ביאור:בבלי פסחים דף עג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
(במדבר יח ז) [וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם] עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: [1] עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש.'
שחטו שלא לאוכליו [ושלא למנויו, לערלין ולטמאין – חייב; לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו, למולין ולערלים, לטמאין ולטהורין – פטור]
פשיטא!?
כיון דהתם פסול [2] – הכא [3] [4]חייב; משום דתנא סיפא [5] 'פטור', תנא רישא [6] 'חייב'.
והא נמי פשיטא: משום דהתם 'כשר' - הכא 'פטור'?
אלא איידי דתנא 'שחטו שלא לשמו בשבת' תנא נמי 'שלא לאוכליו'.
והיא גופא [ברישא] למה לי?
משום דקבעי לאיפלוגי רבי אליעזר ורבי יהושע.
אמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה: כי אזלת לקמיה דרבי זריקא, בעי מיניה: לדברי האומר [7] 'מקלקל בחבורה [8] פטור' [9], שחטו שלא לאוכליו חייב [10], מה תיקן [11]?
תיקן: אם עלו לא ירדו [12];
שחטו ונמצא בעל מום חייב - מה תיקן [13]?
תיקן בדוקין שבעין [14], ואליבא דרבי עקיבא, דאמר 'אם עלו לא ירדו' [15];
שחטו ונמצא טריפה [16] בסתר פטור, הא בגלוי חייב - מה תיקן?
תיקן להוציא מידי נבילה [17].
מתקיף לה רבינא: הא דתניא 'השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה [18] חייב עליה שלש חטאות [19]' - מה תיקן [20]?
אמר רב עוירא: שמוציאו מידי אבר מן החי [21].
שחטו ונודע [שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו – פטור מפני ששחט ברשות]:
אמר רבי הונא אמר רב: 'אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם - כשר לעולה' [22], אלמא קסבר לא בעי עקירה [23];
אי הכי, כי לא ניתק נמי [24]!?
גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה [25];
ומנא תימרא [26]?
דתנן [דומה למשנה תמורה פ"ג מ"ג]: 'אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו - ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה [27]; רבי אליעזר אומר: ימות [28]; רבי יהושע אומר: ימכר [29] ויביא בדמיו עולה [30]' בדמיו – אִין, אבל גופו – לא [31]: [32] דגזר לאחר כפרה [33] אטו לפני כפרה [34], שמע מינה.
איתיביה רב חסדא לרב הונא: 'שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם וכו'
ותני עלה [35] בחול כי האי גונא [36] 'ישרף מיד' [37]! אי אמרת בשלמא [38] בעי עקירה - [39] האי פסח הוא [40], וכיון דלית ליה בעלים - הוה ליה פסולו בגופו, אמטו להכי ישרף מיד; אלא אי אמרת לא בעי עקירה [41] - מרישא הוה ליה שלמים, פסולו משום מאי [42]?
משום דבר אחר: דקא שחיט ליה אחר תמיד של בין הערבים [43] - עיבור צורה בעי, דתניא: 'זה הכלל כל שפסולו בגופו [44] - ישרף מיד [45], בדם ובבעלים [46] - תעובר צורתו ויצא לבית השריפה [47]'
אלא לא תימא 'שחטו סתם כשר לשום עולה' אלא אימא 'שחטו לשום עולה כשר', אלמא בעי עקירה!
ולרבי חייא בר גמדא, דאמר [48] 'נזרקה מפי חבורה ואמרי כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני' - האי הוא דבעי עקירה, הא [49] בעלמא לא בעי עקירה, מאי איכא למימר [50]?
אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: [51] הכא [52] במאי עסקינן? - [53] כגון שהפרישו קודם חצות [54] ומתו בעלים אחר חצות [55], דהוה ליה נראה ונדחה, וכל הנראה ונדחה - שוב אינו חוזר ונראה. [56]
מידי הוא טעמא אלא לרב [57]? הא אמר רב [58] 'בעלי חיים אינם נדחים' [59]?
