ביאור:בבלי פסחים דף נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

משיגריעו [1] והזיתים משיניצו [2], ושאר כל האילנות משיוציאו' ואמר רב אסי: הוא 'בוסר' [3], הוא 'גירוע' הוא 'פול הלבן',

'פול הלבן'? סלקא דעתך [4]?

אלא אימא 'שיעורו כפול הלבן',

ומאן [5] שמעת ליה דאמר 'בוסר – אִין [6], [7] סמדר - לא'? – רבנן, וקתני שאר כל האילנות משיוציאו!?

[8]

אלא רבי אילעאי - בדניסחני קץ [9].

תנו רבנן [תוספתא שביעית פ"ז הלכות טו]: 'אוכלין בענבים עד שיכלו דליות [10] של אוכל [11]; אם יש מאוחרות מהן - אוכלין עליהן;

אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע [12];

רבי אליעזר אומר: עד שיכלה אחרון של גוש חלב [13], כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע אוכלין [14];

בגרוגרות [15] - עד שיכלו פגי בית היני [16];

אמר רבי יהודה: לא הוזכרו פגי בית היני [17] אלא לענין מעשר: פגי 'בית היני ואהיני [18] דטובינא [19] - חייבין במעשר

אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער;

[תוספתא שביעית פ"ז ה"טז] רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על של בין השיצין'.'

ורמינהי אוכלין בענבים עד הפסח; בזיתים - עד העצרת; בגרוגרות - עד החנוכה; בתמרים - עד הפורים, ואמר רב ביבי [20]: רבי יוחנן תרתי בתרייתא מחליף [21]!

אידי ואידי חד שיעורא הוא;

ואי בעית אימא: הא קתני בהדיא: אם יש מאוחרות מהן - אוכלין עליהן.

תניא [תוספתא שביעית פ"ז ה"יא [ליברמן]]: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים – מילין [22]; סימן לעמקים – דקלים [23]; סימן לנחלים – קנים; סימן לשפלה [24] – שקמה [25]; ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (מלכים א י כז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב'[26].

'סימן להרים – מילין, סימן לעמקים - דקלים - נפקא מינה לבכורים, דתנן [ביכורים פ"א מ"ג]: אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין, ולא מדקלים שבהרים [27], ולא מפירות שבעמקים [28]' [29];

סימן לנחלים - קנים - נפקא מינה לנחל איתן [30];

סימן לשפלה - שקמה נפקא מינה למקח וממכר [31];

השתא דאתית להכי - כולהו נמי למקח וממכר.

משנה:

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים - מוכרין;

מקום שלא נהגו למכור [32] - אין מוכרין; ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה [33], עגלים וסייחין [34] שלמין ושבורין [35];

רבי יהודה מתיר בשבורה [36];

בן בתירא מתיר בסוס [37];

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול [38] - אין אוכלין.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר "בשר זה לפסח הוא" [39], מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ.

אמר רב פפא: דוקא בשר, אבל חיטי – לא [40], [41] דמינטר לפסחא קאמר [42].

ובשר לא? מיתיבי [תוספתא ביצה פ"ב ה"טו]: אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי [43] הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים [44]; שלחו לו: "אלמלא תודוס אתה [45] - גזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ"'!

'קדשים'? סלקא דעתך?

אלא אימא


עמוד ב

קרוב להאכיל את ישראל קדשים [46] בחוץ;

מקולס – אִין, שאין מקולס – לא [47]?

[48] אמרי: מקולס לא שנא אמר לא שנא לא אמר [49]; [50] שאינו מקולס: פירש [51] – אִין [52], לא פירש – לא.

רב אחא מתני לה להא מתניתין [53] כרבי שמעון [54].

מתקיף לה רב ששת: בשלמא למאן דתני לה כרבי יוסי, ניחא; אלא למאן דמתני כרבי שמעון, מי ניחא? והתנן [מנחות פ"יב מ"ג]: 'רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים [55]'!?

