ביאור:בבלי פסחים דף סב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[1] בהאי קרא [2] קמיפלגי: (ויקרא א ד) [וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה] וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו [3] – עָלָיו ולא על חבירו [4]': רבה סבר חבירו [5] דומיא דידיה: מה הוא דבר כפרה - אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא;
ורב חסדא סבר: האי ערל נמי, כיון דבר חיובא הוא - בר כפרה הוא, הואיל דאי בעי - מתקן נפשיה [6]. [## וקשה: אם מתו אחיו מחמת מילה הרי אסור לו למול את עצמו! אלא בשם 'ערל' שאסור לאכול בפסח – יש עוד מי שאסור לאכול בפסח משום ערלות: מי שיש לו עבד ערל; וכיון שהוא - האדון - בר חיובא הוא, ויכול או למול את העבד או למכור אותו, ובכך הוא יכול להכשיר את עצמו לאכול - לכן הוא בר כפרה.]
ומי אית ליה לרב חסדא 'הואיל'? והא איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה; רבה אמר אינו לוקה:
רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן 'הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה - השתא נמי חזי ליה, ולא לקי' [7];
רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן 'הואיל'.
בשלמא דרבה אדרבה לא קשיא: הכא מחוסר מעשה התם דלא מחוסר מעשה, אלא דרב חסדא אדרב חסדא קשיא [8]!?
אמרי: כי לית ליה לרב חסדא הואיל – לקולא [9], לחומרא אית ליה [10].
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: קתני הואיל וערלה פוסלת וטומאה פוסלת, מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה - אף ערלה לא עשה מקצת ערלה ככל ערלה - האי טומאה היכי דמי? אילימא בטומאת גברי [11] - ומאי לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה?: דאי איכא ארבעה וחמשה גברי טמאין וארבעה וחמשה גברי טהורין - לא פסלי להו טמאין [12] לטהורין, גבי ערלה נמי הא לא פסלי, דתנן: למולין ולערלים כשר, מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנא ערלה דמספקא ליה? אלא בטומאת בשר - ומאי לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה?: דאילו איטמי חד מאברים האי דאיטמי שרפינן ליה, ואידך אכלינן ליה!
במאי אוקימתא, בטומאת בשר? אימא סיפא: דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים [פסול ערלה] מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים, ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים, ומאי טומאה?: אי נימא טומאת בשר - אמאי אינו נוהג בכל הזבחים? אלא פשיטא בטומאת גברי, ומאי אינו נוהג בכל הזבחים? - דאילו בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהן [13]; רישא בטומאת בשר וסיפא בטומאת גברי!?
אמר ליה: אין, 'שם טומאה' קא פריך;
ואיבעית אימא: [14] סיפא נמי בטומאת בשר, ומאי אינו נוהג בכל הזבחים? - [15] דאילו בכל הזבחים בין שנטמא חלב ובשר קיים, בין שנטמא בשר וחלב קיים [16] זורק את הדם, ואילו בפסח נטמא חלב ובשר קיים - זורק את הדם, נטמא בשר וחלב קיים - אינו זורק את הדם [17]!
במאי אוקימתא - בטומאת בשר? אימא סיפא: דנין דבר שלא הותר מכללו [18] מדבר שלא הותר מכללו [19] ואל תוכיח טומאה שהרי הותרה מכללה – במאי?: אילימא
בטומאת בשר - היכא הותרה [20]? אלא פשיטא בטומאת גברי, והיכא הותרה מכללה? – בציבור [21]; רישא בטומאת בשר סיפא בטומאת גברי!?
אין, 'שם טומאה' קפריך;
ואיבעית אימא: כולה בטומאת בשר, והיכא הותרה? - בטומאת פסח, דתנן [22]: 'פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה [23].'
מתיב רב הונא בריה דרב יהושע: 'הפסח שעברה שנתו [24] ושחטו בזמנו לשמו [25], וכן השוחט [קדשים] אחרים לשם פסח בזמנו: רבי אליעזר פוסל [26], ורבי יהושע מכשיר [27]' טעמא בזמנו, הא שלא בזמנו – כשר [28], ואמאי [29]?: נימא [30] 'הואיל ובזמנו [31] פוסל - שלא בזמנו נמי פוסל [32]'?
