ביאור:בבלי פסחים דף סז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין [1] ואין טמאי מתים משתלחין [2], ואיזה זה? פסח הבא בטומאה [3].
אמר אביי: אי הכי, לימא נמי 'יאמר זב וטמאי מתים ואל יאמר מצורע, ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן [4]! אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין וטמאי מתים משתלחין, ואיזה זה [5]? - פסח הבא בטומאה', וכי תימא הכי נמי – והתנן: פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות [6], ואם אכלו – פטורין!
אלא אמר אביי: לעולם מקרא קמא [7]; אם כן ניכתוב רחמנא 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא', 'לָנֶפֶש' למה לי [8]? וכי תימא האי ' לָנֶפֶש' להכי הוא דאתא: הטמא מת - הוא דנדחה לפסח שני [9] אבל שאר טמאין לא [10] – והתניא: 'יכול לא יהו עושין [11] פסח שני אלא טמאי מתים ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מניין? תלמוד לומר: אִישׁ אִישׁ [כִּי יִהְיֶה טָמֵא] לָנֶפֶש [12] לָנֶפֶש דכתב רחמנא למה לי? - אלא הכי קאמר [13]: איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני, אלא עבדי בטומאה [14], וכי עבדי ציבור בטומאה - בטמא מת אבל שאר טומאות - לא עבדי [15].
אמר רב חסדא: מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו [16] – פטור [17], שנאמר (ויקרא יג מו) [כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא] בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ; בָּדָד יֵשֵׁב = לבדו ישב; מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ - הכתוב נתקו לעשה [18].
איתיביה: מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו – בארבעים; זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן – בארבעים [19]; וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה [20], ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר (שמות יג יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ [כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם]; עִמּוֹ – במחיצתו [21].
תנאי היא [22], דתניא : '(ויקרא יג מו) [כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא] בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ; בָּדָד יֵשֵׁב = לבדו ישב: שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו [23];
יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת?
תלמוד לומר (במדבר ה ג) [מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם] וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם [אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם] - ליתן מחנה לזה ומחנה לזה [24], דברי רבי יהודה;
רבי שמעון אומר: אינו צריך [25]! הרי הוא אומר (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ [26]; יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר טמאי מתים משתלחין, זבין לא כל שכן! [27] למה נאמר זב? ליתן לו מחנה שניה!
ויאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר: זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן! למה נאמר מצורע? - ליתן לו מחנה שלישית; כשהוא אומר בָּדָד יֵשֵׁב - הכתוב נתקו לעשה.'
מאי חומריה דזב מטמא מת? שכן טומאה יוצאה עליו מגופו? אדרבה טמא מת חמור, שכן טעון הזאה שלישי ושביעי!
אמר קרא: [טָמֵא] וְכֹל טָמֵא [(במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ] - לרבות טמא שרץ [28], וזב חמור מטמא שרץ!'
ומאי חומריה?
כדאמרן.
אדרבה, שרץ חמור שכן מטמא באונס [29]!
אמרי:
[30] כי האי גוונא [31] זב נמי טמויי מטמי באונס [32], כדרב הונא, דאמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס [33].
מאי חומריה דמצורע מזב?
שכן טעון פריעה [34] ופרימה [35] ואסור בתשמיש המטה [36].
אדרבה זב חמור, שכן מטמא משכב ומושב [37] ומטמא כלי חרס בהיסט [38]!
[39] אמר קרא זב וְכָל זָב (במדבר ה ב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ) - לרבות בעל קרי [40], ומצורע חמור מבעל קרי [41].
[42] ומאי חומריה?
כדאמרן [43]!
אדרבה, בעל קרי חמור, שכן מטמא במשהו [44]!
סבר לה כרבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב צריך כחתימת פי האמה [45] - ולא הודו לו חכמים.
ואיתקש ליה בעל קרי לזב [46]!
ו-כָּל צָרוּעַ [47] למה לי [48]?
איידי דכתיב כָל זָב - כתיב נמי כָּל צָרוּעַ.
ורבי יהודה? שפיר קאמר רבי שמעון [49]?
ההוא [50] מיבעי ליה [51] לכדתניא: ' רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶש: בשעה שטמאי מתים משתלחין - זבין ומצורעין משתלחין; אין טמאי מתים משתלחין [52] כדלעיל בשמעתין [איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחין לפסח שני]</ref> - אין זבין ומצורעין משתלחין [53].' [54]
אמר מר: זב וְכָל זָב (במדבר ה ב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ) - לרבות בעל קרי; מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן [55]: מחילות לא נתקדשו [56], ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות [57].
מיתיבי: בעל קרי כמגע שרץ – מאי, לאו למחנותם?
לא לטומאתם [58].