אמר ליה רבינא לרב אשי: ומאן דמתני לה כרבי יוסי, מי ניחא? והאמר רבא: רבי שמעון [56] - בשיטת רבי יוסי אמרה, דאמר [57] 'אף בגמר דבריו אדם [58]נתפס' [59]? מאי, לאו מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי [60], רבי יוסי נמי סבר לה כרבי שמעון [61]?

לא [62], [63] רבי שמעון סבר לה כרבי יוסי [64], ולא רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון [65].

איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה [66]? או בעל אגרופין הוה [67]?

תא שמע: 'עוד זו דרש [68] תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש [69]? - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו (שמות ז כח) [וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים] וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ [וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ] וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ - אימתי משארות מצויות אצל תנור? - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה!

רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה [70], דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז יב) כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף [וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ] [71].

משנה:

מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים [72] – מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק - אין מדליקין;

ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים.

גמרא:

תנא: בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק - שניהן לדבר אחד נתכוונו;

אמר רב יהושע: דרש רבא: (ישעיהו ס כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים [לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר]: בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק - שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד [73].

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא.

אמר ליה ההוא סבא, ואיתימא רבה בר בר חנה: ישר [74]! וכן אמר רבי יוחנן!

עולא הוה רכיב חמרא ואזיל והוה שקיל ואזיל רבי אבא מימיניה ורבה בר בר חנה משמאליה; אמר ליה רבי אבא לעולא: ודאי דאמריתו משמיה דרבי יוחנן [75] 'אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא';

הדר עולא, חזא ביה ברבה בר בר חנה בישות [76], אמר ליה: אנא לאו אהא אמרי, אלא אהא אמרי, דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יום הכפורים שחל להיות בשבת - אף במקום שאמרו שלא להדליק – מדליקין, מפני כבוד השבת, ועני רבי יוחנן בתריה וחכמים אוסרים [77]!

אמר ליה: עדא תהא [78].

קרי עליה רב יוסף: (משלי כ ה) מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה: מים עמקים עצה בלב איש - זה עולא [79], ואיש תבונה ידלנה - זה רבה בר בר חנה [80].

הערות[עריכה]

