ביאור:בבלי פסחים דף צה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

משנה:

מה בין פסח הראשון לשני?

הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני - חמץ ומצה עמו בבית;

הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו;

זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת.

^[1]

גמרא:

תנו רבנן: '(במדבר ט יב) [לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ] כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ ^[2] - במצוה שבגופו ^[3] הכתוב מדבר ^[4];

מצוה שעל גופו ^[5] - מנין?

תלמוד לומר: (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ;

יכול אפילו מצות שלא על גופו ^[6]?

תלמוד לומר: וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ: מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו ^[7] - אף כל מצוה שבגופו;

איסי בן יהודה אומר: ^[8] יַעֲשׂוּ אֹתוֹ - במצות שבגופו הכתוב מדבר ^[9]'.

אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו' - הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר ^[10]'?

הכי קאמר: השתא דאמרת (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ ^[11], אלמא [יַעֲשׂוּ] אֹתו לאו דוקא הוא, אימא הוה ליה כפרט וכלל ^[12], ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפילו כל מילי נמי ^[13]? - קא משמע לן ^[14].

איסי בן יהודה, האי [וְ]עֶצֶם [לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ (במדבר ט יב)] מאי עביד ליה? ^[15]

מיבעי ליה לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ^[16].

ורבנן ^[17] - האי יַעֲשׂוּ אֹתוֹ (במדבר ט יב) מאי עבדי ליה ^[18]?

מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח ^[19] על היחיד ^[20]: ^[21] דכמה דאפשר לאהדורי ^[22] מהדרינן ^[23].

תנו רבנן: '(במדבר ט יב) [לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ] כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ; יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא?

תלמוד לומר: (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ; ^[24]

ואין לי ^[25] אלא מצות עשה ^[26], מצות לא תעשה מנין ^[27]?

תלמוד לומר: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (במדבר ט יב) ^[28];

ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין ^[29]?

תלמוד לומר: וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ ^[30]: מה הפרט מפורש מצוַת עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור - אף כל מצוַת עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור בכלליה דמצות ומרורים.

מאי קא מרבי?

צלי אש;

בפרטיה מאי ממעיט ליה ^[31]?

השבתת שאור ^[32];

איפוך אנא?

מצוה דגופיה עדיף!

בכלליה דלֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר ^[33], מאי קא מרבה ליה?

לא תוציא ממנו ^[34] <דדמי ליה דהאי מיפסל בנותר והאי מיפסל ביוצא>

בפרטיה מאי קא ממעט ליה?

לא יראה (שמות יג ז: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר) ולא ימצא (שמות יב יט: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם) <דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוה לאו שניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוה ליה לאו שניתק לעשה ^[35]>

איפוך אנא?

מצוה דגופיה עדיף;

בכלליה ד-[וְ]עֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ

עמוד ב

מאי קא מרבה ^[36]?

(שמות יב ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא [וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ] ^[37];

בפרטיה מאי קא ממעטי?

(שמות לד כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי [וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח] ^[38];

איפוך אנא?

מצוה דגופיה עדיף.

הראשון טעון הלל באכילתו [והשני אינו טעון הלל באכילתו]:

מנא הני מילי?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא: (ישעיהו ל כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם ^[39] כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג [וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל] ^[40]: לילה המקודש לחג ^[41] טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג ^[42] - אין טעון הלל.

זה וזה טעונין הלל בעשייתן:

מאי טעמא?

איבעית אימא לילה ^[43] קא ממעט, ^[44] יום ^[45] לא קא ממעט ^[46];

ואיבעית אימא: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל ^[47]?! ^[48]

ונאכלין צלי ^[49], על מצה ומרורים ודוחין את השבת:

שבת – אִין, טומאה – לא;

מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: 'דוחה את השבת ^[50] ואין דוחה את הטומאה; רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה.'

מאי טעמא דתנא קמא?

מפני טומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה ^[51]? ^[52]

ורבי יהודה?

התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה; לא זכה - יעשה בטומאה.