'לטומאתם'? האי טומאת ערב כתיב ביה [59] והאי טומאת ערב כתיב ביה (ויקרא יא לא: כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב)!? אלא - לאו למחנותם?
לא! לעולם לטומאתם, והא קמשמע לן: דבעל קרי כמגע שרץ: מה מגע שרץ מטמא באונס [60] - אף בעל קרי מטמא באונס [61].
מיתיבי:
הערות[עריכה]
- ^ מן העזרה
- ^ וטמאי מתים נכנסים לתוכה
- ^ כשרוב ציבור טמאין במת - עושין פסח בטומאה, וְזָבִין ומצורעין שבהן - נדחין
- ^ מצורע חמור מזב; לקמן מפרש חומריה
- ^ בתמיה
- ^ דכי דייקינן 'איש נדחה ואין ציבור נדחין' - בטמא נפש הוא דדייקינן - גבי אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לא כתיב אלא לָנֶפֶשׁ ובדידה דייקינן 'איש ולא ציבור', אלמא מהתם יליף, דאי מוִישַׁלְּחוּ – כדריש לקיש - זב נמי לישתרי
- ^ וכדדייקינן: 'איש נדחה ואין ציבור נדחין'
- ^ ודקשיא לך 'אימא ציבור כלל לא' - אם כן דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא - לחומרא ממעטינן, למאי הילכתא כתב לָנֶפֶש?
- ^ למעוטי זבין ומצורעין:
- ^ - לכתוב טומאה סתם, דנשמע דבכל טומאות יחיד נדחה לשני, וציבור לית להו תקנתא, דעל כרחך לָנֶפֶש למעוטי זבין ומצורעין אתא, ולאחמורי עלייהו! ואי לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו, ולמימר דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין פסחיהן בטומאה, אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נדחין - לגבי מאן מחמיר עלייהו? וכי תימא לגבי יחיד מחמיר עלייהו, וקאמר 'טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשני, אבל זב ומצורע אפילו נטהר בשני לית ליה תקנתא בתשלומין'
- ^ חייבין
- ^ איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה, מדלא כתיב 'לנפש' ברישא; אי נמי 'איש כי יגע במת' - שמע מינה למידרשיה באנפיה נפשיה הוא:
- ^ אלא על כרחך מיעוטא דציבור - לאקולי אתא, ולמימרא
- ^ דאין נדחין אלא עושין בטומאה, ומשום הכי
- ^ - לָנֶפֶש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו, אבל זיבה וצרעת לא
- ^ מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפנים מחומת כל ערי ישראל, כדאמר לקמן 'מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל'
- ^ ממלקות דוְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג)
- ^ ואף על גב דלאו בתר 'לאו' כתיב – על כרחך לנתוקי לאוי אתא, דקיימא לן 'לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו'; דאי לאטעוניה עשה ולא תעשה - הא כתב ביה עשה אחרינא: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה ב); אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה, ואף על גב דעשה יתירי כתיבי - כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי; ועוד: דבהאי כתיב כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ וגו', משמע: כל ימיו - בבדד ישב קאי: דאם עבר ונכנס - יחזור ויצא, ואין בו עונש אחֵר, כדדרשינן [לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ] כָּל יָמָיו (דברים כב יט) דאונס את הנערה, במסכת מכות (דף טו,א): כל ימיו בעמוד והחזר קאי, ומנתקינא ליה ללאוי
- ^ זב - מחיצתו הר הבית: דאסור לכנס במחנה לויה, כדלקמן: שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה, חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית; ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל - דהיינו כל העיר
- ^ כל הר הבית חוץ לחומת העזרה
- ^ ומשה לוי היה
- ^ דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית
- ^ כגון זבין וטמאי מתים; למדנו לשִׁלוּחוֹ של מצורע שהוא חמור מכולן
- ^ מדלא כתיב 'מחנה' משמע מחנה לכל אחד ואחד; והתם - תרתי מחנות כתיבי: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה ב), מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, והאי מחוץ למחנה דמצורע - ליתן לו מחנה שלישית
- ^ האי מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית להוציאו
- ^ דכולהו מהתם נפקי, דעל כרחך כולן חמורים זה מזה בטומאותיהן, דאי כולהו שוו לענין מחנות - לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא: כל שכן דחמור בעי שילוח! ומדכתבינהו כולהו - שמע מינה שילוחו של זה לא כשילוחו של זה
- ^ לקמיה פריך: מאי חומריה דזב מטמא מת?
- ^ לשילוח; והוא הדין לנוגע בנבילה, וכל טמאי מגע; וכיון דכתב רבוייא לטמאי מגע - לא איצטריך למיכתב זב, דחמיר מטמא שרץ, שהרי טומאה יוצאה עליו מגופו
- '^ זב אינו מטמא מחמת אונס אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה, כדאמר במסכת נדה בפרק 'בנות כותים' (לה,א) ’[ויקרא טו,ב: כִּי יִהְיֶה זָב] מִבְּשָׂרוֹ - ולא מחמת אונסו
- ^ ומשנינן:
- ^ כגון טומאת טמאי שרץ, שאינו אלא טומאת ערב
- '^ כגון בראיה ראשונה שאין בה אלא טומאת ערב, דאיתקש לשכבת זרע, דכתיב (ויקרא טו לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע והיינו ראיה ראשונה, דלא מנה ביה בהאי קרא אלא חדא זיבה - דאזלינן בתר מניינא דקרא, כדאמרינן במגילה (ח,א): מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו'
- ^ מהאי היקש גופיה נפקא ליה לרב הונא: מה קרי מטמא באונס אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה [דגבי קרי לא כתיב מיעוטא] אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס; זוב דומה ללובן ביצה המוּזֶרֶת; שכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוּזֶרֶת
- ^ פריעת הראש = גידול שיער
- ^ בבגדים
- ^ כדכתיב (ויקרא יד ח) וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ ואין אהלו אלא אשתו; למאן דאמר במועד קטן (ז,ב) קל וחומר לימי חלוטו איכא חומרא טובא, ולמאן דאמר ימי ספרו דוקא - אפילו הכי חומרא מיהא היא, דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש
- ^ זב עושה משכבו ומושבו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו אף על פי שלא נגעו הבגדים במשכב, אבל מצורע - אף על גב דתניא בתורת כהנים 'עושה משכב ומושב' - לאו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, אלא לטמא אוכלין ומשקין
- '^ דכתיב (ויקרא טו יב) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר, ותניא בתורת כהנים [ספרא מצורע פרשת זבים פרשתא ג פרשה ג הלכה א]: יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא?... תלמוד לומר אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ; ולהלן הוא אומר (ויקרא ו כא) [וּכְלִי חֶרֶשׂ] אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ [יִשָּׁבֵר]: מה בו האמור להלן מאוירו - אף בו האמור כאן אינו מטמא במגע אלא מאוירו; אם כן – [הלכה ב] מאחר שלמדנו שמטמא אותו מאוירו - מה תלמוד לומר אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ? פירוש: ומה חלק בו, ומה הוסיף בו בכלי חרס בטומאת הזב מבשאר טומאות? - במגעו שהוא ככולו, - הוי אומר זה היסטו
- ^ ומשנינן:
- ^ קֶרִי כזב
- ^ וכיון דאיתרבי בעל קרי לישתלח חוץ לשתי מחנות - לא איצטריך מצורע, דחמור מבעל קרי
- ^ ופרכינן:
- ^ וכיון דלא איצטריך וכתביה רחמנא - ליתן לו מחנה שלישית
- ^ כעין חרדל ובפחות מכאן, במסכת נדה (מ,ב), ומצורע שיעורו כגריס - בתורת כהנים
- ^ כדי סתימת נקב פי אמתו, ויליף לה [במסכת נדה דף מג,ב] מהֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ (ויקרא טו ג)
- ^ כדכתיב (ויקרא טו לב) זֹאת
תהיהתּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע [לְטָמְאָה בָהּ] מה זב צריך כחתימת פי האמה - אף בעל קרי; אלמא מצורע חמור, דאזלא ליה פירכא ד'כל שהוא' וכי איצטריך ליתן לו מחנה שלישית - ^ דכתיב גבי מצורע (במדבר ה ב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ)
- ^ מאי כָּל מרבי גבי דין מצורע
- ^ דמפיק ליה מההוא קרא דין שילוחין, ולמה לי קרא אחרינא
- ^ צָרוּעַ וְזָב
- ^ לכדרבי אליעזר אתי: לאקשינהו לטמא מת לפוטרו מן ההיכרת בפסח הבא בטומאה, ואף על גב דלא אישתרי להו לכתחלה בביאת מקדש
- ^ כגון פסח הבא בטומאה דאישתרו [טמאי מתים לכתחלה כשרוב הציבור טמאי מתים כדכתיב [(במדבר ט י) אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ
- ^ שילוחן הראשון בכרת
- ^ ומיהו לכתחלה לא אישתרו, דהא טָמֵא לָנֶפֶשׁ גלי רחמנא דאין ציבור נדחין, הא בשאר טומאות – נדחין, מיהו אהני היקישא לפוטרן מן ההיכרת.
- ^ הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה, וכי הדדי אמרינהו
- ^ מחילות ומערות שלתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה
- ^ והיינו כברייתא, דהא איתקש לזב
- ^ דאין טמא שבעה כזב וכטמא מת
- ^ וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו טז)
- ^ אם נפל עליו שרץ מת
- ^ כגון אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה