ביאור:בבלי פסחים דף מב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
רבי יהודה היא [1], דתניא: '(ויקרא כב כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ [וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה] [2]: אותו אתה מתפיס לבדק הבית [3], ואי אתה מתפיס תמימים [4] לבדק הבית; מכאן אמרו: כל המתפיס תמימים לבדק הבית - עובר בעשה;
אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר [5]: (ויקרא כב יז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה, דברי רבי יהודה.' אמר לו רבי לבר קפרא: מאי משמע?
אמר לו: דכתיב 'לֵּאמֹר': לא נאמר בדברים [6].
בי רב אמרי: 'לֵּאמֹר' = לאו אמור [7]. [עיין תוספות]
מי תשמישו של נחתום [ישפכו מפני שהן מחמיצין]:
תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האישבורן [8]', ותניא אידך שופכין במקום האישבורן'!?
לא קשיא: הא דנפישי, דקוו, הא דלא נפישי, דלא קוו [9].
אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו [10].
דרשה רב מתנה בפפוניא [11]; למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה ואמרו ליה "הב לן מיא"!
אמר להו: אנא - במיא דביתו [12] אמרי.
דרש רבא: אשה לא תלוש בחמה [13] ולא בחמי חמה [14], ולא במים הגרופין מן המולייר [15], ולא תגביה ידה מן התנור [16] עד שתגמור את כל הפת, וצריכה שני כלים: אחד שמקטפת בו [17], ואחד שמצננת בו את ידיה [18].
איבעיא להו: עברה ולשה [19] מהו?
מר זוטרא: אמר מותר, רב אשי אמר: אסור;
אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה? דתניא: 'אין לותתין השעורין בפסח, ואם לתת: נתבקעו – אסורים, לא נתבקעו – מותרין [20].'
ורב אשי אמר: אטו כולהו חדא מחיתא מחיתינהו [21]? היכא דאיתמר [22] – איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר! [23]
הדרן עלך כל שעה
פסחים פרק שלישי ואלו עוברין
משנה:
ואלו עוברין בפסח [24] [ועיין תוספות: שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא אלא מעבירים מהשולחן]: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים; [25]
רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים [26]!
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן [27] - הרי זה עובר בפסח,
הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת [28].
גמרא:
תנו רבנן: 'שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי: מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף:
מטמטם [29] את הלב משום נסיובי דחלבא [30];
ומסמא את העינים משום מילחא [31];
ומכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא [32];
תנו רבנן: 'שלשה דברים מרבין הזבל וכופפין את הקומה [33] ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, אלו הן: פת קיבר, ושכר חדש, וירק חי [34].
תנו רבנן: שלשה דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים, אלו הן: פת נקייה, בשר שמן, ויין ישן.
פת נקייה -
דסמידא [35];
בשר שמן - דצפירתא [36] דלא אפתח [37];
יין ישן - עתיק עתיקי [38];
כל מילי דמעלי להאי [39] - קשה להאי [40], ודקשה להאי מעלי להאי, בר מזנגבילא רטיבא [41], ופילפלי אריכתא, ופת נקייה, ובשר שמן ויין ישן, דמעלי לכולי גופיה.
שכר המדי [42]:
דרמו ביה מי שערי [43].
וחומץ האדומי:
דשדו ביה שערי [44].
אמר רבי [נחמן בר] יצחק [במגילה ו,א – מובאת הדרשה על הפסוק ביחזקאל בשם רבי יצחק]: בתחלה [45] כשהיו מביאין נסכים מיהודה - [46] לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, והיו קורין אותו 'חומץ' סתם; ועכשיו - אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותו 'חומץ האדומי', לקיים מה שנאמר: (יחזקאל כו ב) [בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי] אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה: [47] אם מלאה זו - חרבה זו, ואם מלאה זו - חרבה זו.
רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא: (בראשית כה כג) [וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ] וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ [וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר] [48].
תניא: אמר רבי יהודה: ביהודה, בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ אינו צריך לעשר, מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד [49], ועכשיו [50] הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר, שחזקתו אינו בא אלא מן היין.
וסבר רבי יהודה תמד לאו בר עשורי הוא? והא תנן [מעשרות פ"ה מ"ו]: 'המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו – פטור [51], ורבי יהודה מחייב [52]'?
הכי קאמר [53]: לא נחשדו עמי הארץ על התמד [54].
אי בעית אימא נחשדו, ולא קשיא: הא בדרווקא הא בדפורצני [55].
