ביאור:בבלי פסחים דף קטז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אף כאן בפרוסה [1];
דבר אחר: מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה [2] - אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה [3].'
אף על פי שאין חרוסת מצוה:
ואי לא מצוה, משום מאי מייתי לה?
אמר רבי אמי: משום קפא [4].
אמר רב אסי: קפא דחסא – חמא [5]; קפא דחמא - כרתי [6]; קפא דכרתי - חמימי [7]; קפא [8] דכולהו – חמימי [9];
אדהכי והכי נימא הכי: קפא קפא דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך.
רבי אלעזר בר' צדוק אומר מצוה [ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח]:
מאי 'מצוה'?
רבי לוי אומר: זכר לתפוח [10]; ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט.
אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה [להקטין את חריפותו] [11] וצריך לסמוכיה [12]: לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: 'תְּבָלִין [13] - זכר לתבן; חרוסת [14] - זכר לטיט; אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים [15]: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.'
משנה:
מזגו לו כוס שני, וכאן [16] הבן שואל אביו [17];
ואם אין דעת בבן - אביו מלמדו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה?
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור?
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי? [18]
שבכל הלילות אין אנו מטבילין פעם אחת [19], הלילה הזה שתי פעמים [20]?
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו [21]:
מתחיל בגנות [22] ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי (דברים כו ה: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב) עד שיגמור כל הפרשה כולה.
גמרא:
תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו, ואם לאו - הוא שואל לעצמו; ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים:
מתקיף לה רבא: אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלא חדא זימנא? [23]
אלא אמר רבא: הכי קתני: שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.
מתקיף לה רב ספרא: חיובא לדרדקי? [24]
אלא אמר רב ספרא: הכי קתני [25]: 'אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים'. [26]
מתחיל בגנות ומסיים בשבח:
מאי בגנות?
רב אמר: מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו;
ושמואל אמר: עבדים היינו.
אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא - מאי בעי למימר ליה?
אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי!
אמר ליה: פטרתן מלומר "מה נשתנה", פתח ואמר "עבדים היינו" [27].
משנה:
רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר
| המשך המשנה |
שלשה דברים אלו בפסח - לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור:
פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות יב כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' [אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ];
מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות יב לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ [כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם];
מרור - על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות א יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם [בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ];
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם; לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו הללויה.
עד היכן הוא אומר?
בית שמאי אומרים: עד (תהלים קיג ט: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה [הַלְלוּ יָהּ];
ובית הלל אומרים: עד (תהלים קיד ח: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם) חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם;
וחותם בגאולה [28]:
רבי טרפון אומר: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" ולא היה חותם;
רבי עקיבא אומר: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם <מן הפסחים ומן הזבחים> [מן הזבחים ומן הפסחים] כו' עד "ברוך אתה ה' גאל ישראל". [29]
גמרא:
אמר רבא: צריך שיאמר "ואותנו הוציא משם" [30].
אמר רבא: מצה צריך להגביה [31], ומרור צריך להגביה [32], בשר [33] אין צריך להגביה [34]; ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ [35].
אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה: כתיב הכא (שמות יג ח) [וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר] בַּעֲבוּר זֶה [עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם], וכתיב התם (דברים כא כ) [וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ] בְּנֵנוּ זֶה [סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא]: מה להלן פרט לסומא - אף כאן פרט לסומין [36].
איני! והאמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף: מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף? אמרו: רב יוסף! מאן דאמר אגדתא בי רב ששת? אמרו רב ששת! [37]
קסברי רבנן [38] מצה בזמן הזה דרבנן;
מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא? והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן [39]?
קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [40].
לרב ששת ולרב יוסף נמי, הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון?
הכי? השתא: בשלמא התם, מדהוה ליה למיכתב 'בננו הוא' וכתיב בְּנֵנוּ זֶה - שמע מינה פרט לסומין הוא דאתא, אבל הכא, אי לאו בַּעֲבוּר זֶה - מאי לכתוב? אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא [41].
