ביאור:בבלי פסחים דף צח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

המשך המשנה  

המפריש פסחו ומת [1] - לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח [2], אלא לשם שלמים.

גמרא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: שמע מינה תלת:

שמע מינה בעלי חיים נדחין [3];

ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי [4];

ושמע מינה יש דחוי בדמים [5].

[6]

המפריש פסחו [ומת - לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח, אלא לשם שלמים]:

תנו רבנן: המפריש את פסחו ומת, אם בנו ממונה עמו [7] - יביאנו לשום פסח; אין בנו ממונה עמו - יביאנו לשום שלמים לששה עשר.

לי"ו אִין, לט"ו לא?

קא סבר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.

דמית האב אימת?: אילימא דמית קודם חצות [8] - בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח? הא חלה אנינות עילויה מעיקרא [9]!

אלא דמית אחר חצות [10], אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים? הא קבעתיה חצות [11]!?

אמר רבה: לעולם דמית קודם חצות, ומאי יביאנו לשום פסח? - לשום פסח שני [12].

אביי אמר: לצדדין קתני: מת אחר חצות [13]בנו ממונה עמו [14] - יביאנו לשום פסח [15]; מת קודם חצות [16]אין בנו ממונה עמו - יביאנו לשום שלמים [17].

[18]

רב שרביא אמר: לעולם דמית לאחר חצות, וכגון שהיה אביו גוסס בחצות [19];

רב אשי אמר: לעולם דמית לאחר חצות, [20] ורבי שמעון היא, דאמר [21] אין בעלי חיים נדחין [22]; [23]

רבינא אמר: כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות [24], וקא סבר [25] חצות קבע [26].

משנה:

הפסח שנתערב בזבחים [27] - כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה [28] ויפסיד המותר מביתו [29];

נתערב בבכורות [30]: רבי שמעון אומר: אם חבורות כהנים [31] – יאכלו [32].


עמוד ב

גמרא:

והא קא מייתי קדשים לבית הפסול [33]!?

רבי שמעון לטעמיה, דאמר מביאין קדשים לבית הפסול [34], דתנן [זבחים פ"ח מ"ג]: 'אשם שנתערב בשלמים: רבי שמעון אומר: ישחטו בצפון ויאכלו כחומר שבהן [35];

אמרו לו: אין מביאין קדשים לבית הפסול [36]'.

ורבנן [37] היכי עבדינן [38]?

אמר רבא: נמתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה [39], ולימא "כל היכא דאיתיה לפסח - תחול [40] עליה דהאי [41]" [42] ואכיל להו [43] בתורת בכור בעל מום [44]!

משנה:

חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד "צא ובקש [45] ושחוט עלינו", והלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו:

אם שלו נשחט ראשון - הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו משלו [46];

ואם שלהן נשחט ראשון - הם אוכלין משלהן [47] והוא אוכל משלו [48];

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד - הוא אוכל משלו והם אינם אוכלין עמו [49], ושלהן יצא לבית השריפה [50], ופטורין מלעשות פסח שני [51].

[52]אמר להן [53]: "אם אחרתי צאו ושחטו עלי [54]" [55], הלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו:

אם שלהן נשחט ראשון - הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן [56],

ואם שלו נשחט ראשון - הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם;

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד - הן אוכלין משלהן והוא אינו אוכל עמהן, ושלו יצא לבית השריפה [57], ופטור מלעשות פסח שני [58].

אמר להן [59] ואמרו לו [60] - אוכלין כולן מן הראשון [61]; ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון שניהן יוצאין לבית השריפה [62].

לא אמר להן ולא אמרו לו - אין אחראין זה לזה [63].

שתי חבורות שנתערבו פסחיהן:

אלו מושכין להן אחד [64] ואלו מושכין להן אחד, אחד מאלו [65] בא לו אצל אלו [66] ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים [67]: "אם שלנו הוא הפסח הזה [68], ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו [69]; ואם שלך הוא הפסח הזה [70], ידינו משוכות משלנו [71] ונמנינו על שלך"; [72]

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה [73] ושל עשרה עשרה - [74] מושכין להן אחד [75] מכל חבורה וחבורה [76] וכן הם אומרים [77].