וזיתום המצרי:
מאי זיתום המצרי?
תנא רב יוסף: תלתא שערי תלתא קורטמי [56] ותלתא מלחא;
רב פפא מפיק 'שערי' ומעייל 'חיטי', וסימניך [57]: סיסני [58];
תרו להו [59], וקלו להו, וטחני להו, ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא [60]; דקמיט [61] - מרפי ליה [62], ודרפי - מקמיט ליה [63]; לחולה ולאשה עוברה סכנתא [64].
וזומן של צבעים:
הכא תרגימו: מיא דחיורי [65] דצבעי בהו לבא [66].
ועמילן של טבחים:
פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא.
וקולן של סופרים:
הכא תרגומא פרורא דאושכפי [67];
רב שימי מחוזנאה אמר: זה טיפולן של בנות עשירים [68], שמשיירות אותו לבנות עניים [69].
איני! והא תנא רבי חייא [70]: 'ארבעה מיני מדינה ושלשה מיני אומנות [71]', ואי אמרת 'טיפולן של בנות עשירים' - מאי מיני אומנות איכא?
ואלא מאי, פרורא דאושכפי? אמאי קרי ליה האי 'קולן של סופרים'? 'קולן של רצענין' מיבעיא ליה!?
אמר רב אושעיא: לעולם פרורא דאושכפי, ומאי קרי ליה 'קולן של סופרים'? - דסופרים נמי מדבקין בהו ניירותיהן.
רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים:
תכשיטי נשים? סלקא דעתך [72]? אלא אימא אף טיפולי נשים, דאמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל
הערות
[עריכה]- ^ דאמר: לאו הבא מכלל 'לאמור' - לאו הוא
- ^ שָׂרוּעַ - הוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה, וכן שאר אברים; קָלוּט = שפרסותיו קלוטות; נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ - לדמיו הקדישהו לבדק הבית, וּלְנֵדֶר - להעלות קרבן - לֹא יֵרָצֶה, וכתב אֹתוֹ
- ^ אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית
- ^ הראויין למזבח
- ^ בתחלת הפרשה כתיב
- ^ נוטריקון 'לאמר'
- ^ אמור להן שיש איסור לאו בדברים; והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה (שמות יב א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר
- ^ לשון שבירה: שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן, ואין נבלעין - ומחמיצין
- ^ כשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות, וכשהן מועטות - לא קוו
- ^ בלילה, מפני שבימי ניסן המעיינות חמין, שעדיין ימות הגשמים הן, כדאמרינן ב'מי שהיה' (לקמן צד,ב): בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע, לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין, הלכך מלינן בלילה ומצטננין
- ^ ובלשון הקודש היו דורשין, וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר
- ^ תרגום של 'לנו'
- ^ לפי שחום השמש מחממת
- ^ במים שהוחמו בחמה, וכל שכן בחמי האוּר
- ^ המולייר = דוד גדול של נחושת, ותלוי על האוּר כל שעה, ונחושתו עבה, ואפילו כשאין שם אוּר - מים שבשוליו חמים או פושרין; 'גרופים' = לשון שיריים: שממצין מנחושתו של שוליו
- ^ כלומר: תהא עוסקת בבצק כל שעה
- ^ טחה פני החררה במים
- ^ דאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה והעיסה
- ^ בחמין
- ^ ואף על גב דתנא אין לותתין - הכא נמי לא שנא, הואיל ואנו רואין שלא החמיץ: שאין שם לא סימני שיאור ולא סימני סידוק
- ^ מַעֲשֵׂה אֹרֵג (שמות כח לב) מתרגמינן 'עובד מחי'; כולם אריגה אחת אריגתם? משום דבחדא איסורא דרבנן תנא 'אם עבר מותר באכילה', בעית למימר נמי בכולהו
- ^ בהדיא דלא קנסינן ליה
- ^ והלכך: עברה ולשה בחמין - קרובה למזיד היתה, ואסור, ולא דמי לבציקות של נכרים, דאמרינן (לעיל דף מ,א) ממלא אדם כריסו מהן: דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן.