  1. ^ משגדלו הענבים קצת ונקראו 'גירוע', ולקמן מפרש שיעורו כפול הלבן
  2. ^ משיגדיל הנץ עליהן, והוא כעין מתחלי; ודומה לו בברכות (לו,ב): הפטמה של רימון מצטרף, והנץ שלו אינו מצטרף
  3. ^ דאמר כל היכא דתנן או בוסר או גירוע - כולהו חדא נינהו; בוסר תנן בגיטין (לא,א) 'משעת כניסת המים לבוסר'
  4. ^ הא בגפנים קיימא
  5. ^ תנא
  6. ^ הוא דהוי פירי, כדקתני משיגריעו, דהיינו בוסר
  7. ^ אבל
  8. ^ הא דרב אסי 'הוא בוסר הוא גירוע' - נקט הכא משום דלא תימא גירוע היינו סמדר, ורבי יוסי היא.
  9. ^ תמרים של דקל זכר, ואינן מתבשלין בו עולמית, וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים, ולעולם הן קטנות; הלכך רבי אילעאי לא אפסיד מידי
  10. ^ טריילי"ש
  11. ^ מקום כרמים; ואית דגרסי 'של אבל' והוא אָבֵל כְּרָמִים (שופטים יו לג)
  12. ^ מקום זיתים, כדתנן במנחות (פ"ח מ"ג, דף פה,ב) תקוע אלפא לשמן, ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו - מצויין חכמים בהן, כדכתיב (שמואל ב יד ב) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וגו' [וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן]
  13. ^ נמי איכא זיתים טובא, והוא בחלקו של אשר, דכתיב ביה וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לג כד) במנחות (שם)
  14. ^ מותר לאכול מן הכנוסין עד שיכלו בשדה כל כך שיהא עני יוצא לבקש ואינו מוצא כו'
  15. ^ תאנים יבשים
  16. ^ תאנים של אותו מקום
  17. ^ בבית המדרש להחשב פירי
  18. ^ תמרים
  19. ^ מקום; ואותן פגים ואותן תמרים לעולם קטנים
  20. ^ ולא תירוצא הוא
  21. ^ 'בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד חנוכה'
  22. ^ עפצין, גלי"ש; אבל שאר אילנות שבהרים אין יפין; ונפקא מינה דלא מייתינן בכורים מינייהו, כדלקמן
  23. ^ תמרים
  24. ^ ארץ מישור ולקמיה מפרש מאי נפקא מינה
  25. ^ שקמה אינה עושה פירי
  26. ^ שמע מינה דרך שפלה לשקמים, ומיהו לאו ראיה גמורה היא לידע דאם אין בה שקמים לא תהא קרויה 'שפלה'
  27. ^ דאינן משובחין אלא דקלים של עמקים
  28. ^ תבואת דגן שבעמקים שהמים לנים שם, ותבואתן כמושה ומרקבת
  29. ^ בבכורים כתיב אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ (דברים כו ב), ודרשינן במנחות (פד,ב): נאמר כאן אַרְצְךָ ונאמר להלן (דברים ח ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ מה להלן שבח ארץ, דהא בשבחה הכתוב מדבר - אף כאן שבח ארץ, וילפינן מינה דאין מביאין אלא משבעת המינין האמורין שם, ואין מביאין אלא ממקום משובח; ותמרים משבעת המינין הם דכתיב וּדְבָשׁ דהיינו דבש תמרים
  30. ^ לעגלה ערופה צריך שיהו קנים גדילים בו, ואי לא - לא מיקרי 'נחל'
  31. ^ "שפלה אני מוכר לך" - צריך שיהו בה שקמים
  32. ^ דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור גסה
  33. ^ דגזור ביה רבנן משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני - במסכת עבודה זרה (טו,א), וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת
  34. ^ קטנים, ואף על גב דלאו בני מלאכה נינהו - מיחלפי במכירת גדולים
  35. ^ ושבורים מיחלפי במכירת גדולים שלימים
  36. ^ דלא משהי לה ושחטו לה, הלכך לא חזי ליה ישראל גבי נכרי, ולא אתי למישריה מכירה אחריתי
  37. ^ לפי שמלאכתו לרכיבה, ונסיוני דידיה ליכא למיגזר בהן: דאין בה אלא משום שבות, ד'אין רוכבין על גבי בהמה' - גבי שבות תנן לה במסכת ביצה (פ"ה מ"ב; דף לו,ב)
  38. ^ דמיחזי כאוכל פסח בחוץ
  39. ^ ואפילו שחוטה כבר
  40. ^ לא דמו מידי לקדשים
  41. ^ וכי קאמר "חיטין אלו לפסח" -
  42. ^ "אצניעו לפסח לאוכלם", ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן
  43. ^ ישראל חשוב שהיה ברומי
  44. ^ 'מקולסין' = צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו, כצליית הפסח, דתניא ב'כיצד צולין' (לקמן עד,א): רבי עקיבא קורהו מקולס לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו, וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת (שמואל א יז ה) תרגומו 'קולסא דנחשא' בגלית
  45. ^ אדם חשוב
  46. ^ דומה לקדשים
  47. ^ וקשיא לרב דאמר בשר גרידא מיחלף בפסח
  48. ^ ומשני:
  49. ^ מקולס, אף על גב דלא אמר "בשר זה לפסח" ולא מזכיר עליו את השם – אסור
  50. ^ אבל
  51. ^ אמר "הרי בשר זה לפסח"
  52. ^ אסור משום דנראה כקורא שם
  53. ^ דתודוס
  54. '^ אמר רבי שמעון תודוס איש רומי כו'
  55. ^ רבי שמעון פוטר באומר "הרי עלי מנחה מן השעורים", דתנן במנחות מביא מן החיטין; דכיון דאמר "הרי עלי מנחה" - תפוס לשון ראשון, ומנחה אינה באה מן השעורין נדבה, הלכך יביא מן החיטין; ורבי שמעון פוטר, דאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס ונדבק ודעתו לכל מה שמוציא בפיו, ולמנחת שעורין נתכוין, וסבור שאדם יכול להתנדב ולהביא כן, ולפיכך אין בדבריו כלום; והאי מאכיל גדי מקולס – נמי: מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא? הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח, ואפילו היה קורא לו שם בשעת צלייה - שלא כדרך המקדישין הוא, ואין השם חל עליו
  56. ^ דפטר באומר "מנחה מן השעורים" ולא חייביה משום תפוס לשון ראשון
  57. ^ דאמר במסכת תמורה (פ"ה מ"ד דף כה,ב)
  58. ^ נדבק ו
  59. ^ כלומר: תופס הוא את גמר דבריו, דתנן [תמורה פ"ה מ"ד]: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר, דאמר תפוס לשון ראשון; רבי יוסי אומר: אם לכך נתכוין תחלה - הואיל ולא הוה אפשר ליה להוציא שני שמות כאחד - ועל כרחו הוציא זה אחר זה - דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים
  60. ^ בתפישת גמר דברים
  61. ^ במתנדב שלא כדרך המתנדבים דלא אמר כלום, וההיא דתודוס לא מתוקמא כרבי יוסי
  62. ^ היא כדאמרת
  63. ^ אלא
  64. ^ דאף בגמר דבריו נתפש דעת האדם, והוה ליה מתנדב שלא כדרך מתנדבין, ורבי שמעון סבר: הואיל ושלא כהוגן התנדב - אין בדבריו כלום
  65. ^ במתנדב שלא כדרך המתנדבין דלא אמר כלום, אלא חיובי מחייב ליה להביא מנחת חיטין, ולאו משום תפוש לשון ראשון - אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וגבי גדי מקולס נמי: אף על גב דשלא כדרך המקדישין הוא - הוה ליה 'קרוב להאכיל קדשים בחוץ', דאי הוה אמר עליה "הרי זה לפסח" - אמרי לדמי פסח קאמר
  66. ^ ומפני כבודו לא גזרו עליו נדוי
  67. ^ ומפני היראה
  68. ^ אלמא גברא רבה הוה
  69. ^ שלא דרשו וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה) - ולא שימות בהן
  70. ^ נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בה
  71. ^ בצל החכמה - במחיצת החכמה יכנס זה שהנההו מנכסיו
  72. ^ בגמרא מפרש טעמא
  73. ^ אותן שנהגו להדליק, והנוהגין שלא להדליק - לא נתכוונו אלא לדבר אחד: להפריש עצמו ממשכבי אשה: האומרים להדליק - משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, והאומרים שלא להדליק סוברים: כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאווה לה
  74. ^ שפיר קאמרת
  75. ^ אמת הדבר ששמעתי עליכם שאתם אומרים משמיה דרבי יוחנן הכי:
  76. ^ נסתכל בו בפנים זועפות, כלומר: אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן אלא אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליו, הואיל ודבר חדש הוא: שנאסר בו כל היום, ועכשיו נהנה ממנו
  77. ^ אנא אהא אמרי להו משמיה דרבי יוחנן, דענה אחר התנא 'וחכמים אוסרין להדליק את הנר אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת עד מוצאי שבת', ולא הזכרתי שמו של רבי יוחנן על אור במוצאי שבת אלא בזו, והם סבורים שעל דבר ברכת האור הזכרתי שמו
  78. ^ זאת תהיה = בזו אני מודה שאמרה רבי יוחנן
  79. ^ שהבין מדבריו של רבה בר בר חנה טעות, וחזא ביה בישות, וסתם דבריו שלא אמר לו כלום, והיינו עֵצָה בְלֶב אִישׁ: דנקיט ליה בלביה ולא אמר לו 'למה אמרת כך'
  80. ^ הבין מה היה בלבו של עולא שהיה מסתכל בו