עד י"ג פעמים; רשב"ם: 'ומגני' נראה שהוא לשון אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (בראשית יד כ), ומתרגמינן 'ומסר', והוא לשון מסר; כך השיכרא היה כותש גם כן ומשבר התמרים חדשים שלש עשרה פעמים

[14] רשב"ם: שלשול, דתמרים משלשלין כדאמרינן בכתובות (דף י,ב)

[15] מצערין, ובשעת שתיה מפייסין הן, כלומר: טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה

[16] אבל: רשב"ם: בתמיה: וכי מי שמצער ראוי הוא לפייס ולרצות להקב"ה ולומר עליו קידוש?

[17] נדר שאין לו הפרה

[18] מי משרת הפשתן

[19] רשב"ם: עני יהיה, שלא יוכל לקנות יין מדה כנגד מדה

[20] רשב"ם: ואף על פי שהיה יין בעירו; וטעמו משום דחביב ליה, כדאמר לעיל: 'זימנין דחביבא ליה ריפתא - מקדש אריפתא'

[21] התחלת לעשות שכר, ולהשתכר בו מערב - לכך הוא יפה בעיניך ומקדש אתה עליו

[22] רשב"ם: ברכת המזון, כדמפרש לקמן

[23] ברכת המזון

[24] אותה טעימה שאמרו המברך צריך - שיטעום בכל שהוא

[25] רשב"ם: והכי הילכתא, והוא שלא טעם אחד מכל המסובין; אבל טעם אחד מהם - יצאו כולן ידי חובתן ואף על פי שלא טעמו.

[26] רשב"ם: לההיא מתניתא משמיה דרב גידל

[27] רשב"ם: משש שעות ומחצה ולמעלה, דהיינו זמן עשיית תמיד הערב כשאתה בא להקדימו, כגון בערב הפסח שחל להיות בערב שבת, שנשחט בשש ומחצה והפסח אחריו, כדאמרינן ב'תמיד נשחט' (לעיל נח,א)

[28] שמא ישב בסעודה וימנע ויפשע מעשות פסח

[29] בתשע שעות, כשהוא מאוחר בפרק 'תמיד' (לעיל נט,א); רשב"ם: והיינו בגמר תשע שעות: דמתשע שעות ומחצה הוי זמן דהקרבת תמיד של כל השנה כשהוא מאוחר, דהשתא משום אימנועי מפסח ליכא: דערב הפסח היה התמיד קרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו מיד, לפיכך אם בא לאכול סמוך למנחה קטנה - דהיינו בגמר תשעה, וכבר נשחט הפסח

[30] שיכנס לה כשהוא תאוה

[31] רשב"ם: ואין כאן לחוש אלא משום מצה: שלא יאכלנה אכילה גסה

[32] רשב"ם: ונהי נמי דמשום פסח איכא למיחש לאכילה גסה: דאף על גב דהוא נאכל על השובע - אכילה גסה מיהא אינה אכילה, ובקדשים - מזיק הוא דחשבינן ליה ביבמות (מ,א)! אלא משום דלגבי לחם הויא אכילה גסה באכילה מועטת - נקט 'מצה'; אי נמי רבותא קאמר, והכי קאמר: או דילמא סמוך למנחה קטנה ואפילו בזמן דליכא פסח: דליכא למיחש לעשייתו ולא לאכילתו - משום אכילת מצה מיהא איכא, דלא ליהוי אכילה גסה חיישינן.

[33] רשב"ם: מלך כשר היה, ממלכי חשמונאי

[34] אגריפס המלך לא היה אוכל עד תשע שעות

[35] רשב"ם: כלומר: דקתני בברייתא אפילו אגריפס

[36] דאף על גב דעדיין לא אכל וזמן איסוריה אכתי לא מטא בשעה תשיעית עד לאחר תשע - אפילו הכי לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסורא; יתענה ולא יאכל

[37] אלא אי אמרת ממנחה גדולה ואילך אסור

[38] רשב"ם: מאי אפילו אגריפס?: הא מטא כבר זמן איסוריה משש שעות [רשב"ם: ומחצה ואילך]

[39] והא כבר

[40] משש שעות [רשב"ם: ומחצה] ואילך, וצריכא למימר דאסור? בתמיה: דאטו משום דלא אכל בעי למיעבד איסורא, ונשרי למיכל מתחלת תשע

