ביאור:בבלי פסחים דף סג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
| לימא קסברי 'אחרים': אינה לשחיטה אלא בסוף, וכדרבא, דאמר רבא [1]: עדיין היא מחלוקת, הילכך: הקדים מולין לערלים - מולין חיילי, ערלים לא חיילי; הקדים ערלים למולין - ערלים חיילי מולין לא חיילי. [2] |
אמר רבה: לא! לעולם קסברי 'אחרים' ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והכא במאי עסקינן [3]? - כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולין בין לערלים [4] והוציא בפיו [5] לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים, ובהא פליגי: דרבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוים [6], ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוים.
וקסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין? ורמינהו [תרומות פ"ג מ"ח]: 'המתכוין לומר "תרומה" ואמר "מעשר", "מעשר" ואמר "תרומה"; או "שאיני נכנס לבית זה" ואמר לזה [לבית אחר]; "שאיני נהנה לזה [7]" ואמר לזה [לאיש אחר] - לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין [8]!?
אלא אמר אביי [שסובר ישמה לשחיטה מתחילה ועד סוף]: רישא - דאמר סימן ראשון "למולין" וסימן שני "אף לערלים": דבסימן שני נמי פתיכי [9] ביה מולין [10]; סיפא - דאמר סימן ראשון "לערלים" סימן שני "למולים", דבסימן ראשון הא לא פתיכי [לא מעורבין] ביה מולין, ורבי מאיר לטעמיה, דאמר: מפגלין בחצי מתיר [11], ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר [12].
משנה:
השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה [13]
רבי יהודה אומר: אף התמיד [14];
רבי שמעון אומר:
הפסח בארבעה עשר [15] לשמו – חייב [16], ושלא לשמו – פטור [17];
ושאר כל הזבחים [18], בין לשמן ובין שלא לשמן [19] – פטור [20];
ובמועד [21]: לשמו פטור [22], שלא לשמו [23] – חייב [24],
ושאר כל הזבחים [25], בין לשמן בין שלא לשמן – חייב [26], [27]
חוץ מן החטאת ששחטו שלא לשמה [28].
גמרא:
אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק [29]
או לאחד מבני חבורה [30], ועד שיהא עמו בעזרה;
רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין עמו בעזרה.
במאי קמיפלגי?: אילימא ב'על = בסמוך' קמיפלגי [31]: דרבי שמעון בן לקיש סבר 'על = [דוקא] בסמוך', ורבי יוחנן סבר לא בעינן 'על בסמוך'? - והא איפלגו בה חדא זימנא, דתנן [מנחות פ"ז מ"ג]: השוחט תודה לפנים [32] ולחמָהּ חוץ לחומה - לא קדש הלחם [33]' [34]; מאי חוץ לחומה'? רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי [35], אבל חוץ לחומת העזרה [36] – קדיש [37], ולא בעינן 'על בסמוך'; רבי שמעון בן לקיש אמר: אפילו חוץ לחומת עזרה לא קדיש, אלמא בעינן 'על בסמוך'!?
אלא [38] - בהתראת ספק קמיפלגי [39].
בהא נמי הא פליגי בה חדא זימנא, דאיתמר: "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרי תרוייהו אינו לוקה [40]: רבי יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אבל התראת ספק שמה התראה;
ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה ליה התראת ספק [41], והתראת ספק לא שמה התראה, אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
אמרי: לעולם ב'על בסמוך' קא מיפלגי, וצריכא [42]: דאי איפליגו לענין חמץ, הוה אמינא 'בההוא הוא דקאמר רבי יוחנן דלא בעינן 'על בסמוך', משום דאיסור הוא, וכל היכא דאיתיה – איתיה, אבל לענין מקדש לחם לא קדיש אלא בפנים - אימא מודה ליה לרבי שמעון בן לקיש דבעינן 'על בסמוך': דאי איתיה גואי – קדיש, אי לא - לא קדיש, מידי דהוה אכלי שרת [43] – צריכא; ואי אשמעינן לענין מקדש לחם, הוה אמינא 'בהך קאמר רבי שמעון בן לקיש דבעינן 'על בסמוך': דאי איתיה גואי – קדיש, אי לא - לא קדיש, אבל לענין חמץ - מודה ליה לרבי יוחנן דלא בעינן 'על בסמוך': דאיסורא הוא, וכל היכא דאיתיה – איתיה' - צריכא.
