ביאור:בבלי פסחים דף פ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

(דברים טז ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ [אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ] [1]; רבי שמעון אומר: אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים - הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן;

מאי טעמא דרבי שמעון?

קסבר שבט אחד איקרי קהל [2];

רבי יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין יעשו בטומאה [3], שאין קרבן ציבור חלוק.

רבי יהודה סבר שבט אחד איקרי קהל, והוו להו פלגא ופלגא, ואין קרבן ציבור חלוק ועבדי כולהו בטומאה.

איתמר: היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין; אמר רב: מטמאין אחד מהן בשרץ [4].

ואמאי? ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו, דהא אמר רב 'הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן'?

אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד [5];

אי הכי הוו להו רובא טמאים, ניעבדו כולהו בטומאה?

סבר לה כר"א בן מתיא, דאמר אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה;

אי הכי - הדר קושיין לדוכתיה [6]: ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו [7]!?

אלא הכי קאמר [8]: אי איכא תנא דסבר לה כתנא קמא, דאמר פלגא ופלגא לא עבדי כולהו בטומאה [9], וסבר לה כרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור חלוק [10] - מטמאין אחד מהן בשרץ [11].

ועולא אמר: משלחין אחד מהן לדרך רחוקה.

ויטמאנו בשרץ?

קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ [12].

ויטמאנו במת?

מדחהו אתה מחגיגתו [13];

השתא נמי מדחהו אתה מפסחו?

אפשר דעביד בשני;

במת נמי אפשר דעביד בשביעי [14] דהוה ליה שמיני שלו [15]?

קסבר עולא כולהו [16] תשלומין דראשון נינהו [17]: דחזי בראשון חזי בכולהו, וכל היכא דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו [18].

אמר להו רב נחמן: זילו ואמרו ליה לעולא: מאן ציית [19]? דעקר סיכיה ומשכניה [20] ורהיט [21]? [22]

איתמר: היו רובן זבין [23] ומיעוטן טמאי מתים, אמר רב: אותן טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא בשני: ראשון לא עבדי דהוו מיעוטא, ומיעוטא לא עבדי בראשון; בשני נמי לא עבדי: כל היכא דעבדי ציבור בראשון עביד יחיד בשני, כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני.

אמר להו שמואל: זילו אמרו ליה לאבא (במדבר ט ב) וְיַעֲשׁוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ מאי עבדת ליה?

אמר להו: זילו אמרו ליה: כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה? אלא כיון דלא אפשר לא אפשר - הכא נמי לא אפשר.

איתמר: היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין: רב הונא אמר: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה [24]; ורב אדא בר אהבה אמר: יש תשלומין לפסח הבא בטומאה.

נימא בהא קמיפלגי: דמאן דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה [25] קסבר טומאה דחויה היא בציבור [26], ומאן דאמר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה [27] - קסבר טומאה הותרה בציבור [28].

אמרי: לא! דכולי עלמא טומאה דחויה בציבור, ובהא פליגי: מר סבר


עמוד ב

טהרה מדחיא [29], טומאה לא מדחיא; ומר סבר אפילו טומאה נמי מדחיא.

איתמר: היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים: אמר רבי מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא השני: בראשון לא עבדי [כי] הגדילו זבין על הטהורים דלא עבדי בטומאה, הוה ליה טמאי מתים מיעוטא, ומיעוטא לא עבדי בראשון; בשני לא עבדי: נצרפו זבין עם טמאי מתים דלא עבדי בראשון, הוו להו רובא [30], ורובא לא מדחו לפסח שני [31]. [ההסבר של רש"י נחוץ, שהרי הרוב לא נדחה לשני: הרוב נוצר בטהרת הזבים לאחר פסח ראשון!]

משנה:

הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא [32] טמא - הציץ מרצה [33];

נטמא הגוף [34] - אין הציץ מרצה [35], מפני שאמרו: הנזיר [36] ועושה פסח - הציץ מרצה על טומאת הדם [37], ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף [38];

נטמא [39] טומאת התהום [40] - הציץ מרצה. [41]

גמרא:

טעמא דנזרק ואחר כך נודע, אבל נודע ואחר כך נזרק - לא מרצה; ורמינהו: 'על מה הציץ מרצה? - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד [42], בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור'!?