אמר רב פפא: שאני התם, דאמר קרא: (שמות יב כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא [לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ] - הוא בהוייתו: לא הוא לשום אחרים ולא אחרים לשמו; בזמנו שהוא פסול לשום אחרים [33] - אחרים פסולין לשמו; שלא בזמנו שהוא כשר לשום אחרים - אחרים כשרים לשמו [34].
רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין [35]!
אמר ליה: מהיכן את?
אמר ליה: מלוד.
והיכן מותבך?
בנהרדעא.
אמר ליה: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא! [36]
כפייה וארצי.
אמר ליה: ניתנייה בשלשה ירחי!
שקל קלא [37], פתק [זרק] ביה, אמר ליה: ומה ברוריה, דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין [38], ואת אמרת בתלתא ירחי!?
כי שקיל ואזיל, אמר ליה [39]: רבי! מה בין 'לשמו ושלא לשמו' ל'אוכליו ושלא לאוכליו' [40]?
אמר ליה: הואיל וצורבא מרבנן את - תא ואימא לך:
1. לשמו ושלא לשמו - פסולו בגופו [41], [42] לאוכליו ושלא לאוכליו - אין פסולו בגופו [43];
2. לשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו [44] [כלומר: הפעולה שנעשית לשמו או שלא לשמו חלה על כל הבהמה], [45] לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר איסורו [46];
3. לשמו ושלא לשמו ישנו בארבע עבודות, לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בארבע עבודות [47];
4. לשמו ושלא לשמו ישנו בציבור כביחיד, לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בציבור כביחיד [48].
רב אשי אמר: 'פסולו בגופו' ו'אי אפשר לברר איסורו' - חדא מילתא היא: דמה טעם אמר 'פסולו בגופו'? - משום דאי אפשר לברר איסורו.
אמר רמי בר רב יודא אמר רב: מיום שנגנז [49] ספר יוחסין - תשש כחן של חכמים, וכהה מאור עיניהם [50].
אמר מר זוטרא: בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא [51].
תניא: אחרים אומרים: הקדים מולים לערלים – כשר, ערלים למולים – פסול; מאי שנא מולין לערלים דכשר? דכולה ערלה בעינן, וליכא? ערלים למולין נמי כולה ערלה בעינן וליכא!?
הערות
[עריכה]- ^ 'כשיתכפרו בו ערלים' דקאמר - שאין מנויין עליו קאמר, ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי; אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין לזרוק דמו למנוייו ערלים שבהם לבדם - דהויא כולה זריקה לערלים מנוייו - דכולי עלמא פסול, ובערלים שאינן מנויין ומשום מחשבת שלא למנוייו פליגי:
- ^ דשלא למנוייו בזריקה
- ^ מהכא נפיק בכל הקרבנות
- ^ היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חבירו
- ^ דפסול משום שינוי בעלים - בעינן
- ^ מל את עצמו
- ^ ואף על גב דאיהו השתא לא סעד ליה ולא צריך למידי
- ^ השתא היכא דלא מחוסר מעשה, כגון זימון אורחים - דלאו מעשה הוא, לית ליה 'הואיל', הכא גבי ערל דמחוסר מעשה אית ליה 'הואיל'
- ^ לפוטרו ממלקות
- ^ לפסול בפסחים
- ^ שנמנו עליו טמאים וטהורים, וכדפרישית לעיל
- ^ לפסח
- ^ דבעינן ראוי לאוכלו: שאכילת בעליו מעכבת בו, דכתיב לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ (שמות יב ד)
- ^ לעולם
- ^ אין מנהגא בשאר זבחים שוה למנהגא בפסח:
- '^ לרבי יהושע, דאמר ב'כיצד צולין' (לקמן עז,א) [תוספתא זבחים פ"ד ה"א (צוקרמאנדל)] אם אין בשר אין דם, אם בשר קיים - לאכילת אדם, או חלב קיים לאכילת מזבח -
- ^ ואילו פסח לא מהניא אכילת מזבח לזרוק דם עליה אלא אם נשתייר כזית בשר, כדתנן ב'כיצד צולין'
- ^ ערלה: במקום שאסרה, דהיינו בפסח - לא הותרה
- ^ זמן