בעא מיניה רב אושעיא מרבי אמי [44]: אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה מהו?
אמר ליה: מי כתיב 'לא תשחט על חמצךָ'? (שמות לד כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ [דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח] כתיב!
אמר ליה: אי הכי - אפילו לאחד בסוף העולם [45] נמי [46]!?
אמר ליה: אמר קרא: לֹא תִשְׁחַט [עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי] וְלֹא יָלִין [47]: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ - הנך דקיימי עליה משום לֹא יָלִין [48].
אמר רב פפא: הילכך: כהן המקטיר את החלב [49] - עובר בלא תעשה [50], הואיל וישנו בכלל הלנת אמורין [51].
תניא כוותיה דרב פפא: 'השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה; אימתי? - בזמן שהוא לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה; היה לאחד בסוף העולם - אין זקוק לו;
ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר – חייב;
אבל המולק את העוף בארבעה עשר [52] - אינו עובר בלא כלום [53]'; [54];
ורמינהי: 'השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה; רבי יהודה אומר: אף התמיד;
אמרו לו: לא אמרו אלא בפסח בלבד, אימתי? - בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה; היה לאחד בסוף העולם - אין זקוק לו, ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק [55] ואחד המזה [56] – חייב [57], אבל הקומץ את המנחה [58] - אינו עובר בלא תעשה [59]; המקטיר את האימורין [60] - אינו עובר בלא תעשה':
הערות
[עריכה]- ^ בפרק שני דזבחים [ל,א]
- ^ עדיין היא מחלוקת גבי תפוס לשון ראשון דאיפלגי בה רבי מאיר ורבי יוסי באומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים": הרי זו תמורת עולה - דברי רבי מאיר, דתפוס לשון ראשון; רבי יוסי אומר: דבריו קיימים, דאף בגמר דבריו אדם נתפס; ואיבעיא להו: אמר "חציה עולה וחציה שלמים" מי מודה בה רבי מאיר או לא?: מי אמרינן טעמא דרבי מאיר משום דנמלך הוא, וכיון דחל שם עולה - תו לא פקע, אבל כי אמר לחצאין - ליכא למימר הכי? או דילמא כיון דפשטא ביה קדושת עולה ברישא - תו לא חיילא קדושת שלמים? |align = "right"|ואמר אביי: בהא ודאי מודי רבי מאיר; רבא אמר: עדיין היא מחלוקת, ואותביה רבא לאביי מ'השוחט את הזבח לאכול כזית בחוץ כזית למחר' דקא פליג רבי יהודה אדרבנן, ואמר כרבי מאיר תפוס לשון ראשון, דקאמר 'זה הכלל: כל שמחשבת זמן קדמה למחשבת מקום - פיגול וחייבין עליו כרת, לא שנא בעבודה אחת ולא שנא בשתי עבודות': שחישב בעבודה שניה מחשבת פסול בתר מחשבת פיגול - לא מפקע ליה מיד פיגול, דתפוס לשון ראשון; ורבנן סברי: אף בגמר דבריו הוא נתפס, והויא לה בחדא עבודה עירוב מחשבות, ולא קרב המתיר כמצוותו - ואנן בעינן דלא ליהוי ביה פסול אחרינא, דהרצאה כתיב ביה; אלמא: מאן דאית ליה 'תפוס לשון ראשון' - אפילו לחצאין אית ליה, דהא זיתי טובא יש בזבח, ופליג רבי יהודה; ואמר ליה אביי: מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף, וחדא מחשבה היא? ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו', וכגון דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו ושני חוץ למקומו, ורבי מאיר סבר מפגלין בסימן אחד; מכלל דרבא - דאותביה מהא - סבירא ליה אליבא דרבי מאיר ורבי יהודה דאינה לשחיטה אלא לבסוף, וכולה מחשבה בסוף שחיטה הוא, והוה ליה חדא מחשבה; ו'נמלך' ליכא למימר, דהא בשני זיתים חישב ואפילו הכי פליג! והיינו דאמרינן הכא 'לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף', וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא אם כן חישב בגמרהּ, וכדרבא, דאמר התם: 'עדיין היא מחלוקת' - באומר לחצאין, ועל כן אית ליה לרבי מאיר 'אינה לשחיטה אלא לבסוף', ו'אחרים' היינו רבי מאיר [וכן בהוריות שלהי דף יג,ב]; הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומר שני דברים, והיכא דהקדים מולין לערלים בסוף שחיטה - מולין חיילי כולה [ואמר 'ערלים' אחרי הסוף]; הקדים ערלים למולין - ערלים חיילי כולה, והוה ליה כולה ערלה – ופסלה.