שנים שנתערבו פסחיהן [78] - זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד [79], זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק [80], זה בא אצל זה וזה בא אצל זה [81], וכך הם אומרים: "אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי; ואם שלך הוא פסח זה - ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך" [82].

גמרא:

תנו רבנן: 'אמר להן ואמרו לו - אוכל מן הראשון; לא אמר להן ולא אמרו לו - אינן אחראין זה לזה;

הערות[עריכה]

  1. ^ לקמיה מפרש אימת מית
  2. ^ דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין
  3. ^ בהמה שנדחית בחיים - דחויה דיחוי גמור: שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה - אינה קריבה, אלא רועה: דהא דתנן תרעה ולא קרבה שלמים - היא גופה שזו היא ראייתה כמתחלה: שכל מותר פסח קרב שלמים, ודלא כרבי שמעון, דאמר בעלי חיים אין נדחין בפרק 'שני שעירי' (יומא דף סג,ב) דגמרינן מבעל מום שנדחה ולכשעבר מומו נראה; ומרישא [המשנה הקודמת, שרבי עקיבא הסביר את המסורת שאמר רבי יהושע: הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח - ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים] נמי שמעינן לה, אלא משום דמהא שמעינן תלת נקט לה הכא
  4. ^ דהא נקבה או זכר בן שתי שנים - מתחלתו לא נראה למה שהוקדש, וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו; ואיכא למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג,ב) דאין דחוי אלא הנראה ונדחה
  5. ^ כדפרישית
  6. ^ בכמה מקומות בגמרא מצינו לשון זה גבי הא דאמר רבי יוחנן 'בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה - קדושה ואינה קריבה', שמע מינה תלת כו' כי הכא; ובמסכת קדושין (דף ז,ב) ובזבחים (דף יב,א); ולמדתי פירושה ממסכת כריתות (דף כז,א) דגרס התם בלשון הזה: 'שמע מינה קדושת דמים נדחה', כלומר: שמע מינה אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לדמיו, כגון הקדיש חציה וחציה השני חולין - דחוי ליקרב לגופו בתחלת הקדישו - אינו קרב עוד לעולם: דהואיל ונדחה – ידחה, ולא תימא אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים לא אלימא למימר ביה תורת דחוי, ואי אתיא לה שעת הכשר הקרבה - כגון הכא, דחזר ולקח חציה – תקרב; והכא נמי הכי פרישנא לה: יש דחוי בדמים, כגון נקיבה לפסח, לא חזיא גופה לפסח, אלא כי אקדשה - לדמים אקדשה, ואיידי דדחויה: דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה, אמרינן: תדחה לעולם אפילו לאחר הפסח, דכל מותר הפסח הוי שלמים, ונקיבה לשלמים מחזא חזיא, דקתני מתניתין דמיה שלמים אבל גופה לא, אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי, ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מילתא; מיהו טובא אשמעינן תשובת רבינו על כך, ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח, כדאמרינן ב'האשה' (לעיל דף פט,ב) 'ונטרחו ונייתי במותר'.
  7. ^ אם היה בנו נמנה עמו [זאת אומרת] ועדיין יש לו בעלים
  8. ^ ובו ביום [יביאנו לשם פסח]
  9. ^ ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמן, כדתנן (לעיל דף צא,א) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, ומתניתין קתני יביאנו, דמשמע הוא עצמו
  10. ^ דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא - שוחט לעצמו, ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול: דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל עליה מעיקרא! אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר; ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא, אלא סתמא דמילתא בו ביום היו מפרישין פסחיהן
  11. ^ לפסח, ואידחי משלמים, דהא תנן (לעיל דף צו,א): הפסח העומד בחצות ולא הקריבו - ירעה
