ביאור:בבלי פסחים דף יא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שלא ברצון חכמים - דברי רבי מאיר [1]; רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין!' ולא קא גזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה!
אמר רבא: שאני חדש: מתוך שלא התרת לו [2] אלא על ידי קטוף [3] - הוא זָכור [4].
אמר ליה אביי: תינח בשעת קטיפה, טחינה והרקדה מאי איכא למימר [5]?
[6] הא - לא קשיא: טחינה - ברחיא דיד [7], הרקדה - על גבי נפה [8]!
אלא הא, דתנן [במנחות פ"י מ"ח] 'קוצרין בית השלחים [9] ושבעמקים [10] אבל לא גודשין [11]', ואוקימנא כרבי יהודה - מאי איכא למימר [12]!?
אלא אמר אביי: חדש בדיל מיניה [13], חמץ לא בדיל מיניה [14].
אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא [15]?
דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא – כדשנינן; דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא: [16]הוא עצמו [17] מחזר עליו לשורפו [18], מיכל קאכיל מיניה [19]?!
רב אשי אמר: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: 'קמח וקלי' תנן [20].
הא דרב אשי - בדותא היא: התינח מקלי [21] ואילך [22], מעיקרא [23] עד קלי מאי איכא למימר? וכי תימא '[24] על ידי קיטוף', כדרבא [25], אלא קוצרין בית השלחין ושבעמקים [26] ואוקימנא כרבי יהודה, מאי איכא למימר? אלא דרב אשי בדותא היא [27].
וכל היכא דלא בדיל מיניה, מי גזר רבי יהודה? והתנן: 'לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה בצד הנר [28] בשביל שתהא מנטפת [29], ואפילו היא של חרס [30], ורבי יהודה מתיר [31]'!? [32]
התם משום חומרא דשבת מבדל בדילי.
ורמי דשבת אשבת, דתניא: 'חבל דלי שנפסק - לא יהא קושרו [33] אלא עונבו [34]; רבי יהודה אומר: כורך עליו [35] פונדא [36] או פסקיא [37] ובלבד שלא יענבנו [38]'!?
קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן [39] אדרבנן [40]!?
דרבנן אדרבנן לא קשיא: שמן בשמן מיחלף [41], עניבה בקשירה לא מיחלף; דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: טעמא דרבי יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה, אלא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא.
ורמי רבנן אדרבנן, דתנן: קושרין דלי בפסקיא [42] אבל לא בחבל [43], ורבי יהודה מתיר!?
חבל דמאי: אילימא חבל דעלמא [44], ורבי יהודה מתיר? קשר של קיימא הוא? דודאי אתי לבטולי!? אלא פשיטא דגרדי [45], וגזרו רבנן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא [46]!
[47] אִין: חבל בחבל מיחלף, עניבה בקשירה לא מיחלפא. [48].
וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר רבי יהודה? והתניא: 'בכור [49] שאחזו דם - אפילו הוא מת - אין מקיזין לו דם [50], דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים: יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום'!?
התם, מתוך שאדם בהול
על ממונו [51], אמרינן אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום - אתי למעבד במקום שעושין בו מום.
ורבנן?
כל שכן [52] דאי לא שרית ליה כלל [53] - אתי למעבד [54].
ומי אמרינן לרבי יהודה 'אדם בהול על ממונו'? והתנן [ביצה פ"ב מ"ח; עדויות פ"ג מ"יב]: 'רבי יהודה אומר: אין מקרדין [55] הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין [56]; וחכמים אומרים: אין מקדרין, אף אין מקרצפין'; ותניא: איזהו 'קידור' ואיזהו 'קרצוף'? - קידור קטנים ועושין חבורה, 'קרצוף' גדולים ואין עושין חבורה [57]!
התם, דאי שביק ליה – מיית, אמרינן 'אדם בהול על ממונו'; הכא, אי שביק ליה צערא בעלמא הוא - לא אמרינן אדם בהול על ממונו.
ורבי יהודה, מאי שנא גבי חמץ דגזר ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר?
לחם בלחם מיחלף, קידור בקרצוף לא מיחלף [58].
משנה:
רבי מאיר אומר: אוכלים כל חמש, ושורפין בתחלת שש [59];
רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש [60], ושורפין בתחלת שש;
ועוד אמר רבי יהודה: [61] שתי חלות של תודה [62] פסולות [63] מונחות על גב האיצטבא [64]; כל זמן שמונחות - כל העם אוכלין; ניטלה אחת [65] – תולין, לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן - התחילו כל העם שורפין;
רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש [66], ושורפין בתחלת שש [67].
גמרא:
תנן התם [סנהדרין פ"ה מ"ג]: '[68]אחד [69] אומר "בשנים בחדש" ואחד אומר "בשלשה" - עדותן קיימת [70], [71] שזה [72] יודע בעבורו של חדש [73] וזה אינו יודע בעבורו של חדש [74]; אחד אומר "בשלשה" ואחד אומר "בחמשה" - עדותן בטלה [75]; אחד אומר "בשתי שעות" ואחד אומר "בשלש שעות" - עדותן קיימת [76]; אחד אומר "בשלש" ואחד אומר "בחמש" - עדותן בטלה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: עדותן קיימת; אחד אומר "בחמש" ואחד אומר "בשבע" - עדותן בטלה [77], שבחמש חמה במזרח [78] ובשבע חמה במערב [79]'.
אמר אביי: כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר [80] אין אדם טועה ולא כלום, לדברי רבי יהודה [81] אדם טועה חצי שעה:
לדברי רבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום [82]: [83]מעשה כי הוה - במיפק תרתי ומעייל תלת [84], והא דקאמר "שתים" - בסוף שתים, והא דקאמר "שלש" - בתחלת שלש; [85]
לדברי רבי יהודה אדם טועה חצי שעה [86]: [87]מעשה כי הוה - בפלגא דארבע הוה, והאי דקאמר "שלש" - בסוף שלש, וקטעי פלגא דשעתא לקמיה; והאי דקאמר "חמש" - בתחלת חמש, וקטעי פלגא דשעתא לאחוריה [88]! [89]
איכא דאמרי אמר אביי: כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר אדם טועה משהו, לדברי רבי יהודה אדם טועה שעה ומשהו:
לדברי רבי מאיר אדם טועה משהו: מעשה כי הוה או בסוף שתים הוה או בתחלת שלש, וחד מינייהו טועה משהו [90];
לדברי רבי יהודה אדם טועה שעה ומשהו: מעשה כי הוה או בסוף שלש או בתחלת חמש,
הערות
[עריכה]- ^ דאיכא למיגזר דילמא כי מעסקי ביה אתי למיכל מיניה
- ^ קצירה כדרך כל השנה
- ^ בידים קוטפין המלילות מן הקרקע - דהא אסור לקצור לפני העומר, דכתיב (ויקרא כג י) עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן שהוא תחלה לקצירה
- ^ את איסור החדש על ידי שינוי המעשה ולא אתי למיכל
- ^ שהרי 'קמח' תנינא, דהיה בידים וכשטחנוהו והרקידוהו - איזה שינוי היה שם דלא ליתי למיתב לפומיה ההיא שעתא
- ^ ומשנינן:
- ^ לא היו טוחנין אותו ברחים של מים אלא ברחים של יד דהוי שינוי לזכרון
- ^ לצד תחתון של נפה הופך הנפה על פניה
- ^ כדרך חול קודם לעומר
- ^ תבואה הגדילה בין העמקים
- ^ וטעמא מפרש התם: כתוב אחד אומר וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אלמא מותר לקצור קודם לעומר, וכתוב אחד אומר עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם דמשמע שהוא קודם לכל קציר (שני חלקים מפסוק י בויקרא כג), הא כיצד? - ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו, וממקום שאי אתה מביא עומר - אתה קוצר; ותנן בפרק 'כל הקרבנות' (מנחות פ"ח דף פה,א, ושם) אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים, מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר
- ^ הא ליכא התם שינוייא דהא קוצרין קתני ובמגל, ולא גזרינן דילמא אתי למיכל, ואוקמיה לההיא כרבי יהודה במסכת מנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עא,א) מדקתני סיפא 'אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כו' ולא מיחו בידם חכמים', ואמרינן: מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו? - רבי יהודה
- ^ שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה ואין למודין לפשוט יד להושיט לפיהם
- ^ אבל חמץ למודין הן בכך כל השנה
- ^ בתמיה: דלא משנית אלא לרבי יהודה - והא דרבנן נמי קשיא: דבמתניתין לא גזרינן, והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר רבי מאיר, דהוא מבני פלוגתיה, דילמא אתי למיכל
- ^ אף על גב דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שלא יושיט לפיו, הכא - בבדיקת חמץ - ליכא למיגזר, ד
- ^ כל עסקו זה בחמץ אינו אלא
- ^ אין לך זכרון לאיסור גדול מזה
- ^ בתמיה
- ^ ואין אלו ראויין לאכילה
- ^ לאחר שנתייבש בתנור
- ^ אין ראוי לאכול
- ^ בעודו רך בקליות קודם שיתיבש
- ^ זכור הוא
- ^ כדשני רבא לעיל
- ^ דליכא קיטוף
- ^ וטעמא דרבי יהודה משום דבדילי מיניה, וחמץ לא בדיל מיניה: שרגיל בו כל שעה
- ^ כל נר שבגמרא היינו הכלי קרויישי"ל
- ^ טיפין דקות כשהפתילה מבערת
- ^ אותה שפופרת, דמאיסא - אפילו הכי אסור דילמא אתי למיכל מינה, ותניא: הנותן שמן לנר - חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו - חייב משום מכבה
- ^ ואף על גב דשמן הכל תדירין בו
- ^ ודרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי, דהא אוקימנא טעמא בחמץ משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו;
- ^ דהוי קשר של קיימא; קשר של קיימא שהוא עשוי שלא להתירו לעולם - הוי אב מלאכה [במסכת שבת פ"ז]
- ^ ולא גזרינן עניבה אטו קשירה
- ^ כריכה בעלמא
- ^ אזור חלל
- ^ פיישל"א שכורכין סביבות שוקיים
- ^ גזירה משום קשירה הואיל ועסוק בכך
- ^ דשפופרת
- ^ דחבל
- ^ זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכליה
- ^ דלאו קשר שעשוי להתקיים הוא, דאינו מפסיד פסיקייא שלו בכך
- ^ שמא יניחנו שם עולמית
- ^ שתשמישו לכך ואיכא למיחש שמא יניחנו שם
- ^ חבל דגרדי, שאינו ראוי למילוי מים תמיד
- ^ ורבי יהודה מתיר ולא גזר גבי שבת, כדאוקימנא טעמא: דמשום חומרא דשבת פרשי אינשי מאיסורא דיליה ונזכרין הן, אבל דרבנן דהכא אדרבנן דעניבה קשיא
- ^ ומשנינן:
- ^ והשתא איתרצו כולהו: דרבנן גזרו כל היכא דמיחלף בין בשבת בין בשאר איסורי, הילכך בחָדָש לפני העומר גזרו, וכן בשפופרת, וכן בחבל; אבל בחמץ – לא, משום דמוזהר עליו לשורפו; ובעניבה נמי לא, משום דלא מיחלפא; ורבי יהודה גזר בכל מילי דלא בדילי מיניה, ובמידי דבדילי מיניה לא גזר, הילכך בחמץ – גזר, אבל בחָדָש - בדילי מיניה; ובכל הנך דשבת, משום דבדילי מינייהו; ודקא מחמיר בעניבה - משום דקסבר היא גופא קשירה היא
- ^ בכור - אסור להטיל בו מום ואפילו לגרום, כדתניא: ’[מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ (ויקרא כב כא); אין לי אלא שלא יטיל בו מום, מניין שלא יגרום לו? תלמוד לומר: כָּל מוּם [במסכת ביצה (דף כז,ב)]
- ^ אפילו במקום שאינו עושה בו מום דהיינו בכל מקום שבו אם אינו חותך ממנו עצם או פוגם שפתו או אזנו; וכל דבר שאינו חוזר לקדמותו הוי 'מום', אידך לא הוי 'מום'; וקא גזר רבי יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואף על גב דקדשים הכל בדילין מהן; מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בתורת כהנים [ספרא אמור פרשתא ז הלכה ט-י]
- ^ כהן זה בהול על הבכור שלא ימות
- ^ הואיל ובהול הוא
- ^ אי לא שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום
- ^ עובר על דבריך ועושה, ושוב אין נִזְהר בין מקום מום לשלא במקום מום, דסבור שהכל שוה
- ^ אשטרלי"ד
- ^ כדפרשינן: בכלי ששיניו גסות ואינו עושה חבורה, דחובל בבעלי חיים - אב מלאכה היא
- ^ קתני מיהת 'אבל מקרצפין'; אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול, אי שרית ליה קירצוף - עביד קידור, לפי שהטיט מכחיש את הבהמה ומצערה
- ^ ורבנן סברי מיחלף
- ^ ואף על גב דכל שעה ששית מדאורייתא שריא, גזור רבנן עלה דילמא טעי וסבור על השביעית שהיא ששית; אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית, ומותר
- ^ ואינו אוכל, דטעי וסבור על שביעית שהיא חמישית, ומיהו לשרוף אינו צריך, ומאכיל לבהמתו; אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית
- ^ בכל ערב פסח
- ^ של חמץ
- ^ ובגמרא מפרש מאן פסלינהו
- ^ סטיו שהיה בהר הבית ששם מתקבצין ויושבים בני אדם והיו רואין אותן לסימן
- ^ בתחלת חמש בא שליח בית דין ונוטל האחת
- ^ דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאוכלן
- ^ דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע
- ^ הרג זה את הנפש, ו
- ^ מן העדים
- ^ ובית דין היו בודקין אותן בשבע חקירות, כדלקמן, וכיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי - וכשבדקום איזה יום בחדש אמר זה בשני וזה אמר בשלישי - שניהן על יום אחד העידו
- ^ אלא
- ^ שאמר "בשנים בחדש"
- ^ שחודש שעבר מלא והוקבע ר"ח ביום שלשים ואחד
- ^ וזה שאמר שלשה - סבור שהוקבע החדש ביום שלשים והואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שתבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלקו
- ^ דבהא ליכא למטעי, וקרא כתיב (דברים יג טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ [וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב] וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן שתהא עדותן מכוונת, ואי לא - לא קטלינן, והוא והן פטורים, דאין עדים נהרגין אלא על ידי הזמה
- ^ דטועה אדם בכך
- ^ אפילו לרבי יהודה
- ^ של רקיע ויכול להבין על ידי הצל כשנותן ידו כנגד המזרח הוה הצל לצד מערב
- ^ והצל לצד מזרח
- ^ כשתדקדק בדבריהם ותעמוד על מכונו - תמצא לדברי רבי מאיר דמקיים עדות ד"שנים" ו"שלש" ומבטל של "שלש" ושל "חמש"
- ^ דמקיים אף "שלש" ו"חמש"
- ^ והטועה - שקרן הוא
- ^ והאי דמקיים רבי מאיר עדות של "שתים" ו"שלש" - משום ששניהם העידו על רגע אחד, ד
- ^ ביציאתה של שניה כשהשלישית נכנסת ושניהן כך העידו
- ^ ולקמן פריך: מי יודע שכוונתן לכך היתה? דילמא האי דקאמר "שתים" - בתחלת שתים קאמר, ויש חילוק ביניהן! והואיל ולרבי מאיר אין תולין בטעות - הרי הן שקרנין!?
- ^ תולין בטעות חצי שעה
- ^ הילכך, כי אמר האי "בשלש" והאי "בחמש" - עדותן קיימת ד
- ^ וזה אמר בסוף שלש וזה בתחלת חמש, וכל אחד מהן טעה מן המעשה חצי שעה
- ^ ולקמיה פריך ליה: היכי מהדרינן לצרופי עדותן? הוה לן למימר דהאי - בתחלת שלש קאמר, והאי - בסוף חמש קאמר, ויש חילוק גדול ביניהן, וכולי האי לא טעו, ותחלק עדותן ונציל את הנפש!
- ^ אם בסוף שתים הוה, האי דקאמר "שלש" - בתחלת שלש, וקא טעי משהו; ואי בתחלת שלש, האי דקאמר "שתים" - בסוף שתים, וקא טעי משהו