אמר רבינא [43]: טומאתו - בין בשוגג בין במזיד הורצה; זריקתו - בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה [44].

רבי שילא אמר: זריקתו - בין בשוגג בין במזיד הורצה; טומאתו - בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה; אלא הא דקתני בין בשוגג בין במזיד - הכי קאמר: 'נטמא בשוגג וזרקו - בין בשוגג בין במזיד – הורצה, והא דקתני דם שנזרק ואחר כך נודע, טעמא דנזרק ואחר כך נודע, אבל נודע ואחר כך נזרק – לא!

הוא הדין דאפילו נודע ואחר כך נזרק, והאי דקתני נזרק ואחר כך נודע - משום דבעי למתני סיפא: נטמא הגוף - אין הציץ מרצה: דאפילו נזרק ואחר כך נודע - לא, קתני רישא נמי נזרק ואחר כך נודע.

נטמא טומאת התהום [הציץ מרצה]:

בעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן [45] - הותרה לו טומאת התהום [46] או לא?: מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום – בבעלים [47], [48] בכהן לא גמירי? או דילמא בזבחא [49] גמירי [50], [51] לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים?

אמר רבא: תא שמע דתני רבי חייא: 'לא אמרו טומאת התהום [52] אלא למת בלבד [53]'; מת למעוטי מאי? לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ, ובמאי עסקינן?: אי נימא בבעלים, ובמאן [54]?: אי בנזיר - מי מהני ביה [55]? (במדבר ו ט) [וְ]כִי יָמוּת מֵת עָלָיו [בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ] אמר רחמנא [56]! אלא בעושה פסח; הניחא למאן דאמר [57] 'אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ', אלא למאן דאמר 'שוחטין וזורקין על טמאי שרץ', השתא טומאה ידועה הותרה לו, טומאת התהום לא כל שכן!? אלא לאו בכהן, ושמע מינה הותרה לו טומאת התהום!

אמר רב יוסף: לא! לעולם בבעלים ובפסח [58], [59] ולמעוטי טומאת התהום דזיבה [60].

וטומאת תהום דזיבה לא מרצה?: והתניא: 'רבי יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה

הערות[עריכה]