  12. ^ אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו
  13. ^ דחיילא עליה זמן חיובא דפסח ברישא ו
  14. ^ ונשארו לו בעלים
  15. ^ אין בנו נמנה עמו לא מיירי בה מידי וממתניתין שמעינן ירעה, דהא קבעתיה חצות
  16. ^ ו
  17. ^ דלא קבעתיה חצות; ואם בנו נמנה עמו לא איצטריך לאורויי בה מידי, דודאי מיקרב לפסח שני; ואשמעינן מינה דהיכא דחל עליה חיובא דפסח ברישא - שוחטין עליו
  18. ^ לשון אחר הא חל עליה אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח, והא דתנן (לעיל דף צ,ב) שוחטין על האונן - הני מילי היכא דחיילא חובת פסח עליה ברישא והדר חל עליה אנינות;
  19. ^ ומת לאחר חצות - בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח, דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא; אין בנו נמנה עמו - יביאנו לשם שלמים: דכיון דבחצות היה גוסס ורוב גוססין למיתה - לא קבעתיה חצות
  20. ^ ודקשיא לך היאך יקרב שלמים הא קבעתיה חצות ואידחי -
  21. ^ בסדר יומא בפרק 'שני שעירי' (דף סג,ב)
  22. ^ בעלי חיים אין נדחין אלא מחמת מום או אתנן ומחיר, שאינן ראויין
  23. ^ אבל למה שהוא ראוי – יקרב, והאי חזי לשלמים!
  24. ^ בנו נמנה עמו - יביאנו לשם פסח, דחיובא דפסח חיילא ברישא; אין בנו נמנה עמו - יביאנו לשלמים: דכיון דבחצות עדיין לא הופרש - אין כאן קבע לדחות
  25. ^ תנא דידן
  26. ^ ולא כל שאר זמן שחיטה
  27. ^ שלשה טלאים אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה, ונתערב הפסח ביניהן
  28. ^ ויביא בדמי היפה שבהן עולה - דשמא היפה עולה היה; ובדמי היפה שבהן אשם - שמא היפה אשם היה; ובדמי היפה שבהן פסח א- ם קודם הפסח [נסתאבו], ואם לאחר הפסח נסתאבו - יביאנו שלמים, דשמא היפה פסח היה
  29. ^ ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה שבהן - יפסיד מביתו משלו; ואי תימא 'הרי הוא מחליף: שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה, והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה, ואין משנין מקדושה לקדושה?' - כשבא לחללן להבהמות כך הוא עושה: אם יפה שבהן שוה סלע - מביא שלשה סלעים מביתו, ונוטל הסלע האחת, ואומר: "כל מקום שהיא העולה הרי מחוללת על הסלע זו" ויביא ממנו עולה; ונוטל סלע השנית ואומר "כל מקום שהוא האשם הרי הוא מחולל על סלע זו" ומביא בו אשם; וכן לשלמים
  30. ^ שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה, ואין טעונין תנופת חזה ושוק, ולא סמיכה ונסכים
  31. ^ אם כל החבורה כולה כהנים היו
  32. ^ את כולם בו בלילה ויקרב פסח לשם פסח כל מקום שהוא, והבכורות לשם בכור בכל מקום שהן
  33. ^ לרבי שמעון קא פריך: דממעט בזמן אכילת הבשר ושורפו לנותר עד בקר, שלא כדין, משום ספק פסח! והוה ליה לומר 'ירעו': שדין הבכור לשני ימים ולילה אחד
  34. ^ למעט בזמן אכילתן מוטב מלנתקן לרעייה
  35. ^ ישחטו בצפון כחומר אשם, ולא כשלמים בכל מקום; ויאכלו כחומר שבהן כתורת האשם: לזכרי כהונה ליום ולילה, לפנים מן הקלעים
  36. ^ שממעט בזמן אכילת השלמים אלא ירעו
  37. ^ דאמרי 'אין מביאין...'
  38. ^ לפסח שנתערב בבכורות?: בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם, איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהן אותן קרבנות, כדאמרן לעיל; אבל בכור נאמר בו לֹא תִפְדֶּה (במדבר יח יז) ואין לו פדיון, ואינו תופס את דמיו, ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות, אלא נאכל במומו לכהן, ופסח - בר פדיון הוא, ואינו נאכל בלא פדיון
  39. ^ ביפה שבהן
  40. ^ קדושתיה
  41. ^ אהנך מעות
  42. ^ ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח
  43. ^ לכל התערובת
  44. ^ ואיזו היא תורתו? - אין נשחט באטליז, ואין נמכר באטליז, ואין נשקל בליטרא; ואם היה מכיר בפסח שנפדה - היה שוחטו ומוכרו באטליז אם ירצה
  45. ^ את האבוד