אלא אמר רב פפא: [60] הא [61] מני? - רבי אליעזר היא [62], דאמר [63] 'וכן השוחט אחרים לשם פסח פסול [64]' דהוה ליה פסולו בגופו.
ואי רבי אליעזר היא [65] - חטאת נמי מחייב [66], דהא לית ליה לרבי אליעזר 'טועה בדבר מצוה פטור'?
אלא תרגמא רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא: הא מני? - יוסף בן חונאי היא, דתנן [זבחים פ"א מ"א]: יוסף בן חונאי אומר: הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת – פסולים אלמא פסולו בגופו היא, ומשום הכי ישרף מיד, ובפטורי [67] סבר לה [68] כרבי יהושע.
רב אשי אמר: רב - [69] דאמר [70] כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, דתניא: 'רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם יש שהות ביום [71] לידע [72] אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו [73]חייב [74], ותעובר צורתו [75] ויוצא לבית השרפה'; מאי טעמא [76]? לאו משום דלא בעי עקירה [77]?
ממאי? דילמא [78] משום דסבר לה [79] כתנא דבי רבה בר אבוה, דאמר אפילו פיגול [80] נמי בעי עיבור צורה, דיליף 'עון' 'עון' מנותר* [81]; דאי לא תימא הכי [82] , [83] נטמאו בעלים מאי איכא למימר ? הא ודאי בעי עקירה [84], דאמר רבי חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה: כגון שהיו בעלים טמאי מת ונדחו לפסח שני!
אלא מחוורתא כדשני מעיקרא: יוסף בן חונאי היא [85].
הדרן עלך אלו דברים
- ויקרא ז,יח: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא; (ויקרא יט ז: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה)
הערות
[עריכה]- ^ עֲבֹדַת מַתָּנָה = מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה:
- ^ ב'תמיד נשחט' (דף סא,א) תנן דפסח שלא לאוכליו פסול
- ^ דבשבת קאי
- ^ ממילא שמעינן ד
- ^ דבעי למיתנא סיפא לאוכליו ושלא לאוכליו
- ^ שלא לאוכליו
- ^ במסכת שבת (דף קו,א)
- ^ העושה חבורה בשבת לקלקלה, שאינו מתקן
- ^ ואין חובל חייב משום שבת אלא שוחט: שמתקן, או חובל בבהמה וצריך לדם להאכילו לכלבו
- ^ דקתני מתניתין
- ^ הא פסליה
- ^ דכל הקרבנות שנפסלו בעזרה, תנן במסכת זבחים (דף פד,א) אם עלו למזבח אימוריהן להקטיר לא ירדו
- ^ בעלי מומין תנן התם 'אם עלו ירדו': שלא היה פסולן בקודש
- ^ טליי"א, כגון הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם (ישעיהו מ כב); וגבי קרבן - מום הוא כדכתיב (ויקרא כא כ) אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ
- ^ במסכת זבחים תנן רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין אם עלו, ואמרו בגמרא: לא אמר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין, הואיל וכשירין לכתחלה בעופות
- ^ אמר התם אם עלתה תרד
- ^ מלטמא
- ^ ובשחיטת חולין בפרק שני מפרש אמאי נקט חטאת
- ^ משום שבת ומשום עבודה זרה ומשום שחוטי חוץ לעזרה
- ^ הכא אפילו לטהרו מידי נבילה ליכא, דתקרובת עבודה זרה מטמאה אפילו באהל
- ^ לבני נח: שאם אכלוֹ - אינו נהרג