- ^ דקתני הקדים ערלים למולין - פסול
- ^ להוציא מולין אחר ערלים ולומר לערלים ולמולין
- ^ כל מחשבה דקדשים - מוציא בפיו הוא
- ^ והלך אחר פיו, ואיכא כולה ערלה, ואף על פי שלא היה בלבו אלא למקצתה
- ^ לאיש הזה
- ^ וסתם משנה היא ורבי מאיר היא
- ^ מעורבין
- ^ בסימן ראשון לא היה דעתו אלא למה שהוציא בפיו, ובסימן שני היה מוסיף על מחשבתו; הילכך כי הקדים "ערלים" ל"מולין" - נגמר סימן ראשון בערלים
- ^ יש פיגול במחשבת חצי מתיר, והאי - חצי מתיר הוא: דשחיטה בשני הסימנין היא
- ^ דתנן [מנחות פ"ב מ"ה]: פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ כלומר: חישב בהקטרת האחד על מנת לאכול מן השיריים למחר רבי מאיר אומר: פיגול, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר
- ^ לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי [וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח] (שמות לד כה)
- ^ של בין הערבים דערב הפסח ששחטו על החמץ; וטעמא יליף בגמרא
- ^ ששחטו על החמץ
- ^ משום לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ (שמות לד כה) דפסח כשר הוא, ושחיטה ראויה היא (ושמה שחיטה)
- ^ דפסול הוא, ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה; והכי אית ליה לרבי שמעון בכל דוכתי: ב'כיסוי הדם' (חולין פה א) וב'אותו ואת בנו' (חולין פא ב) ובתשלומי ארבעה וחמשה (בבא קמא ע א)
- ^ ששחטן בארבעה עשר לאחר חצות על החמץ
- ^ ואף על גב שכשירין הן, כדתנן (זבחים פ"א מ"א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין
- ^ כדמפרש בגמרא: בעידנא דמחייב אפסח - לא מיחייב אשאר זבחים
- ^ בתוך הפסח
- ^ אם לשמו שחטו לפסח על החמץ פטור מלֹא תִשְׁחַט: דפסח שלא בזמנו לשמו – פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה
- ^ אלא לשם שלמים
- ^ דלהכי קאי, והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לֹא תִשְׁחַט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא, ואיכא מלקות נמי דשחיטה
- ^ ששחטן במועד על החמץ
- ^ דהא כשירין הן
- ^ ובגמרא מפרש דקרא - אשאר זבחים נמי אזהר
- ^ דפסולה היא, כדתנן בזבחים (שם) חוץ מן הפסח והחטאת, וטעמא - משום דכתיב בשחיטה (ויקרא ה יב) חַטָּאת הִוא - מעוטא: היא, ולא הנשחטת שלא לשמה
- ^ הדם דזריקה נמי איתרביא במכילתא מוְדַם זְבָחֶיךָ [יִשָּׁפֵךְ] (דברים יב כז)
- ^ ואף על גב דכתיב עַל חָמֵץ (שמות לד כה) סתמא, אם היה חמץ לאחד שאינו מבני חבורה ואפילו ישנו עמו בעזרה, ואלו השוחטין פסחיהן רואין אותו והתרו בהן - אין עוברין, כדמפרש לקמיה, מדכתיב לֹא תִשְׁחַט... וְלֹא יָלִין: כל שישנו בהלנה ישנו בשחיטה, ואם יש לאחד מהן - כולן עוברין
- ^ כל היכא דכתיב 'על' משמע בסמוך, והכא - עַל חָמֵץ (שמות לד כה) כתיב, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב כ)
- ^ בעזרה
- ^ קדושת הגוף
- ^ לחמי תודה, משהוקדשו בפה - קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה, אבל לא קדשו קדושת הגוף, ואם נטמאו - נפדין ויוצאין לחולין, ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום, ובמגע מחוסר כפורים, ובלינה; ואם נטמאו – ישרפו, כדכתיב [וְהִקְרִיב] עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת (ויקרא ז יב), ואמר מר במנחות: [עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב] קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח [תּוֹדַת שְׁלָמָיו] (ויקרא ז יג) - מלמד שאין הלחם קרוי קרבן אלא בזביחה