- '^ היכא אישתראי טומאת בשר לאכילה? אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה - הני מילי להקרבה, אבל למיכלה בטומאה – לא! דתנן ב'כיצד צולין' (פ"ז מ"ד, דף עו,ב) חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה: [העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וְזִבְחֵי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים; הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה]
- ^ שאפילו פסח שלא הותר ליחיד טמא לשלח פסחו לעזרה לשחוט - הותר לציבור טמאין להביא פסחיהן בטומאה אם רובן טמאין, נמצא שהותרה מכלל איסורה
- ^ פ"ז מ"ד
- ^ לא נאמרה הבאת עיקר פסח אלא לאכילה, וכי שרייה רחמנא לאיתויי בטומאה - ברוב ציבור, כדכתיב (במדבר ט י) אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]: איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין - אדעתיה למיכליה שרייה
- ^ שנולד אשתקד קודם ראש חודש ניסן, והפרישו לשם פסח, וכי מטא ראש חדש ניסן - ועברה שנתו - תו לא חזי לפסח, דכתיב זָכָר בֶּן שָׁנָה (שמות יב ה), וקאי לשלמים, כדילפינן בפירקין ד(לקמן ע,ב) 'פסח בשאר ימות השנה - שלמים הוא'
- ^ דהוה ליה 'שוחט שלמים לשם פסח בזמנו'
- ^ טעמא מפרש בפרק קמא דזבחים: ומה פסח שמותרו בא שלמים, שחטו לשם שלמים בזמנו – פסול, שלמים - שאין מותרן בא פסח - שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו דין שפוסל!
- ^ דכל זבחים שנִזְבָחים שלא לשמן – כשירין, חוץ מפסח וחטאת; ואי משום דנשחטו לשם פסח - קל וחומר הוא: ומה שלא בזמנו - שאינו כשר לשמו, אחרים כשירים לשמו, בזמנו - שהוא כשר לשמו - אינו דין שיכשרו אחרים לשמו? וכל טעמייהו התם מפרש
- ^ שלא בזמנו לא פסיל ליה רבי אליעזר אם שחטו לשם פסח, כדאמר ליה רבי יהושע: 'ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו, אחרים כשירים לשמו' ולא מיהדר רבי אליעזר 'לדידי שלא בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו'
- ^ לרב חסדא, דאמר לחומרא אמרינן הואיל
- ^ הכא
- ^ הואיל ואלו זמנו הוה ושחיט לשמו
- ^ כדקאמר גבי ערל: הואיל ואי הוה מל – פסיל, השתא נמי פסיל
- ^ דנפקא לן (לקמן ע,ב) מוְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר (דברים טז ב) דפסח שניתותר לאחר הפסח קרב שלמים, ואף קודם הפסח נמי נפקא לן בפרק קמא דזבחים מקרא אחרינא: מוְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים (ויקרא ג ו): דבר הבא מן הצאן - דהיינו פסח - יהא לזבח שלמים
- ^ דהא איתקש פסולו לשם אחרים ופסול אחרים לשמו
- ^ מתניתא דדברי הימים
- ^ לדחוייה איכוון; לישנא אחרינא: לפי שאינן מיוחסין.
- ^ מוט"א [רגב אדמה]
- ^ לא יכלה לשנותה בשלש שנים
- ^ רבי שמלאי לרבי יוחנן
- ^ מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול, לאוכליו ושלא לאוכליו כשר
- ^ מחשבה בגופו של קרבן
- ^ אבל
- ^ מחשבת אוכליו - פסול דבר אחר הוא
- ^ דמה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו
- ^ אבל
- ^ אפשר לברר חלק אוכליו לצד זה וחלק חולה וזקן בצד אחר; אי נמי לברר אם אמת מחשבתו אם אין בה ממש, כגון: "יאכילנו לראויין", ונמצאת מחשבתו בטילה למפרע, ולשאינן ראויין - יחזור דמיהן; וכך שמעתי
- ^ דאין מחשבת אוכלין בזריקה
- ^ מחשבת אכילה לא שייכא בקרבן ציבור, דלא שייכא אלא בפסח
- ^ נשתכח
- ^ שנִגְנְזוּ מהן טעמי תורה שהיו בו
- ^ שני מקראות הן (דברי הימים א ח לח; דברי הימים א ט,מד) ופרשה גדולה ביניהן; [שני הפסוקים מתחילים] וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים - וקא חשיב ואזיל הבנים, וסיפא דפרשתא אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל