ביאור:בבלי פסחים דף יג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"בתוך הנץ החמה" - בגילוייה הוה קאי, וזהרורי בעלמא הוא דחזא - קא משמע לן.
אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה [1].
אמר ליה רבא לרב נחמן: ונימא מר 'הלכה כרבי מאיר [2]', דסתם לן תנא כוותיה, דתנן [פסחים פ"ב מ"א]: כל שעה שמותר לאכול - מאכיל [3] [4]!
ההיא לאו סתמא הוא, משום דקשיא מותר [5].
ונימא מר 'הלכה כרבן גמליאל [6]', דהוה ליה מכריע!
אמר ליה: רבן גמליאל לאו מכריע הוא, טעם דנפשיה קאמר. [7].
ואיבעית אימא: רב - דאמר כי האי תנא [8], דתניא:
'ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות, תלויות [9], וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות [10] - דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר משום רבי יהושע;
אמרו לו: טהורות לא ישרפו [11] שמא ימצאו להן אוכלין [12]!
אמר להן: כבר בקשו ולא מצאו [13].
אמרו לו: שמא חוץ לחומה לנו [14]?
אמר להם: לדבריכם [15] אף תלויות לא ישרפו [16], שמא יבא אליהו [17] ויטהרם [18]!?
אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים [19] מפני הטורח [20]!
אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע.';
מאי לאו אפילו לאכול [21]?
אמר רב פפא משמיה דרבא: לא, לבער [22].
ואף רבי סבר להא דרב נחמן, דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא [23] מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא [24], ובא לפני רבי; שעה ראשונה אמר לו "המתן [25]"; שניה אמר לו "המתן"; שלישית אמר לו "המתן"; רביעית אמר לו "המתן"; חמישית [26] אמר לו: "צא ומוכרה בשוק [27]!"! מאי, לאו לנכרים, כרבי יהודה?
אמר רב יוסף: לא, לישראל, כרבי מאיר [28].
אמר ליה אביי: אי לישראל - נישקליה לנפשיה [29]!
משום חשדא, דתניא: 'גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים [30] ואין פורטין לעצמן; גבאי תמחוי [31] שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן [32], משום שנאמר (במדבר לב כב) [וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ] וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל [וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’].
אמר ליה רב אדא בר מתנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן "צא ומוכרן לנכרים", כרבי יהודה! [33]
אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרבי [34]? - כרבי שמעון בן גמליאל, דתנן [בבא מציעא פ"ג מ"ו]: המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין [35] לא יגע בהן; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בבית דין, מפני השבת אבידה.
אמר ליה אביי: ולאו איתמר עלה 'אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא
בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן [36] - מוכרן בבית דין', וכל שכן הכא דהא פסידי לגמרי [37]!?
ועוד אמר רבי יהודה שתי חלות [של תודה פסולות מונחות על גב האיצטבא; כל זמן שמונחות - כל העם אוכלין; ניטלה אחת – תולין, לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן - התחילו כל העם שורפין;
רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש]:
תני תנא קמיה דרב יהודה: 'על גב האיצטבא [38]';
אמר ליה: וכי להצניען הוא צריך [39]? תני 'על גג האיצטבא' [40].
אמר רחבא: אמר רבי יהודה: הר הבית - סטיו כפול היה [41].
תניא נמי הכי: הר הבית - סטיו כפול היה; רבי יהודה אומר: איסטוונית היתה נקראת: סטיו לפנים מסטיו.
פסולות וכו':
אמאי פסולות?
אמר רבי חנינא: מתוך שהיו [42] מרובות [43] - נפסלות בלינה [44], דתניא [תוספתא חגיגה פ"א ה"ו [ליברמן]]: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה.
פשיטא?
אמר רב אדא בר אהבה: הכא בי"ד עסקינן, וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול [45], וכולי עלמא [46] בשלשה עשר מייתי להו [47], ומתוך שהן מרובות - נפסלות בלינה [48].
משום רבי ינאי אמרו: כשירות היו [49], ואלא אמאי קרי להו 'פסולות' [50]? - [51] שלא נשחט עליהן הזבח [52].
ונשחוט?
שאבד הזבח.
ונייתי זבח אחר ונשחוט?
דאמר "זו תודה וזו לחמה", וכדרבה, דאמר רבה: אבד הלחם - מביא לחם אחר; אבדה תודה - אין מביא תודה אחרת [53]; מאי טעמא? - לחם גלל תודה [54], ואין תודה גלל לחם [55]. וניפרקינהו ונפקינהו לחולין [56]?
אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח [57], ונשפך הדם [58],
וכמאן [59]? – כרבי, דאמר רבי: שני דברים המתירין [60] - מעלין זה בלא זה [61], דתניא: כבשי עצרת - אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה [62]; כיצד? - שחטן לשמן וזרק דמן לשמן - קידש הלחם [63]; שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן - לא קידש הלחם; שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן - לחם קדוש ואינו קדוש [64], דברי רבי; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן.!
אפילו תימא רבי אלעזר ברבי שמעון; הכא במאי עסקינן? - כגון שנתקבל הדם בכוס ונשפך, ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר ליה כאבוה [65], דאמר: כל העומד לזרוק [66] - כזרוק דמי [67].
תנא: משום רבי אלעזר אמרו: כשירות היו; כל זמן שמונחות - כל העם אוכלין; ניטלה אחת מהן – תולין: לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן - התחילו כולן שורפין.' תניא: אבא שאול אומר:
הערות[עריכה]
- ^ דתולין כל חמש
- ^ דאוכלין כל חמש
- ^ לבהמה לחיה ולעופות
- ^ דמשמע: כשאינו מותר לאכול - אינו מאכיל, ואי רבי יהודה - הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל! אלא רבי מאיר היא, דאמר אוכל עד תחלת שש, ומשעה שאינו אוכל אין מאכיל
- ^ בפרק 'כל שעה' מקשינן: 'כל שעה שאוכל מאכיל' מיבעי ליה, 'ומותר' משמע כל שעה שמותר אדם אחר לאכול מאכיל זה האסור לאכול, ומדוחקא דהא קושיא - אוקימנא כרבן גמליאל, והכי קאמר: כל שעה שמותר כהן לאכול בתרומה - מאכיל ישראל חולין לבהמה, אלמא סתמא לא כרבי מאיר היא
- ^ במתניתין
- ^ כדפרישית לקמן בפירקין (כא,ב) דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת, והא הכרעת דעת שלישית היא? דהא רבי מאיר ורבי יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל, דאי הוה תנן 'רבי מאיר אומר אחד חולין ואחד תרומה כל חמש, רבי יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ארבע, ורבן גמליאל אומר חולין כל ארבע תרומה כל חמש' - הויא הכרעה, אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם - לאו הכרעה היא, אלא דעת שלישית
- ^ דקבע הלכתא כרבי אלעזר ברבי יהודה, דאמר אפילו תרומה כל ארבע ותו לא, דקתני דקבעו הלכה כמותו
- ^ ספק טמאות ספק טהורות
- ^ ולא שלש: דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה, וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה
- ^ כלל, הואיל ולא הגיע זמנן לבער, ואף על פי שיש לו שיור כדי לאנשי ביתו של כהן
- ^ שמא ימצא כהנים אורחים שיאכילום ולא נפסיד תרומה בידים, ואם לא ימצא - יאכילום למחר לכלבי כהנים או יבטלם בלבו
- ^ כלומר: כל מה שיש לו לבקש כבר ביקש, דהא בשבת לא יבואו אורחים, וכבר יודע ובקי הוא באותן שבעיר מי יבוא אצלו
- ^ לשון מָלוֹן: שמא בתוך התחום לנים כהנים אורחים הלילה, ויבואו למחר
- ^ דחיישינן לשמא, אמאי לא פלגיתו אלא בטהורות?
- ^ קודם זמנן
- ^ היום או מחר קודם זמן ביעורן
- ^ ויאמר "לא נגע בהן טומאה", ויאכלום
- ^ והיום ערב שבת ולמחר ערב יום טוב
- ^ שיש להן לעסוק בסעודות שבת, ויטרדו בו
- ^ בכל דבריו קבעו כמותו, ואף במה שקבע זמן האכילה עד ארבע שעות ואפילו בתרומה
- ^ הא דקבעו כמותו - לא איירי באכילה אלא בביעור, שהיו חביריו חלוקין עליו שלא יבערו טהורות עד למחר - קבעו דשורפין מערב שבת בשלשה עשר, אבל בשיור לעולם אימא לך כדי לאכול עד חמש שעות, והיא בכלל
- ^ שתי מלות מורכבות: שני שקים, אמתחת של עור
- ^ והיה נחסר, וארבעה עשר בניסן היה, וחמץ בזול, ובא לפני רבי לידע אם ימכרוהו מפני חסרונו של מפקיד
- ^ שמא יבא ויאכל בעליו
- ^ דמהשתא תו לא אכיל ליה
- ^ בעוד שהוא מותר בהנאה
- ^ והכי קאמר ליה: אי שהייתו הא שעתא לא משכחת ישראל דזבין ליה
- ^ ויאכלנו, ויתן דמיו לבעלים! למה לו לטרוח ולילך בשוק אחרי שנותן לו רשות למכור
- ^ פרוטות של נחשת שגבו לצדקה, וכשמשהין אותם מחלידות - צריך לפורטן בכסף
- ^ מאכל לחם ומיני מאכל שגובין לחַלֵּק
- ^ שמא יחשדום שלקחום בזול
- ^ רב יוסף חלה ושכח תלמודו, ולאחר זמן כשהיה מחליף דבריו - היו מזכירין אותו תלמידיו "כך לימדתנו בראשונה";
- ^ שהורה למכור פקדון מפני שאבד
- ^ נחסרין והולכין
- ^ כשאין נחסרין אלא כדרך חסרון של פירות הקצוב בבבא מציעא ב'המפקיד' (מ,א): לחטין ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור
- ^ שנאסרים בהנאה
- ^ על הכסא ממש
- ^ והלא למראה העין הם ניתנות שם
- ^ גג היה בנוי למעלה, מפני הגשמים
- ^ האיצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו הקף עוד אחר
- ^ לחמי תודה בשלשה עשר בניסן
- ^ שכל מי שיש לו להביא תודה ברגל - מביאה בשלשה עשר
- ^ לבוקרו של י"ד; לחמי תודה = ארבעים חלות, ועשר מהן חמץ, שנאמר (ויקרא ז יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ
- ^ אין מביאין קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו שקבעה לו תורה, ונמצא בא לידי נותר; ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם יביאום בי"ד - אינן נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות
- ^ כל מי שעליו תודה
- ^ מביאה בי"ג לפי שלא יקריבנה למחר, וכל שכן בפסח
- ^ שאין להם אוכלין כל כך ומשום דפסולות ועומדות היו ניתנין שם, דאם היו כשירות - לא היו נותנין אותן שם כדי לפוסלן בידים, שמונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות
- ^ כלומר: אפילו לא היה להן פסול גדול כלינה שהן כבר לשריפה - אפילו הכי, מאחר שאין להם תקנה ליאכל ואפילו הן עדיין טעונות עיבור צורה - יהבינן להו התם
- ^ והיכי דמי
- ^ כגון
- ^ ויש להן קדושת דמים משהוקדשו, ואין להן היתר עד שישחט עליהן הזבח ויזרק הדם: דלחמי תודה - אין קדושין קדושת הגוף אלא בשחיטת הזבח, כדתניא במנחות: (ויקרא ז יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנו עַל זֶבַח - מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחת התודה, והאי 'קדוש' - קדושת הגוף קאמר, דהא משעה שאמר "הרי לתודתי" - חל עליהם שם הקדש, אבל אין קדושות ליפסל בלינה ובטבול יום, ואם נטמאו - נפדין ויוצאין לחולין עד שישחט הזבח עליהן; וכשם שהזבח מקדשן - כך בזריקת הדם ניתרין הם לאכילה כבשר התודה עצמו, דהואיל ותלויין בה - הרי היא כמוה; וּזְריקת הדם מתרת קדשים, דכתיב וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ והדר וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל (דברים יב כז)
- ^ על אותו לחם, ופודין אותו ויוצא לחולין, אבל בדמים יקח תודה או לחם תודה אחרת
- ^ וכיון דהוקבע לזו פסול לאחרת
- ^ שהיא עיקר
- ^ דכל זמן שלא קידשו לגופן - יש להם פדיון, והואיל ויש להם תקנה בכך - למה אנו מפסידין קדשים
- ^ דשוב אין להן תקנה
- ^ ומיהו עדיין אינן טעונות שריפה וצריכות לעבר צורתן, דתנן [צ"ל דתניא] ב'כיצד צולין' (לקמן פב.) כל שפסולו בגופו ישרף מיד; בדם ובבעלים - תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ואפילו הכי מזלזלינן בהו ויהבינן להו התם
- ^ קאמרת דבשחיטה לחודה קדוש גופו שלא לפדות עוד
- ^ שחיטה וּזְרִיקה הן מתירין את הזבח ואת התלוי בו
- ^ מעלין אותו מעלה אחת ליקדש בגופו ואף על פי שאינו ניתר עד שתבוא השניה
- ^ שתי הלחם של עצרת תלויין בשני כבשי שלמים, דכתיב (ויקרא כג יט) וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים [פסוק כ] וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וגמרינן להו מלחמי תודה שאין קדושים אלא בזביחתה [במנחות בפרק 'התכלת' דף מז,א]
- ^ ליפסל ביוצא, ושלא יפדה עוד
- ^ ואינו ניתר באכילה ואף על פי שהכבשים עצמן מותרין, דקיימא לן 'כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה' [זבחים פ"א מ"א], ותניא בפרק שני דביצה (כ,ב) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן... הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא, אבל לחם - כיון דכבשים אין שמן עליהן - דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם שלמי נדבה עלו - מי יתירנו?
- ^ בבבא קמא בפרק 'מרובה' (עו,ב)
- ^ שאינו מחוסר אלא זריקה
- ^ לחול עליו כל שם פסול קדשי קדשים, אבל לאישתרויי - לא מישתרי עד דזריק