- ^ אשם שניתק לרעיה = שמתו בעליו או נתכפרו באחֵר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה, ומשנתכפרו באחר - אין תקנה לזה; וגבי חטאת הילכתא גמירי לה (תמורה כא ב) דמתה, ובאשם גמירי הילכתא (שם יח,א) כל שבחטאת מתה - באשם רועה ואם ניתקו מעליו והשליכו לאפר [למרעה] לרעות שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועים דמיהם נופלים לנדבה; ומה היא נדבה? ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן 'נדבה', ושם היו נותנין כל מוֹתר דמי חטאת ואשם, ומביאין משם קיץ המזבח: עולות; בשר - לַשֵׁם, ועורות – לכהנים; שזהו מדרשו של יהוידע הכהן במסכת תמורה (דף כג,ב), וזה לא המתין עד שיומם; ומשניתקו לרעייה שחטו סתם - כשר לעולת קיץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך היו עומדים
- ^ מאחר שהוא עומד לכך - אין צריך לעקור שם אשם ממנו
- ^ משעה שנתכפר באחר - סתמיה לקיץ המזבח קאי
- ^ דסתמיה לאשם, אבל משניתק - לא מיחלף
- ^ להא מילתא דאמר לך דגזרינן הכי
- ^ לשופרות
- ^ כל צדדיו של רבי אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר, שנאמר (ויקרא ז ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם [תּוֹרָה אַחַת לָהֶם] וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חטאת שנכנס דמה לפנים [במסכת זבחים דף י,ב]
- ^ לאחר שנסתאב
- ^ נדבה לעצמו ובמס' תמורה מסיק להא מילתא והלא אף הנדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא שבזמן שהיא באה לחובתו הוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו וכשהיא באה לנדבת ציבור אינו סומך עליה כו'
- ^ איהו גופיה לא אמר דיקרב עולה ואף על פי שמקריבו לעצמו
- ^ אלמא
- ^ שנתכפר באחר
- ^ דאי שרית ליה השתא – טעי, ואי מיצטריך ליה עולה - נמי קודם כפרה מקריב ליה להאי, והדר מייתי אחֵר לאשם, ואי אפשר לשנות זבח לזבח אחר כל זמן שעומד לשמו
- ^ דמתניתין
- ^ הואיל ויכול לשורפו -
- ^ ואין צריך להמתין עד שתעבור צורתו, ואף על גב דמותר הפסח קרב שלמים, ואם היה שוחטו לזה שמתו בעליו לשם שלמים - היה כשר, עכשיו שלא עקר שם פסח ממנו - ישרף מיד, דהוה ליה פסח שנשחט שלא למנויו
- ^ אף על גב דסתמיה לשם שלמים קאי
- ^ וכל כמה דלא עקר
- ^ הוי שם פסח עליו - משום הכי ישרף מיד ולא בעי עיבור צורה, דהוה ליה פסולו בגופו: שנשחט שלא למנויו
- ^ וסתמיה שלמים הוא
- ^ הואיל ושלמים הוא
- ^ דשחיטת פסח אחר התמיד היא, כדאמר ב'תמיד נשחט' (דף נט,ב) ועבר על עשה דהשלמה
- ^ כגון פיגול נותר טמא ויוצא
- ^ ואין צריך להמתין
- ^ כגון נשפך הדם, וכגון פסח שמתו בעלים או נטמאו אחר זריקה: דעכשיו פסח כשר הוא, אלא שאין לו אוכלין
- ^ ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר: דכיון דאין פסולו חמור - לא שרפינן קדשים בבזיון; ו'עיבור צורה' הוא פסול לינה, דהוה ליה פסולו בגופו
- ^ דאמר ב'תמיד נשחט' (דף סד,א) גבי מתניתא דקתני התם דפסח בעי עקירה
- ^ אחֵר, דלאו סתמא קאי לפסח
- ^ כלומר: מתניתא דהכא תיובתיה, דקתני ישרף מיד ולא מיתוקמא אלא משום עקירה
- ^ לעולם כדקאמר 'שחטו סתם - כשר לעולה', דכיון דקאי לעולה - סתמיה עולה הוא, ואף על פי שתחלתו אשם; וכן מוֹתר הפסח: כיון דלשלמים קאי - סתמא כי שחיט ליה שלמים הוא;
- ^ דקתני ישרף מיד
- ^ לאו משום עקירה, אלא
- ^ וכי מטא חצות - קבעתיה חצות שהוא זמן שחיטתו ונראה לפסח
- ^ ונדחה מפסח, דשוב אינו חוזר ונראה לשלמים
- ^ והא דקיימא לן 'מותר הפסח אחר הפסח קרב שלמים' - כגון שאבד קודם חצות ונמצא אחר שחיטת הפסח, דלא אתא חצות עליה למיקבעה, ולא נראה לשחיטת פסח מעולם.