  46. ^ הואיל והם אמרו לו "שחוט עלינו" על שלו הם נמנין, ושוב אין יכולין להימנות על שלהן, ושלהן ישרף: דפסח בלא בעלים הוא, ואוכלין כולן משלו
  47. ^ שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו
  48. ^ שהרי לא נמנה על שלהן
  49. ^ שמא שלהן נשחט ראשון ונמשכו מזה
  50. ^ שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנים על השני
  51. ^ דממה נפשך בראשון נימנו, ואכילה לא מעכבא
  52. ^ יחיד שהלך לבקשו ו
  53. ^ לבני חבורה
  54. ^ והמנוני עמכם
  55. ^ והן לא אמרו "שחוט עלינו"
  56. ^ ושלו ישרף: דכיון שהמנוהו על שלהן - הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו
  57. ^ שמא שלהן נשחט ראשון, ונמשך משלו, שהרי עשאן שלוחין
  58. ^ ממה נפשך בראשון יצא
  59. ^ "שחטו עלי אם איחרתי"
  60. ^ "בקש ושחוט עלינו"
  61. ^ דהם שלוחיו והוא שלוחם
  62. ^ ישרפו שניהם ופטורין מפסח שני
  63. ^ אין אחריות וטענה זה על זה, ואין זה וזה חוששין איזו נשחט ראשון, אלא הן אוכלים משלהם והוא אוכל משלו
  64. ^ מן הפסחים
  65. ^ מבני חבורה זו
  66. ^ חבורה זו
  67. ^ לאותו יחיד הבא אצלן
  68. ^ שמשכנו אלינו, ויפה ביררנו את שלנו
  69. ^ משוך ידיך משלך והימנה עמנו על שלנו
  70. ^ הרי אתה עליו
  71. ^ ויהא לבני חבורה האחרת
  72. ^ נמצא אם החליפו - הרי זה הומשכו כל חבורה וחבורה משלהן ונמנו על אותו שביררו, וכן בני חבורה השניה אומרים ליחיד הבא אצלן; ועל כרחינו צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולימנות עמהן, ולא אמרינן 'ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על האחד ואלו על האחד', משום דאמרינן בברייתא בגמרא: בין לרבי יהודה בין לרבי יוסי אסור לימשך כל בני חבורה מן הפסח להניחו בלא בעלים'; ועכשיו - כשהאחד מבני החבורה זו בא אצל החבורה האחרת - ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים: אם יפה ביררו - הרי כל חבורתו עליו חוץ מן האחד, שפירש מהן, ומשך ידו; ואם הם החליפו - הרי הלך אחד מהם עם חבורה האחרת, וכשמשכו הנותרים את ידיהן ממנו - נשאר הוא עליו!
  73. ^ בני אדם שנתערבו פסחיהם
  74. ^ כל חבורה וחבורה
  75. ^ מן הפסחים
  76. ^ וחמש אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין לחמשה פסחים: שאם החליפו לא יהא כאן פסח שלא יהא אחד מבעליו הראשונים עליו
  77. ^ כשנעשו עתה חבורות חדשים - אומרים הארבעה לאחד: "אם שלך הוא פסח זה - ידי ארבעתינו משוכין מארבעה פסחינו בכל מקום שהן, ונימנינו עמך", וכך הן חוזרין ואומרים לשני וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה, וכן כל חבורה וחבורה
  78. ^ ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן
  79. ^ ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד
  80. ^ ראובן הולך וממנה עמו את לוי מן השוק, ואומר "כל מקום שהוא פסח שלי - הרי אתה נמנה עליו"; שמעון ממנה עמו את יהודה מן השוק - דעכשיו יהו שנים על כל אחד כל מקום שהוא
  81. ^ ראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן
  82. ^ וכן אומר ראובן ליהודה הנשאר על פסח שבירר לו שמעון "אם שלך הוא פסח זה" - שיפה בירר לו שמעון תחלה – "הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה - שלא כיווננו לברר תחלה יפה, ואין זה פסח שנימנית עליו עם שמעון - הרי ידיך משוכות משלך והמנה על זה"; ולכך הוצרך כל אחד להמנות אחד מן השוק: שאם באו להתנות כשהן יחידין ולומר "אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה ביררנו, ואם לאו הריני מושך משלי ונמנה על שלך" - נמצא כשהוא נמשך משלו הרי הוא מניח פסחו כמות שהוא, כלומר: בלא בעלים: שעדיין לא נמנה אחר עליו! ואפילו לרבי יוסי לית ליה; והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשך משלו, דהנמנה על שני פסחים - אין זה מנין