ביאור:בבלי פסחים דף צה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

משנה:

מה בין פסח הראשון לשני?

הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני - חמץ ומצה עמו בבית;

הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו;

זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת.

[1]

גמרא:

תנו רבנן: '(במדבר ט יב) [לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ] כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ [2] - במצוה שבגופו [3] הכתוב מדבר [4];

מצוה שעל גופו [5] - מנין?

תלמוד לומר: (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ;

יכול אפילו מצות שלא על גופו [6]?

תלמוד לומר: וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ: מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו [7] - אף כל מצוה שבגופו;

איסי בן יהודה אומר: [8] יַעֲשׂוּ אֹתוֹ - במצות שבגופו הכתוב מדבר [9]'.

אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו' - הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר [10]'?

הכי קאמר: השתא דאמרת (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [11], אלמא [יַעֲשׂוּ] אֹתו לאו דוקא הוא, אימא הוה ליה כפרט וכלל [12], ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפילו כל מילי נמי [13]? - קא משמע לן [14].

איסי בן יהודה, האי [וְ]עֶצֶם [לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ (במדבר ט יב)] מאי עביד ליה? [15]

מיבעי ליה לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח [16].

ורבנן [17] - האי יַעֲשׂוּ אֹתוֹ (במדבר ט יב) מאי עבדי ליה [18]?

מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח [19] על היחיד [20]: [21] דכמה דאפשר לאהדורי [22] מהדרינן [23].

תנו רבנן: '(במדבר ט יב) [לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ] כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ; יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא?

תלמוד לומר: (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ; [24]

ואין לי [25] אלא מצות עשה [26], מצות לא תעשה מנין [27]?

תלמוד לומר: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (במדבר ט יב) [28];

ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין [29]?

תלמוד לומר: וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ [30]: מה הפרט מפורש מצוַת עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור - אף כל מצוַת עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור בכלליה דמצות ומרורים.

מאי קא מרבי?

צלי אש;

בפרטיה מאי ממעיט ליה [31]?

השבתת שאור [32];

איפוך אנא?

מצוה דגופיה עדיף!

בכלליה דלֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר [33], מאי קא מרבה ליה?

לא תוציא ממנו [34] <דדמי ליה דהאי מיפסל בנותר והאי מיפסל ביוצא>

בפרטיה מאי קא ממעט ליה?

לא יראה (שמות יג ז: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר) ולא ימצא (שמות יב יט: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם) <דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוה לאו שניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוה ליה לאו שניתק לעשה [35]>

איפוך אנא?

מצוה דגופיה עדיף;

בכלליה ד-[וְ]עֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ


עמוד ב

מאי קא מרבה [36]?

(שמות יב ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא [וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ] [37];

בפרטיה מאי קא ממעטי?

(שמות לד כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי [וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח] [38];

איפוך אנא?

מצוה דגופיה עדיף.

הראשון טעון הלל באכילתו [והשני אינו טעון הלל באכילתו]:

מנא הני מילי?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא: (ישעיהו ל כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם [39] כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג [וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל] [40]: לילה המקודש לחג [41] טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג [42] - אין טעון הלל.

זה וזה טעונין הלל בעשייתן:

מאי טעמא?

איבעית אימא לילה [43] קא ממעט, [44] יום [45] לא קא ממעט [46];

ואיבעית אימא: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל [47]?! [48]

ונאכלין צלי [49], על מצה ומרורים ודוחין את השבת:

שבת – אִין, טומאה – לא;

מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: 'דוחה את השבת [50] ואין דוחה את הטומאה; רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה.'

מאי טעמא דתנא קמא?

מפני טומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה [51]? [52]

ורבי יהודה?

התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה; לא זכה - יעשה בטומאה.

תנו רבנן: 'פסח ראשון דוחה את השבת, פסח שני דוחה את השבת;

פסח ראשון דוחה את הטומאה, פסח שני דוחה את הטומאה;

פסח ראשון טעון לינה [53], פסח שני טעון לינה';

דוחה את הטומאה – כמאן? - כרבי יהודה? ולרבי יהודה טעון לינה? והא תניא: רבי יהודה אומר: מניין לפסח שני שאין טעון לינה? - שנאמר (דברים טז ז) [וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ] וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ, וכתיב (דברים טז ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת [וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה]: הנאכל לששה [54] טעון לינה [55], שאין נאכל לששה אין טעון לינה!?

תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה.

משנה:

הפסח שבא בטומאה - לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות [56], ואם אכלו - פטורין מכרת [57];

ורבי אליעזר פוטר אף על [58]ביאת מקדש [59].

גמרא:

תנו רבנן: 'זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין?

תלמוד לומר: (ויקרא ז יט) [וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר] כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר (ויקרא ז כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ]: נאכל לטהורים - חייבים עליו משום טמא, ושאינו נאכל לטהורין - אין טמאין חייבין עליו משום טמא;

רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין? - תלמוד לומר (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶש: בזמן שטמאי מתים משתלחין - זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין - אין זבין ומצורעין משתלחין.' [60]

בעי רב יוסף: דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה [61] – מהו [62]?: מדאישתרי טומאת עזרה אישתרי נמי טומאת היכל? או דילמא מאי דאישתרי - אישתרי, מאי דלא אישתרי לא אישתרי?

אמר רבא: אמר קרא: (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה [כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ] - אפילו מקצת מחנה [63]!

איכא דאמרי אמר רבא אמר קרא: (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה [כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ] [פסוק ג] [מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם [וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם]: כל היכא דקרינן ביה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם קרינן ביה וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה [64].

[65]

בעי רב יוסף: דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי פסח [66] הבא בטומאה

הערות[עריכה]

  1. ^ בגמרא יליף לה לטעמא דכולה מתניתין.
  2. ^ בפסח שני כתיב
  3. ^ אותו משמע גופו
  4. ^ לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו, ואכילת צלי, אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור
  5. ^ כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאין חובה לו
  6. ^ כגון השבתת שאור? ולקמיה פריך: מנא תיתי? והאמרת 'אותו משמע מצות שבגופו'
  7. ^ לקמן יליף לה בפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא והדר כלל: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, וכן לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ – פרטי; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – כלל; ולקמיה מפרש לה
  8. ^ אינו צריך לא ישברו לכך, אלא ללימוד אחר, כדלקמן
  9. ^ דאותו - מצות שבגופו משמע
  10. ^ 'הא אמרת אותו במצות שבגופו' גרסינן
  11. ^ ואיתרבי מצוה שאינה גופו
  12. ^ דפרטי כתיבי ברישא
  13. ^ אפילו השבתת שאור, שאינה על גופו
  14. ^ (במדבר ט יב) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ דלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור, דאם כן - כל הני פרטי למה לי? אלא להכי כתבינהו לכולהו: למידרש תוספתא דכללא אכל חד וחד, ומרבי דומיא דפרטי ותו לא; וכולהו פרטי הוו דגופו ודעל גופו, והיינו דקאמר תנא דפרטי וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ ממעט מצות שלא על גופו, כגון לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ (שמות לד כה) כדלקמן; ולקמן בברייתא מפרשי מאי מרבי כללא דכל חד וחד ומאי ממעט פרטא
  15. ^ מכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח נפקא ליה, דהא לדידיה [יַעֲשׂוּ] אֹתוֹ (במדבר ט יב) דוקא, וממעט שלא על גופו, וממילא מתרבה שבירת עצם: דהא מצוה שבגופו היא! ותמיהא לי אמאי לא בעי נמי 'לֹא יַשְׁאִירוּ [מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר] לאיסי מאי עביד ליה?' דהא מצוה שבגופו היא?
  16. ^ דהכי דרשינן ב'כיצד צולין' (לעיל דף פה,א): כשהוא אומר (במדבר ט יב) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ בפסח שני, שאין תלמוד לומר, הוי אחד עצם כו'
  17. ^ דאמרי אֹתוֹ לאו דוקא
  18. ^ למאי איכתב
  19. ^ פסח שני
  20. ^ שנדחה לו
  21. ^ להכי כתב יַעֲשׂוּ לשון רבים:
  22. ^ אחר טמא חבירו להמנותו עמו
  23. ^ כגון לטמא אחד בשרץ; ואיידי דכתיב יַעֲשׂוּ כתיב אֹתוֹ דאף על גב דכתיב ברישא (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם] יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, אי לא כתביה זימנא אחריתי הוה אמינא אורחיה דקרא הוא
  24. ^ והדר כתיב כללא עליה [כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] לרבויי דומיא דידיה, וכל מילי לא אמרינן דנירבי, דאם כן כל הני פרטי למה לי? ופרטא ממעט דכוותיה, כדמפרש לקמן: דכללא דכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח מהדרינן אכולהו פרטא לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוטי מפרטא נמי דומיא דידיה, ומחד מפרטיה ממעטינן בל יראה ובל ימצא לקמן, וברייתא רמוּזי מרמזא ואזלא: כללי מאי מרבו, ופרטי מאי ממעטי, ודכוותיה מרבו וממעטי.
  25. ^ שיהא כלל מוסיף