- ^ האי תירוצא - רב מתריץ ליה, דאמר לא בעי עקירה
- ^ בפרק 'שני שעירי'
- ^ ואין דיחוי אלא בדם או בבעלים, כגון שעיר של שם [שעיר החטאת של יום הכפורים] שנשחט, וקודם זריקת דמו מת המשתלח - ישפך הדם, אבל כל זמן שהקרבן חי - אינו נפסל משום דיחוי
- ^ לעולם לא בעי עקירה, וסתמיה שלמים
- ^ דקתני עלה דמתניתין 'בחול ישרף מיד'
- ^ ומשום דשלמים הוא, וכגון דשחטיה בהדיא לשם פסח, ורבי אליעזר לטעמיה
- ^ בפרק 'תמיד נשחט' (דף סב,ב)
- ^ שלמים ששחטן לשם פסח - פסול
- ^ אמאי תנן מתניתין פטור?
- ^ לחייב משום שבת
- ^ דטועה בדבר מצוה
- ^ רבי יוסף בן חונאי
- ^ דאמר לעיל 'לא בעי עקירה' לית ליה דהאי תנא דאמר בחול 'ישרף מיד', אלא קסבר רב דמתניתין לענין צורה - כי האי תנא סבר לה
- ^ בעי עיבור צורה
- ^ לזה ששחט פסח זה בשבת
- ^ לבדוק
- ^ ולא שאל - לא 'טועה בדבר מצוה' הוא, אלא שוגג, ו
- ^ 'שוגג' קרי את הקרוב לפושע
- ^ אם הוא חול; דאילו בשבת לא אצטריך ליה: דהא בשבת לא שריף ליה, ולמחר ביום טוב נמי לא שריף ליה
- ^ בעי עיבור צורה
- ^ וְזֶה סתם נשחט, והרי הוא שלמים כשרין, אלא שנשחטו אחר התמיד, ופסול מחמת דבר אחר הוא
- ^ לעולם בעי עקירה ופסולו בגופו; והאי דבעי עיבור צורה -
- ^ רבי ישמעאל [בנו של רבי יוחנן בן ברוקה]
- ^ שפסולו בגופו
- ^ ולא איתפריש לי עיקר מילתיה דתנא דרבה בר אבוה היכא אתמר; ובכמה מקומות מייתי לה בגמרא
- ^ דטעמא משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה, אלא משום דלא בעי עקירה
- ^ הא תינח מתו או נתכפרו, אבל
- ^ הא סתמיה - לפסח שני קאי, ורבי ישמעאל [בנו של רבי יוחנן בן ברוקה] - או שנטמאו נמי קתני
- ^ אלא מחוורתא דטעמא דרבי ישמעאל [בנו של רבי יוחנן בן ברוקה] משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה, ותנא ד'ישרף מיד' סבר: לא בעי עיבור צורה; ואי לתרוצי בעית: דלא תיקשי לרב - הכי תרצת: דפסול הגוף דידה גבי מתו או משכו ידם - משום דשחטיה לשם פסח בהדיא, ואיהו לשלמים קאי בלא עקירה, כרב, והוו להו שלמים לשם פסח ופסול הגוף הוא כיוסף בן חונאי