[41] רשב"ם: קודם שיגמור סעודתו: דאפילו רבי יוסי דפליג בהפסקת ערב הפסח בריש פירקא, ואמר שלא להפסיק מאחר שהתחיל לאכול בהיתר - הכא מודי דאסור: דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בתשע שעות שגמר סעודתו בתוך זמן איסוריה, וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי - ואסיר

[42] רשב"ם: דכיון דלמוד לאכול בתשע שעות כארבע שעות לדידן דמ,י ויאכל גם הוא מצה לתיאבון גם הוא, כמותינו שאוכלין בארבע שעות ביום, והלכך - הואיל ואכתי לא מטא זמן איסורא - נישרי לאכול בתחלת תשע אף על פי שתמשך סעודתו לאחר תשע

[43] רשב"ם: דאסור לאכול; אבל אי הוה תנינן 'סמוך למנחה גדולה' - ליכא רבותא כלל, ולא הוה שייך למיתני אפילו: דכיון דטעמא משום דילמא אתו לאימנועי מפסח ולא משום אכילה גסה דמצה - ליכא למימר הכי 'מהו דתימא תשע לאגריפס כארבע לדידן דמי' - הלכך שמעינן מינה דמנחה קטנה תנן

[44] רשב"ם: ואוכל מן המנחה ולמעלה

[45] אבל יכול אדם לטבול ולאכול מיני תרגימא = פירות; והאי דנקט 'מטביל' - לפי שמאכלם על ידי טיבול [רשב"ם: פירות ובשר בלא לחם]

[46] היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה, לפי שאין משביע

[47] רשב"ם: ונראה בעיני דמגרר ליבא למיכל ואכל מצה לתיאבון יותר ולפיכך היה אוכל [ירק] ולא היה נוהג כן כי אם ערב הפסח כדי להמשיך ולאכול בלילה, כדאמרינן במסכת שבת בפרק 'תולין' (קמ,ב): אמר רב חסדא: בר בי רב לא ליכול ירקא משום דמגררי ליבא כו', וכדאמר נמי בסמוך: 'רבא הוי שתי חמרא במעלי יומא דפסחא כי היכי דנגריר לליביה'; ודברים הללו כגון מיני תרגימא וירקות ממשיכין את הלב לאכול, כדמוכח נמי בברכות (מב,א) שהיו רגילין לאכול פרפרת קודם אכילת הפת לגרר את הלב, כדתנן: 'בירך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת' אלמא דפרפרת קודם לפת!

[48] רשב"ם: דאוכלין מיני תרגימא ערב הפסח כדי להמשיך את הלב

[49] הואיל ועסוק בסעודה

[50] יכול הוא לאכול בבני מעים: מה שדרך השמש לאכול - רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה, דהואיל והוא עסוק בהן - מצער ליה אי לא אכיל, ואי אכיל - לא משבעו ליה

[51] השמש מטביל בבני מעים: רשב"ם: כלומר בבני מעים של בהמות הנשחטות לסעודת יום טוב, וגם נותן מהם לפני האורחין המנויין יחד על הפסח - כדי שיאכלו מצה ופסח לתיאבון; ובערב הפסח קאי בתוספתא דפסחים 'ואפילו מן המנחה ולמעלה', דלעיל מינה תניא 'ערב פסח סמוך למנחה לא יאכל כו'

[52] רשב"ם: דאכילה מושכת אכילה

[53] כשאתם טורחים - תטרחו בדבר שאתם יכולין ליהנות ממנו; ושמש זה שעוסק בסעודה ובית המטבחים - אם אינו נהנה מצער ליה

[54] רשב"ם: הראה לנו הנביא דוגמא שחורשין את הקרקע כדי לקבל את הזריעה, ואם אינה חרושה - אינה מקבלת הזריעה; אף אדם האוכל דברים שאין משביעין את האדם - פותחים בני מעים ומרחיבין אותן ויקבל המאכל של סעודה אחרי כן לתיאבון; כך נראה בעיני שיטה זו, ועיקרה ורבינו שלמה זקיני פירשה כן: בני מעיים - הואיל ועסוק בסעודה - יכול הוא לאכול בני מעיים מה שדרך השמש לאכול רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה, דהואיל ועסוק בהן = מצערי ליה אי לא אכיל, ואי אכיל - לא משבעי ליה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]