  26. ^ אלא על הפרט של עשה: מַצּוֹת וּמְרֹרִים, דכוותיה צלי אש [צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [שמות יב,ח]] שהוא מצות עשה, ופרט נמי ממעט דכוותיה: השבתת שאור
  27. ^ שירבה הכלל, וכן הפרט ימעט לא תעשה
  28. ^ וכתיב כללא [כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה: לאו הניתק לעשה, ולמעט בפרטיה: לא יראה (שמות יג ז: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר) ולא ימצא (שמות יב יט: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם), דלאו שניתק לעשה נינהו, כדמפרש במסקנא
  29. ^ שירבה [הכלל] וימעט פרט
  30. ^ וכתב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה בכללא, ולמעוטי דכוותיה בפרטא, כדלקמן
  31. ^ דכל פרטא משמע מיעוטא דכוותיה, דהכי משמע: האי - ולא מידי אחרינא
  32. ^ דהויא נמי כמצות עשה
  33. ^ לא תעשה דמותיר - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב גבי ראשון (שמות יב י) וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ
  34. ^ לֹא תוֹצִיא - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב (שמות יב מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ ומשמע: לֹא תוֹצִיא לאוכלו, אלא בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל - בעמוד והחזר קאי: אם הוציאו; ולית ליה להאי תנא הא דתני ב'כיצד צולין' (שם) 'האוכלו הרי זה בלא תתעשה דוּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (שמות כב ל) אלא מותר להחזירו ולאוכלו
  35. ^ ואם נראה – תשביתוהו: לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד
  36. ^ דמרבי לא תעשה גמור
  37. ^ דחייב בפסח שני
  38. ^ דמותר לשוחטו על חמץ, כדתנן: 'מצה וחמץ עמו בבית'; אף על גב דכבר מיעט ליה מהשבתת שאור ומבל יראה - הוה אמינא 'הני מילי שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה לא' - להכי איצטריך למעוטי מלֹא תִשְׁחַט
  39. ^ ביום שתגאלו מן הגלות
  40. ^ כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג: כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג, ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו
  41. ^ כגון פסח ראשון
  42. ^ כגון ליל אכילת פסח שני שאינו יום טוב
  43. ^ דפסח שני
  44. ^ אבל
  45. ^ שהוא זמן עשייתו
  46. ^ והרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו, כדאמרן ב'תמיד נשחט' (לעיל דף סד,א); ו(לקמן דף קיז,א) אמרינן: נביאים שביניהן תקנו להם שיהו אומרים על כל פרק ופרק וכל דבר חידוש
  47. ^ דכיון דדבר מצוה הוא - טעון הלל
  48. ^ נוטלין את לולביהן אגררא נסבא, דברייתא היא הכי בפרק בתרא (שם).
  49. ^ דאיתרבי מכלליה דמצות ומרורים [מַצּוֹת וּמְרֹרִים – בבמדבר ט,יא; וכללו - כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – בפסוק הבא, פסוק יב
  50. ^ דבשני כתיב ביה בְּמֹעֲדוֹ, למאן דאמר קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט יג) - בשני (לעיל דף צג,א)
  51. ^ בתמיה
  52. ^ אלא מוטב ידחה לגמרי!
  53. ^ לילה הראשון ילין בירושלים, מיכן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום, והיינו לְאֹהָלֶיךָ (דברים טז ז): לאהל שחוץ לחומה, ולא לביתו ממש; דהא יום טוב הוא! ועוד: דקא בעי לאיתויי עולת ראייה
  54. ^ שאוכלין עליו מצות ששה ימים; ולישנא דקרא נקט, וקרא לדרשה אתא, ללמד על ימות הפסח שהן רשות באכילת מצה, חוץ מלילה הראשון [בפרק בתרא דף קכ,א]
  55. ^ לילה אחד בתוך העיר
  56. ^ דגבי טמא לנפש כתיב אִישׁ [במדבר ט,י: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]: איש נדחה ואין ציבור נידחין, אבל גבי זיבה - אף ציבור נדחין [בפרק 'אלו דברים', (לעיל דף סז,א)]
  57. ^ פטורין מכרת דאוכל קדשים בטומאה, כדיליף בברייתא בגמרא, אבל מביאת מקדש לא פטרינהו רחמנא
  58. ^ כרת ד
  59. ^ וטעמא יליף בגמרא
  60. ^ ותנא קמא לא דריש להכי, דכולהו איצטריכו כדאמרינן ב'אלו דברים' (שם): לחלקם למחנותיהם.
  61. ^ מקום שלא הותרו שם דאין שם צרכי פסח, ואלו כהנים אסורין ליכנס לשם אלא לצורך, משום דכתיב (ויקרא טז ב) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת
  62. ^ וזה שנכנס בטומאה, יכול יתחייב על ביאת מקדש בטומאה
  63. ^ אף על פי שאין משתלחין מכל מחנה שכינה, שהרי מותרין בעזרה טמאי מתים בפסח הבא בטומאה - משתלחין מיהא ממקצתו: מן ההיכל
  64. ^ ורבא - לקולא פשט דאין חייבין על ביאת מקדש דהיכל
  65. ^ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם היינו היכל, כדסמיך ליה אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם; וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה = עזרה; כך קבל רבי; ונראה לי דאיפכא גרסינן לה: כל היכא דקרינא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה = שצריך להוציאם לגמרי אף מן העזרה - קרינא ביה [וִישַׁלְּחוּ] מִן הַמַּחֲנֶה = היכל; וכל היכא דלא קרינא ביה אֶל מִחוּץ - לא קרינא ביה וִישַׁלְּחוּ = מקצת מחנה.
  66. ^ כגון כליות ויותרת הכבד