- ^ עליהן בבל יראה ובבל ימצא
- ^ וכולהו מפרש להו בגמרא: זיתום וזומן וקולן ועמילן;
- ^ בגמרא מפרש
- ^ חמשה מינין: חיטין, ושעורין, וכוסמין, ושבולת שועל, ושיפון
- ^ אם אכלן, אבל לאו - יש באכילתן; ובגמרא יליף לה כולה
- ^ לשון סתימה
- ^ מישג"א [מי החלב שנשאר מעשיית הגבינה]
- ^ מלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין
- ^ עיפושא: פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח
- ^ כלומר: מתישין כוחו
- ^ כגון כרישין ובצלים וחזרין כשאוכל מהן הרבה תמיד
- ^ סולת
- ^ עז
- ^ שלא ילדה
- ^ ישן של שלש שנים
- ^ לחולי זה
- ^ המועיל ללב קשה לעינים, או לאחד מתחלואי שאר האברים
- ^ זינזיבר"א
- ^ לפי שבאותן הימים אין נוהגין לעשות שכר אלא מתמרים, ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין אותן שלנו - קרי ליה 'שכר המדי'
- ^ שמטילין לתוכו מי שעורין, כגון שכר שלנו, ועושין אותו במדי
- ^ ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו, לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין
- ^ כשבית המקדש קיים
- ^ ובזכות הנסכים היה טעם ביינם
- ^ רישא דקרא יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח אתמלא מן חורבנה של ירושלים; וצור - מאדום היא
- ^ כשעשו גבור - יעקב חלש: אין מלכות שניהם מתקיים יחד
- ^ בופי"ט; לפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ, וסתם חומץ שלהם - מן תמד היה בא
- ^ בטל טעם היין וממהר להחמיץ:
- ^ מלעשר, שהרי אין כאן אלא מים: שלא מצא אלא כדי מדתו; ואף על גב דחזותיה וטעמא חמרא - קיוהא דפירא בעלמא הוא דעייל ביה
- ^ דאזיל בתר חזותא וטעמא
- ^ מתניתא קמייתא
- ^ לא נחשדו עמי הארץ מלעשר את התמד, לפי שאינו חשוב בעיניהם, לפיכך הלוקחו ממנו פטור מן הדמאי
- ^ ורבי יהודה במתניתא קמייתא טעמיה משום דפטור אפילו ממעשר ודאי, ובתמד דפורצני קאמר: שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס, והיינו תמד, ולית ביה אלא קיוהא דפירא; והא דקתני רבי יהודה מחייב – בדרווקא: שנותנין בשמרים מים, והוא נמי תמד; בההוא מחייב רבי יהודה אף על גב דלא מצא אלא כדי מדתו, לפי שהיין של שמרים מעורב בו, ומן המים נשאר בשמרים
- ^ מוריק"א קרו"ג [כרכום]
- ^ שלא תטעה מאן אמר חיטי ומאן אמר שערי
- ^ סמ"ך סמ"ך: רב יוסף שיש סמ"ך בשמו אמר שערי; לישנא אחרינא וסימניך 'סיסני': כלי ששמו כן, כדאמרינן (בבא מציעא דף סז,ב) 'ואי אגבינהו בסיסני קנה'; ושם כלי זה יהא סימן לגירסא זו: דרב יוסף אמר שערי: שני סמכי"ן יחד
- ^ שורין אותן יחד
- ^ מפסח ועד עצרת
- ^ עצור מנקביו
- ^ משלשלו
- ^ למי שיש לו שילשול מעצרו
- ^ שמשלשל יותר מדאי
- ^ מי סובין
- ^ סרכ"א [צריך לומר 'לכא' – עור אדום]
- ^ גלו"ד, והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים, או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה, ודרכן לתת בה קמח של שיפון; ולקמיה מפרש מאי 'של סופרים'
- ^ שהיא של סולת
- ^ משיירות משיוריהן לבנות סופרים: מלמדי תינוקות, שהן עניים, ומטיפולן של בנות עניים לא מצי למימר דעניות אין להן סולת אלא סיד; 'טיפול' לשון מטפל ומדביק אותו דבר, או סיד או סולת, על בשרן להשיר השער
- ^ ויהיב סימנא בהני דמתניתין, ואמר
- ^ ארבע מיני מדינה [שם אוכל עם שם לואי שאול משם מדינה: בבל, מצרים, מדי, אדום] שנינו בהם הצריכין לכל אדם, בין אומן בין לא אומן, שהרי למאכל או לרפואה עשויין: כותח, שכר, וחומץ, וְזֵיתום; אבל זומן אינו ראוי אלא לצבעים, וקולן של סופרים ועמילן של נחתומין - נייר עשוי מעשבים על ידי דבק שקורין גלו"ד
- ^ 'תכשיטי נשים' הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח - ומאי חמץ איכא