  1. ^ לא תוכל לזבוח את הפסח באחד - בשביל יחיד; לא תזבחנו שיהא אותו היחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה
  2. ^ ומילתא מפורש בהוריות (דף ה,ב) דקאמר ליה רחמנא ליעקב (בראשית לה יא): גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין, הילכך שבט אחד חשוב כציבור, ולא מידחי לשני
  3. ^ אף טהורין אם ירצו
  4. ^ כי היכי דניהוו רוב טמאין וניעבדו כולהו [בטומאה]
  5. ^ דלא חזו טהורים בראשון
  6. ^ דהוו להו פלגא ופלגא
  7. ^ והללו יעשו לעצמן והללו יעשו לעצמן
  8. ^ ולעולם מחצה על מחצה דווקא קתני, והכי קאמר רב
  9. ^ אי משכחת תנא דאית ליה כתנא קמא דאמר פלגא ופלגא לא עבדי טהורין בטומאה, כדקתני 'הללו עושין לעצמן'
  10. ^ מכי עביד קהל בטומאה בראשון - לא מפליג למיעבד טהורין בטהרה, דאסור ליחלק: שגנאי הדבר, דמוכחא מילתא בהדיא כשנִזְהָרין אלו מאלו
  11. ^ ונעבדיה כולהו בטומאה
  12. ^ הואיל וחזי לאורתא, הילכך אין מכריע את הציבור לטומאה
  13. ^ של מחר, שאתה מטמאו כל שבעה
  14. ^ של פסח
  15. ^ דהא כל שבעה תשלומין אית ליה [להביא חגיגתו]
  16. ^ הימים של רגל
  17. ^ ואינן תשלומין זה לזה, ופלוגתא היא בחגיגה (דף ט,ב) ומאן דאית ליה כולן תשלומין לראשון - סבר
  18. ^ היכא דלא חזי לראשון תו לא חזי
  19. ^ להשתלח לדרך רחוקה
  20. ^ אהלו ויתדותיו
  21. ^ בתמיה: מי ישמע לנו להטריח עצמו
  22. ^ הילכך הא עדיפא כרב.
  23. ^ דלא מצו למיעבד בראשון
  24. ^ ואין הזבין עושין את השני אפילו טהרו
  25. ^ רב הונא
  26. ^ ובקושי הותר להקריבו, הלכך לא משוינן להו בטהורים למידחי טמאין לשני
  27. ^ רב אדא
  28. ^ סבר היתר הוא בציבור, ומשוינן להו בטהורין, ודחו זבין לשני
  29. ^ טומאה לשני, כי עבדי ציבור בטהרה
  30. ^ דהואיל וטהרו זבין עכשיו, נמצאו רוב ציבור צריכין לו
  31. ^ ורובא דציבור בשני לא עבדי
  32. ^ הפסח או הדם
  33. ^ ופטור מפסח שני
  34. ^ נטמאו בעליו טומאת הגוף במת
  35. ^ וחייב לעשות פסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא, דרחמנא דחייה
  36. ^ דכתיב ביה (במדבר ו יב) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאם וְטִמֵּא ראשׁ נִזְרוֹ ... וְהַיָּמִים הָרִאשׁנִים יִפְּלוּ: אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו - סותר
  37. ^ ותגלחתו כשירה, ומותר לשתות יין ולטמא למתים
  38. ^ ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל
  39. ^ גופו
  40. ^ בטומאת ספק, כדמפרש בגמרא
  41. ^ דהלכה למשה מסיני היא דהותרה טומאת התהום להם, כדאמר בגמרא; ובתוספתא מפרש לה הכי: כיצד? אמרו לו: "קבר היה עמך בבית שנכנסת בו", "תחת האבן שישבת עליה" ונודע לו עד שלא עשה פסחו - צריך לעשות פסח שני; משעשה - אין צריך לעשות פסח שני; וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו, אמרו לו "מת היה עמך בבית שנכנסת בו" ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו - צריך להביא קרבן טומאה; אבל אמרו לו "קבר התהום עמך בבית שנכנסת בו", "תחת האבן שישבת עליה" - ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו - צריך להביא קרבן טומאה; ומהו 'קרבן טומאה'? - אשם ושתי תורים, ומתחיל למנות נְזִירוּת אחרת; בתוספתא דזבחים ניזר פ"ו ה"ג
  42. ^ קא סלקא דעתא דהכי קאמר: שזרקו בין בשוגג בין במזיד
  43. ^ ומשני
  44. ^ דהאי 'שוגג' ו'מזיד' - אטומאה קאי, אבל זריקה בעינן שוגג
  45. ^ דנזיר ועושה פסח
  46. ^ אם נטמא גופו בספק טומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה
  47. ^ דטומאת התהום מותרת להם בבעלים - הוא דגמירי
  48. ^ אבל
  49. ^ בקרבנות הללו: בפסח ובקרבנות נזיר
  50. ^ דהותרה להם טומאת התהום של גוף
  51. ^ הילכך
  52. ^ דהותרה בנזיר ועושה פסח
  53. ^ אבל שאר טומאות ספק לא הותרו
  54. ^ במי תארע טומאת התהום זו דשרץ, דקאמר לא הותרה
  55. ^ אפילו טומאות דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת קרבנותיו
  56. ^ פֶתַע זה שוגג, פִּתְאֹם זה מזיד [בכריתות דף ט,א]
  57. ^ לקמן בפרק 'האשה' (דף צ,ב)
  58. ^ לעולם בבעלים ובעושה פסח
  59. ^ ודקשיא לך 'הא לא מהניא ביה טומאה אחריתי' -
  60. ^ איכא טומאת זיבה שהיא שבעת ימים, ואין שוחטים וזורקים עליו; ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה, כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה, והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא, והויא לה טומאת התהום - ופסלא ביה