לפיכך אנחנו חייבין:
הערות
[עריכה]- ^ לברך על אכילת מצה, ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות
- ^ רשב"ם: ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו, שירא שמא יצטנן התנור; קודם שיזדמן עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה
- ^ כדי שלא תחמיץ
- ^ שרף החזרת קשה, ויש בו ארס; רשב"ם: והרי הוא כארס
- ^ מי שאכל חזרת וחָלָה בשביל הקפא - יאכל צנון וירפא
- ^ מי שאכל צנון וקשה לו - יאכל כרתי [רשב"ם: כרישים]
- ^ ישתה מים חמין
- ^ ארס של כל ירקות
- ^ חמין [רשב"ם: מים חמין] רפואה להן
- ^ שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר ח,ה) [במסכת סוטה דף יא,ב]
- ^ להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית בו קיוהא [חומר להקטין חריפותו]
- ^ להטיל ולכתוש בו הרבה כדי שיהיה עב
- ^ ירקות [רשב"ם: בשמים] שמטילין בחרוסת
- ^ שכותשים בו הדק
- ^ חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרין; כמו מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר ב,ח)
- ^ במזיגת כוס שני; רשב"ם: ורבינו קבל מרבו רבי יעקב בן יקר: 'וכן הבן שואל', כמו כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד (במדבר כז ז), כלומר: דין הוא שיהא
- ^ "מה נשתנה" – עכשיו, שמוזגין כוס שני, קודם אכילה
- ^ רשב"ם: בזמן שבית המקדש קיים היה שואל כן;
- ^ רשב"ם: טיבול ירקות בתוך הסעודה; ובגמרא פריך לה
- ^ רשב"ם: טיבול ראשון דשאר ירקות, וטיבול שני דמרור
- ^ רשב"ם: אם מבין הרבה יפרש הכל
- ^ רשב"ם: מפרש בגמרא
- ^ רשב"ם: דקתני שבכל הלילות (אין) אנו מטבילין פעם אחת אבל אשבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ליכא למיפרך הכי, דהתם - הכי קאמר: בכל הלילות אין אנו מחזרין אחר מרור
- ^ רשב"ם: בתמיה: הא משום הכירא דתינוקות כדי שישאלו קעבדינן!
- ^ רשב"ם: מהכא שמעינן דהכי אית לן למימר
- ^ רשב"ם: והאומר "אין אנו חייבין לטבל" - שיבוש הוא בידו.
- ^ רשב"ם: לאחר שאילת הבן התחיל לומר "עבדים היינו" וגומר הגדה בשבח והודאה, כלומר: כן עשה לנו הקב"ה שהיינו עבדים והוציאנו משם
- ^ רשב"ם: מסיים את ההגדה בברכת גאולה, והשתא לא מפרש היאך מברכין אותה; ולקמן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא בההיא ברכה; דלרבי טרפון פותח ב'ברוך' ואינו חותם ב'ברוך', מידי דהוה אברכת פירות וברכת המצות: דכולה הודאה היא; ולרבי עקיבא חותם בה נמי ב'ברוך', לפי שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה
- ^ רשב"ם: והיינו דעבדינן כרבי עקיבא מחבירו, ותנא קמא - דקאמר וחותם בגאולה - אינו תנא שלישי, דאם כן אמאי עבדינן כרבי עקיבא, הואיל ורבנן פליגי עליה? הא אין הלכה כרבי עקיבא מחביריו!? והא דקאמר תנא קמא 'וחותם בגאולה' – דברי הכל היא, ולא בא למעט מילתייהו דרבי טרפון ורבי עקיבא, אלא לאשמעינן שמסיימין בברכת גאולה, דלא תימא 'אין מברכין כלל בסיום הגדה כי אם ברכת היין לבד על הכוס השני'! וראיה לדבר במסכת כתובות בפרק 'אף על פי' (דף נז,א) דאיכא נמי פלוגתייהו דרבי טרפון ורבי עקיבא כהאי גוונא: דפליגי בסתם משנה, דתנן: 'הגיע זמן ולא נישאו - אוכלת משלו ואוכלת בתרומה; רבי טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה; רבי עקיבא אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה'; וכי היכי דפליגי התם רבי טרפון ורבי עקיבא בפירושא ד'אוכלת בתרומה' ולאו תלתא תנאי הוו - הכי נמי פליגי תרוייהו הכא בפירושא 'וחותם בגאולה', ולאו תלתא תנאי הוו: שהתנא סָתַם דבריו בין הכא בין בכתובות, והדר מפרש לה בפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא; וחותם דתנא קמא = סיום בעלמא, ואינו 'חותם' דרבי טרפון = חתימת סוף ברכה היא.
- ^ רשב"ם: שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם: שאף אותנו גאל הקב"ה
- ^ כשהוא אומר "מצה זו שאנו אוכלין"
- ^ רשב"ם: כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן1 וכן בתשובת הגאונים: דהא דאמר 'צריך להגביה' - היינו במצוה זו דאגדתא
- ^ רשב"ם: של מיני תבשילין
- ^ כשהוא אומר "פסח שהיו אבותינו אוכלים" - לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח, דהא לא מצי למימר 'פסח זה'
- ^ רשב"ם: אם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו מחיים לפסח
- ^ רשב"ם: מדכתיב זֶה - משמע שיכירוהו בראיית העין
- ^ רב יוסף ורב ששת - מאורי עינים היו.
- ^ רשב"ם: רב ששת ורב יוסף
- ^ הוא דאמר בסופא דהאי פירקא (דף קכ,א) אחד זה ואחד זה דרבנן
- ^ רשב"ם: וכשם שבזמן שבית המקדש קיים – פטור, השתא נמי פטור, ואינו מוציא אחרים ידי חובתן
- ^ רשב"ם: לכך אני אוכל מצה ומרור: זכר למה שעשו לי בצאתי ממצרים; ורב ששת ורב יוסף גזירה שוה לא גמרי