ביאור:בבלי פסחים דף מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

רבי יהודה היא [1], דתניא: '(ויקרא כב כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ [וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה] [2]: אותו אתה מתפיס לבדק הבית [3], ואי אתה מתפיס תמימים [4] לבדק הבית; מכאן אמרו: כל המתפיס תמימים לבדק הבית - עובר בעשה;

אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר [5]: (ויקרא כב יז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה, דברי רבי יהודה.' אמר לו רבי לבר קפרא: מאי משמע?

אמר לו: דכתיב 'לֵּאמֹר': לא נאמר בדברים [6].

בי רב אמרי: 'לֵּאמֹר' = לאו אמור [7]. [עיין תוספות]

מי תשמישו של נחתום [ישפכו מפני שהן מחמיצין]:

תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האישבורן [8]', ותניא אידך שופכין במקום האישבורן'!?

לא קשיא: הא דנפישי, דקוו, הא דלא נפישי, דלא קוו [9].

אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו [10].

דרשה רב מתנה בפפוניא [11]; למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה ואמרו ליה "הב לן מיא"!

אמר להו: אנא - במיא דביתו [12] אמרי.

דרש רבא: אשה לא תלוש בחמה [13] ולא בחמי חמה [14], ולא במים הגרופין מן המולייר [15], ולא תגביה ידה מן התנור [16] עד שתגמור את כל הפת, וצריכה שני כלים: אחד שמקטפת בו [17], ואחד שמצננת בו את ידיה [18].

איבעיא להו: עברה ולשה [19] מהו?

מר זוטרא: אמר מותר, רב אשי אמר: אסור;

אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה? דתניא: 'אין לותתין השעורין בפסח, ואם לתת: נתבקעו – אסורים, לא נתבקעו – מותרין [20].'

ורב אשי אמר: אטו כולהו חדא מחיתא מחיתינהו [21]? היכא דאיתמר [22] – איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר! [23]

הדרן עלך כל שעה




פסחים פרק שלישי ואלו עוברין

משנה:

ואלו עוברין בפסח [24] [ועיין תוספות: שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא אלא מעבירים מהשולחן]: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים; [25]

רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים [26]!

זה הכלל: כל שהוא ממין דגן [27] - הרי זה עובר בפסח,

הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת [28].

גמרא:

תנו רבנן: 'שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי: מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף:

מטמטם [29] את הלב משום נסיובי דחלבא [30];

ומסמא את העינים משום מילחא [31];

ומכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא [32];

תנו רבנן: 'שלשה דברים מרבין הזבל וכופפין את הקומה [33] ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, אלו הן: פת קיבר, ושכר חדש, וירק חי [34].

תנו רבנן: שלשה דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים, אלו הן: פת נקייה, בשר שמן, ויין ישן.

פת נקייה -


עמוד ב

דסמידא [35];

בשר שמן - דצפירתא [36] דלא אפתח [37];

יין ישן - עתיק עתיקי [38];

כל מילי דמעלי להאי [39] - קשה להאי [40], ודקשה להאי מעלי להאי, בר מזנגבילא רטיבא [41], ופילפלי אריכתא, ופת נקייה, ובשר שמן ויין ישן, דמעלי לכולי גופיה.

שכר המדי [42]:

דרמו ביה מי שערי [43].

וחומץ האדומי:

דשדו ביה שערי [44].

אמר רבי [נחמן בר] יצחק [במגילה ו,א – מובאת הדרשה על הפסוק ביחזקאל בשם רבי יצחק]: בתחלה [45] כשהיו מביאין נסכים מיהודה - [46] לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, והיו קורין אותו 'חומץ' סתם; ועכשיו - אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותו 'חומץ האדומי', לקיים מה שנאמר: (יחזקאל כו ב) [בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי] אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה: [47] אם מלאה זו - חרבה זו, ואם מלאה זו - חרבה זו.

רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא: (בראשית כה כג) [וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ] וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ [וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר] [48].

תניא: אמר רבי יהודה: ביהודה, בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ אינו צריך לעשר, מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד [49], ועכשיו [50] הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר, שחזקתו אינו בא אלא מן היין.

וסבר רבי יהודה תמד לאו בר עשורי הוא? והא תנן [מעשרות פ"ה מ"ו]: 'המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו – פטור [51], ורבי יהודה מחייב [52]'?

הכי קאמר [53]: לא נחשדו עמי הארץ על התמד [54].

אי בעית אימא נחשדו, ולא קשיא: הא בדרווקא הא בדפורצני [55].

וזיתום המצרי:

מאי זיתום המצרי?

תנא רב יוסף: תלתא שערי תלתא קורטמי [56] ותלתא מלחא;

רב פפא מפיק 'שערי' ומעייל 'חיטי', וסימניך [57]: סיסני [58];

תרו להו [59], וקלו להו, וטחני להו, ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא [60]; דקמיט [61] - מרפי ליה [62], ודרפי - מקמיט ליה [63]; לחולה ולאשה עוברה סכנתא [64].

וזומן של צבעים:

הכא תרגימו: מיא דחיורי [65] דצבעי בהו לבא [66].

ועמילן של טבחים:

פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא.

וקולן של סופרים:

הכא תרגומא פרורא דאושכפי [67];

רב שימי מחוזנאה אמר: זה טיפולן של בנות עשירים [68], שמשיירות אותו לבנות עניים [69].

איני! והא תנא רבי חייא [70]: 'ארבעה מיני מדינה ושלשה מיני אומנות [71]', ואי אמרת 'טיפולן של בנות עשירים' - מאי מיני אומנות איכא?

ואלא מאי, פרורא דאושכפי? אמאי קרי ליה האי 'קולן של סופרים'? 'קולן של רצענין' מיבעיא ליה!?

אמר רב אושעיא: לעולם פרורא דאושכפי, ומאי קרי ליה 'קולן של סופרים'? - דסופרים נמי מדבקין בהו ניירותיהן.

רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים:

תכשיטי נשים? סלקא דעתך [72]? אלא אימא אף טיפולי נשים, דאמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל

הערות[עריכה]

  1. ^ דאמר: לאו הבא מכלל 'לאמור' - לאו הוא
  2. ^ שָׂרוּעַ - הוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה, וכן שאר אברים; קָלוּט = שפרסותיו קלוטות; נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ - לדמיו הקדישהו לבדק הבית, וּלְנֵדֶר - להעלות קרבן - לֹא יֵרָצֶה, וכתב אֹתוֹ
  3. ^ אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית
  4. ^ הראויין למזבח
  5. ^ בתחלת הפרשה כתיב
  6. ^ נוטריקון 'לאמר'
  7. ^ אמור להן שיש איסור לאו בדברים; והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה (שמות יב א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר
  8. ^ לשון שבירה: שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן, ואין נבלעין - ומחמיצין
  9. ^ כשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות, וכשהן מועטות - לא קוו
  10. ^ בלילה, מפני שבימי ניסן המעיינות חמין, שעדיין ימות הגשמים הן, כדאמרינן ב'מי שהיה' (לקמן צד,ב): בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע, לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין, הלכך מלינן בלילה ומצטננין
  11. ^ ובלשון הקודש היו דורשין, וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר
  12. ^ תרגום של 'לנו'
  13. ^ לפי שחום השמש מחממת
  14. ^ במים שהוחמו בחמה, וכל שכן בחמי האוּר
  15. ^ המולייר = דוד גדול של נחושת, ותלוי על האוּר כל שעה, ונחושתו עבה, ואפילו כשאין שם אוּר - מים שבשוליו חמים או פושרין; 'גרופים' = לשון שיריים: שממצין מנחושתו של שוליו
  16. ^ כלומר: תהא עוסקת בבצק כל שעה
  17. ^ טחה פני החררה במים
  18. ^ דאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה והעיסה
  19. ^ בחמין
  20. ^ ואף על גב דתנא אין לותתין - הכא נמי לא שנא, הואיל ואנו רואין שלא החמיץ: שאין שם לא סימני שיאור ולא סימני סידוק
  21. ^ מַעֲשֵׂה אֹרֵג (שמות כח לב) מתרגמינן 'עובד מחי'; כולם אריגה אחת אריגתם? משום דבחדא איסורא דרבנן תנא 'אם עבר מותר באכילה', בעית למימר נמי בכולהו
  22. ^ בהדיא דלא קנסינן ליה
  23. ^ והלכך: עברה ולשה בחמין - קרובה למזיד היתה, ואסור, ולא דמי לבציקות של נכרים, דאמרינן (לעיל דף מ,א) ממלא אדם כריסו מהן: דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן.
  24. ^ עליהן בבל יראה ובבל ימצא
  25. ^ וכולהו מפרש להו בגמרא: זיתום וזומן וקולן ועמילן;
  26. ^ בגמרא מפרש
  27. ^ חמשה מינין: חיטין, ושעורין, וכוסמין, ושבולת שועל, ושיפון
  28. ^ אם אכלן, אבל לאו - יש באכילתן; ובגמרא יליף לה כולה
  29. ^ לשון סתימה
  30. ^ מישג"א [מי החלב שנשאר מעשיית הגבינה]
  31. ^ מלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין
  32. ^ עיפושא: פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח
  33. ^ כלומר: מתישין כוחו
  34. ^ כגון כרישין ובצלים וחזרין כשאוכל מהן הרבה תמיד
  35. ^ סולת
  36. ^ עז
  37. ^ שלא ילדה
  38. ^ ישן של שלש שנים
  39. ^ לחולי זה
  40. ^ המועיל ללב קשה לעינים, או לאחד מתחלואי שאר האברים
  41. ^ זינזיבר"א
  42. ^ לפי שבאותן הימים אין נוהגין לעשות שכר אלא מתמרים, ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין אותן שלנו - קרי ליה 'שכר המדי'
  43. ^ שמטילין לתוכו מי שעורין, כגון שכר שלנו, ועושין אותו במדי
  44. ^ ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו, לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין
  45. ^ כשבית המקדש קיים
  46. ^ ובזכות הנסכים היה טעם ביינם
  47. ^ רישא דקרא יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח אתמלא מן חורבנה של ירושלים; וצור - מאדום היא
  48. ^ כשעשו גבור - יעקב חלש: אין מלכות שניהם מתקיים יחד
  49. ^ בופי"ט; לפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ, וסתם חומץ שלהם - מן תמד היה בא
  50. ^ בטל טעם היין וממהר להחמיץ:
  51. ^ מלעשר, שהרי אין כאן אלא מים: שלא מצא אלא כדי מדתו; ואף על גב דחזותיה וטעמא חמרא - קיוהא דפירא בעלמא הוא דעייל ביה
  52. ^ דאזיל בתר חזותא וטעמא
  53. ^ מתניתא קמייתא
  54. ^ לא נחשדו עמי הארץ מלעשר את התמד, לפי שאינו חשוב בעיניהם, לפיכך הלוקחו ממנו פטור מן הדמאי
  55. ^ ורבי יהודה במתניתא קמייתא טעמיה משום דפטור אפילו ממעשר ודאי, ובתמד דפורצני קאמר: שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס, והיינו תמד, ולית ביה אלא קיוהא דפירא; והא דקתני רבי יהודה מחייבבדרווקא: שנותנין בשמרים מים, והוא נמי תמד; בההוא מחייב רבי יהודה אף על גב דלא מצא אלא כדי מדתו, לפי שהיין של שמרים מעורב בו, ומן המים נשאר בשמרים
  56. ^ מוריק"א קרו"ג [כרכום]
  57. ^ שלא תטעה מאן אמר חיטי ומאן אמר שערי
  58. ^ סמ"ך סמ"ך: רב יוסף שיש סמ"ך בשמו אמר שערי; לישנא אחרינא וסימניך 'סיסני': כלי ששמו כן, כדאמרינן (בבא מציעא דף סז,ב) 'ואי אגבינהו בסיסני קנה'; ושם כלי זה יהא סימן לגירסא זו: דרב יוסף אמר שערי: שני סמכי"ן יחד
  59. ^ שורין אותן יחד
  60. ^ מפסח ועד עצרת
  61. ^ עצור מנקביו
  62. ^ משלשלו
  63. ^ למי שיש לו שילשול מעצרו
  64. ^ שמשלשל יותר מדאי
  65. ^ מי סובין
  66. ^ סרכ"א [צריך לומר 'לכא' – עור אדום]
  67. ^ גלו"ד, והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים, או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה, ודרכן לתת בה קמח של שיפון; ולקמיה מפרש מאי 'של סופרים'
  68. ^ שהיא של סולת
  69. ^ משיירות משיוריהן לבנות סופרים: מלמדי תינוקות, שהן עניים, ומטיפולן של בנות עניים לא מצי למימר דעניות אין להן סולת אלא סיד; 'טיפול' לשון מטפל ומדביק אותו דבר, או סיד או סולת, על בשרן להשיר השער
  70. ^ ויהיב סימנא בהני דמתניתין, ואמר
  71. ^ ארבע מיני מדינה [שם אוכל עם שם לואי שאול משם מדינה: בבל, מצרים, מדי, אדום] שנינו בהם הצריכין לכל אדם, בין אומן בין לא אומן, שהרי למאכל או לרפואה עשויין: כותח, שכר, וחומץ, וְזֵיתום; אבל זומן אינו ראוי אלא לצבעים, וקולן של סופרים ועמילן של נחתומין - נייר עשוי מעשבים על ידי דבק שקורין גלו"ד
  72. ^ 'תכשיטי נשים' הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח - ומאי חמץ איכא