- ^ היינו מקום חיצון שבירושלים - התם הוא, דחוץ לחומת בית פאגי = חוץ לירושלים הוא, ואינו מקום אכילת קדשים קלים, ואם יצאו שם – נפסלין; התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה
- ^ אבל אי חוץ לחומת עזרה קאי, אף על גב דלאו גבי זבח קאי בשעת זביחה, הואיל ובמקום הכשירו היה עומד
- ^ שפיר דמי
- ^ הכא גבי חמץ
- ^ דמלקות ליתא אלא בהתראה; וכי מתרינן ביה "לא תשחט על החמץ", אי חזינן חמץ גביה ומתרין ביה - הויא התראת ודאי, ואי לא - התראת ספק היא, ואפילו אשתכח דהוה ליה בביתיה: כיון דאנן לא הוי ידעינן - לאו התראה היא; ורבי יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה, ואי אישתכח דהוה ליה - מיחייב
- ^ דלֹא תִשָּׂא (שמות כ ו)
- ^ וכי מתריה ביה "אכלהו היום פן תעבור על השבועה" שמא יעבור שמא לא יעבור על התראתנו, דעדיין יש שהות ביום
- ^ לאיפלוגי בחמץ ובלחמי תודה
- ^ דמקדשי לגופה, כדכתיב כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ (שמות ל כט), ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן
- ^ הא דפשיטא לריש לקיש לעיל הוא מיבעיא ליה
- ^ שאינו מבני חבורה
- ^ אם ישנו עמו בעזרה - יעבור השוחט הזה עליו אם התרו בו
- ^ בחד קרא נינהו
- ^ כל בני חבורה בכלל וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר (דברים טז ד) הן = בבל תותירו
- ^ של פסח על החמץ שיש לו בשעת הקטרה
- ^ אי לא היה לאחד מבני חבורה חמץ בשעת שחיטה, ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה - עובר הוא, ואף על גב דלא כתיב אלא לֹא תִשְׁחַט, וּזְריקה מתרביא במכילתא מדם - אתי נמי הקטרה, מדסמכיה ללֹא יָלִין: כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה - ישנו נמי באזהרת חמץ, הילכך מקטיר נמי עובר
- ^ דכתיב בהו נמי (שמות כג יח) [לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְ]לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי [עַד בֹּקֶר]
- ^ של מחוסר כיפורים דאמרן בפירקין (נט,א) דכשר להקרבה אחר התמיד שהוא זמן שחיטת פסח
- ^ אינו עובר עליו משום לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ (שמות לד כה)
- ^ ולקמן מוקי לה כרבי שמעון, דמחייב נמי אשאר זבחים במועד, והכא טעמיה לפטורה משום די"ד לא מיחייב עליה אשאר זבחים; ועוף דנקט - לאו דוקא, אלא משום דאין דרך לשחוט שום קרבן בזמן שחיטת פסח, דהיינו אחר חצות, אלא קרבן של מחוסר כיפורים כדי שיאכל פסחו לערב, ורובייהו עוף מייתין: זב, וזבה, ויולדת - אפילו עשירים, ומצורע עני
- ^ אחד השוחט את הפסח ואחד הזורק את דמו ואחד המולק חטאת העוף דמחוסר כיפורים
- ^ מדמהּ, כדכתיב וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ה ט) ובחטאת העוף קאי
- ^ והך סיפא דמשמע דעובר אף אשאר קרבנות - רמי לקמן ארישא דקתני לא אמרו אלא פסח בלבד
- ^ במועד על החמץ
- ^ דקמיצה ודאי לאו שחיטה היא
- ^ בין פסח בי"ד, בין במועד אשאר זבחים