תנו רבנן: 'פסח ראשון דוחה את השבת, פסח שני דוחה את השבת;

פסח ראשון דוחה את הטומאה, פסח שני דוחה את הטומאה;

פסח ראשון טעון לינה ^[53], פסח שני טעון לינה';

דוחה את הטומאה – כמאן? - כרבי יהודה? ולרבי יהודה טעון לינה? והא תניא: רבי יהודה אומר: מניין לפסח שני שאין טעון לינה? - שנאמר (דברים טז ז) [וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ] וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ, וכתיב (דברים טז ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת [וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה]: הנאכל לששה ^[54] טעון לינה ^[55], שאין נאכל לששה אין טעון לינה!?

תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה.

משנה:

הפסח שבא בטומאה - לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ^[56], ואם אכלו - פטורין מכרת ^[57];

ורבי אליעזר פוטר אף על ^[58]ביאת מקדש ^[59].

גמרא:

תנו רבנן: 'זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין?

תלמוד לומר: (ויקרא ז יט) [וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר] כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר (ויקרא ז כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ]: נאכל לטהורים - חייבים עליו משום טמא, ושאינו נאכל לטהורין - אין טמאין חייבין עליו משום טמא;

רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין? - תלמוד לומר (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶש: בזמן שטמאי מתים משתלחין - זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין - אין זבין ומצורעין משתלחין.' ^[60]

בעי רב יוסף: דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה ^[61] – מהו ^[62]?: מדאישתרי טומאת עזרה אישתרי נמי טומאת היכל? או דילמא מאי דאישתרי - אישתרי, מאי דלא אישתרי לא אישתרי?

אמר רבא: אמר קרא: (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה [כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ] - אפילו מקצת מחנה ^[63]!

איכא דאמרי אמר רבא אמר קרא: (במדבר ה ב) [צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה [כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ] [פסוק ג] [מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם [וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם]: כל היכא דקרינן ביה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם קרינן ביה וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה ^[64].

^[65]

בעי רב יוסף: דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי פסח ^[66] הבא בטומאה

הערות

^ בגמרא יליף לה לטעמא דכולה מתניתין.
^ בפסח שני כתיב
^ אותו משמע גופו
^ לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו, ואכילת צלי, אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור
^ כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאין חובה לו
^ כגון השבתת שאור? ולקמיה פריך: מנא תיתי? והאמרת 'אותו משמע מצות שבגופו'
^ לקמן יליף לה בפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא והדר כלל: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, וכן לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ – פרטי; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – כלל; ולקמיה מפרש לה
^ אינו צריך לא ישברו לכך, אלא ללימוד אחר, כדלקמן
^ דאותו - מצות שבגופו משמע
^ 'הא אמרת אותו במצות שבגופו' גרסינן
^ ואיתרבי מצוה שאינה גופו
^ דפרטי כתיבי ברישא
^ אפילו השבתת שאור, שאינה על גופו
^ (במדבר ט יב) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ דלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור, דאם כן - כל הני פרטי למה לי? אלא להכי כתבינהו לכולהו: למידרש תוספתא דכללא אכל חד וחד, ומרבי דומיא דפרטי ותו לא; וכולהו פרטי הוו דגופו ודעל גופו, והיינו דקאמר תנא דפרטי וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ ממעט מצות שלא על גופו, כגון לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ (שמות לד כה) כדלקמן; ולקמן בברייתא מפרשי מאי מרבי כללא דכל חד וחד ומאי ממעט פרטא
^ מכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח נפקא ליה, דהא לדידיה [יַעֲשׂוּ] אֹתוֹ (במדבר ט יב) דוקא, וממעט שלא על גופו, וממילא מתרבה שבירת עצם: דהא מצוה שבגופו היא! ותמיהא לי אמאי לא בעי נמי 'לֹא יַשְׁאִירוּ [מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר] לאיסי מאי עביד ליה?' דהא מצוה שבגופו היא?
^ דהכי דרשינן ב'כיצד צולין' (לעיל דף פה,א): כשהוא אומר (במדבר ט יב) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ בפסח שני, שאין תלמוד לומר, הוי אחד עצם כו'
^ דאמרי אֹתוֹ לאו דוקא
^ למאי איכתב
^ פסח שני
^ שנדחה לו
^ להכי כתב יַעֲשׂוּ לשון רבים:
^ אחר טמא חבירו להמנותו עמו
^ כגון לטמא אחד בשרץ; ואיידי דכתיב יַעֲשׂוּ כתיב אֹתוֹ דאף על גב דכתיב ברישא (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם] יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, אי לא כתביה זימנא אחריתי הוה אמינא אורחיה דקרא הוא
^ והדר כתיב כללא עליה [כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] לרבויי דומיא דידיה, וכל מילי לא אמרינן דנירבי, דאם כן כל הני פרטי למה לי? ופרטא ממעט דכוותיה, כדמפרש לקמן: דכללא דכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח מהדרינן אכולהו פרטא לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוטי מפרטא נמי דומיא דידיה, ומחד מפרטיה ממעטינן בל יראה ובל ימצא לקמן, וברייתא רמוּזי מרמזא ואזלא: כללי מאי מרבו, ופרטי מאי ממעטי, ודכוותיה מרבו וממעטי.
^ שיהא כלל מוסיף
^ אלא על הפרט של עשה: מַצּוֹת וּמְרֹרִים, דכוותיה צלי אש [צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [שמות יב,ח]] שהוא מצות עשה, ופרט נמי ממעט דכוותיה: השבתת שאור
^ שירבה הכלל, וכן הפרט ימעט לא תעשה
^ וכתיב כללא [כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה: לאו הניתק לעשה, ולמעט בפרטיה: לא יראה (שמות יג ז: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר) ולא ימצא (שמות יב יט: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם), דלאו שניתק לעשה נינהו, כדמפרש במסקנא
^ שירבה [הכלל] וימעט פרט
^ וכתב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה בכללא, ולמעוטי דכוותיה בפרטא, כדלקמן
^ דכל פרטא משמע מיעוטא דכוותיה, דהכי משמע: האי - ולא מידי אחרינא
^ דהויא נמי כמצות עשה
^ לא תעשה דמותיר - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב גבי ראשון (שמות יב י) וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ
^ לֹא תוֹצִיא - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב (שמות יב מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ ומשמע: לֹא תוֹצִיא לאוכלו, אלא בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל - בעמוד והחזר קאי: אם הוציאו; ולית ליה להאי תנא הא דתני ב'כיצד צולין' (שם) 'האוכלו הרי זה בלא תתעשה דוּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (שמות כב ל) אלא מותר להחזירו ולאוכלו
^ ואם נראה – תשביתוהו: לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד
^ דמרבי לא תעשה גמור
^ דחייב בפסח שני
^ דמותר לשוחטו על חמץ, כדתנן: 'מצה וחמץ עמו בבית'; אף על גב דכבר מיעט ליה מהשבתת שאור ומבל יראה - הוה אמינא 'הני מילי שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה לא' - להכי איצטריך למעוטי מלֹא תִשְׁחַט
^ ביום שתגאלו מן הגלות
^ כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג: כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג, ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו
^ כגון פסח ראשון
^ כגון ליל אכילת פסח שני שאינו יום טוב
^ דפסח שני
^ אבל
^ שהוא זמן עשייתו
^ והרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו, כדאמרן ב'תמיד נשחט' (לעיל דף סד,א); ו(לקמן דף קיז,א) אמרינן: נביאים שביניהן תקנו להם שיהו אומרים על כל פרק ופרק וכל דבר חידוש
^ דכיון דדבר מצוה הוא - טעון הלל
^ נוטלין את לולביהן אגררא נסבא, דברייתא היא הכי בפרק בתרא (שם).
^ דאיתרבי מכלליה דמצות ומרורים [מַצּוֹת וּמְרֹרִים – בבמדבר ט,יא; וכללו - כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – בפסוק הבא, פסוק יב
^ דבשני כתיב ביה בְּמֹעֲדוֹ, למאן דאמר קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט יג) - בשני (לעיל דף צג,א)
^ בתמיה
^ אלא מוטב ידחה לגמרי!
^ לילה הראשון ילין בירושלים, מיכן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום, והיינו לְאֹהָלֶיךָ (דברים טז ז): לאהל שחוץ לחומה, ולא לביתו ממש; דהא יום טוב הוא! ועוד: דקא בעי לאיתויי עולת ראייה
^ שאוכלין עליו מצות ששה ימים; ולישנא דקרא נקט, וקרא לדרשה אתא, ללמד על ימות הפסח שהן רשות באכילת מצה, חוץ מלילה הראשון [בפרק בתרא דף קכ,א]
^ לילה אחד בתוך העיר
^ דגבי טמא לנפש כתיב אִישׁ [במדבר ט,י: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]: איש נדחה ואין ציבור נידחין, אבל גבי זיבה - אף ציבור נדחין [בפרק 'אלו דברים', (לעיל דף סז,א)]
^ פטורין מכרת דאוכל קדשים בטומאה, כדיליף בברייתא בגמרא, אבל מביאת מקדש לא פטרינהו רחמנא
^ כרת ד
^ וטעמא יליף בגמרא
^ ותנא קמא לא דריש להכי, דכולהו איצטריכו כדאמרינן ב'אלו דברים' (שם): לחלקם למחנותיהם.
^ מקום שלא הותרו שם דאין שם צרכי פסח, ואלו כהנים אסורין ליכנס לשם אלא לצורך, משום דכתיב (ויקרא טז ב) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת
^ וזה שנכנס בטומאה, יכול יתחייב על ביאת מקדש בטומאה
^ אף על פי שאין משתלחין מכל מחנה שכינה, שהרי מותרין בעזרה טמאי מתים בפסח הבא בטומאה - משתלחין מיהא ממקצתו: מן ההיכל
^ ורבא - לקולא פשט דאין חייבין על ביאת מקדש דהיכל
^ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם היינו היכל, כדסמיך ליה אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם; וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה = עזרה; כך קבל רבי; ונראה לי דאיפכא גרסינן לה: כל היכא דקרינא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה = שצריך להוציאם לגמרי אף מן העזרה - קרינא ביה [וִישַׁלְּחוּ] מִן הַמַּחֲנֶה = היכל; וכל היכא דלא קרינא ביה אֶל מִחוּץ - לא קרינא ביה וִישַׁלְּחוּ = מקצת מחנה.
^ כגון כליות ויותרת הכבד

[1] בגמרא יליף לה לטעמא דכולה מתניתין.

[2] בפסח שני כתיב

[3] אותו משמע גופו

[4] לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו, כגון סדר עבודותיו, ואכילת צלי, אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור

[5] כגון מצה ומרור, שהן דברים אחרים, ובאין חובה לו

[6] כגון השבתת שאור? ולקמיה פריך: מנא תיתי? והאמרת 'אותו משמע מצות שבגופו'

[7] לקמן יליף לה בפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא והדר כלל: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, וכן לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ – פרטי; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – כלל; ולקמיה מפרש לה

[8] אינו צריך לא ישברו לכך, אלא ללימוד אחר, כדלקמן

[9] דאותו - מצות שבגופו משמע

[10] 'הא אמרת אותו במצות שבגופו' גרסינן

[11] ואיתרבי מצוה שאינה גופו

[12] דפרטי כתיבי ברישא

[13] אפילו השבתת שאור, שאינה על גופו

[14] (במדבר ט יב) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ דלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור, דאם כן - כל הני פרטי למה לי? אלא להכי כתבינהו לכולהו: למידרש תוספתא דכללא אכל חד וחד, ומרבי דומיא דפרטי ותו לא; וכולהו פרטי הוו דגופו ודעל גופו, והיינו דקאמר תנא דפרטי וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ ממעט מצות שלא על גופו, כגון לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ (שמות לד כה) כדלקמן; ולקמן בברייתא מפרשי מאי מרבי כללא דכל חד וחד ומאי ממעט פרטא

[15] מכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח נפקא ליה, דהא לדידיה [יַעֲשׂוּ] אֹתוֹ (במדבר ט יב) דוקא, וממעט שלא על גופו, וממילא מתרבה שבירת עצם: דהא מצוה שבגופו היא! ותמיהא לי אמאי לא בעי נמי 'לֹא יַשְׁאִירוּ [מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר] לאיסי מאי עביד ליה?' דהא מצוה שבגופו היא?

[16] דהכי דרשינן ב'כיצד צולין' (לעיל דף פה,א): כשהוא אומר (במדבר ט יב) וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ בפסח שני, שאין תלמוד לומר, הוי אחד עצם כו'

[17] דאמרי אֹתוֹ לאו דוקא

[18] למאי איכתב

[19] פסח שני

[20] שנדחה לו

[21] להכי כתב יַעֲשׂוּ לשון רבים:

[22] אחר טמא חבירו להמנותו עמו

[23] כגון לטמא אחד בשרץ; ואיידי דכתיב יַעֲשׂוּ כתיב אֹתוֹ דאף על גב דכתיב ברישא (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם] יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, אי לא כתביה זימנא אחריתי הוה אמינא אורחיה דקרא הוא

[24] והדר כתיב כללא עליה [כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] לרבויי דומיא דידיה, וכל מילי לא אמרינן דנירבי, דאם כן כל הני פרטי למה לי? ופרטא ממעט דכוותיה, כדמפרש לקמן: דכללא דכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח מהדרינן אכולהו פרטא לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוטי מפרטא נמי דומיא דידיה, ומחד מפרטיה ממעטינן בל יראה ובל ימצא לקמן, וברייתא רמוּזי מרמזא ואזלא: כללי מאי מרבו, ופרטי מאי ממעטי, ודכוותיה מרבו וממעטי.

[25] שיהא כלל מוסיף

[26] אלא על הפרט של עשה: מַצּוֹת וּמְרֹרִים, דכוותיה צלי אש [צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ [שמות יב,ח]] שהוא מצות עשה, ופרט נמי ממעט דכוותיה: השבתת שאור

[27] שירבה הכלל, וכן הפרט ימעט לא תעשה

[28] וכתיב כללא [כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה: לאו הניתק לעשה, ולמעט בפרטיה: לא יראה (שמות יג ז: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר) ולא ימצא (שמות יב יט: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם), דלאו שניתק לעשה נינהו, כדמפרש במסקנא

[29] שירבה [הכלל] וימעט פרט

[30] וכתב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה בכללא, ולמעוטי דכוותיה בפרטא, כדלקמן

[31] דכל פרטא משמע מיעוטא דכוותיה, דהכי משמע: האי - ולא מידי אחרינא

[32] דהויא נמי כמצות עשה

[33] לא תעשה דמותיר - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב גבי ראשון (שמות יב י) וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ

[34] לֹא תוֹצִיא - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב (שמות יב מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ ומשמע: לֹא תוֹצִיא לאוכלו, אלא בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל - בעמוד והחזר קאי: אם הוציאו; ולית ליה להאי תנא הא דתני ב'כיצד צולין' (שם) 'האוכלו הרי זה בלא תתעשה דוּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (שמות כב ל) אלא מותר להחזירו ולאוכלו

[35] ואם נראה – תשביתוהו: לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד

[36] דמרבי לא תעשה גמור

[37] דחייב בפסח שני

[38] דמותר לשוחטו על חמץ, כדתנן: 'מצה וחמץ עמו בבית'; אף על גב דכבר מיעט ליה מהשבתת שאור ומבל יראה - הוה אמינא 'הני מילי שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה לא' - להכי איצטריך למעוטי מלֹא תִשְׁחַט

[39] ביום שתגאלו מן הגלות

[40] כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג: כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג, ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו

[41] כגון פסח ראשון

[42] כגון ליל אכילת פסח שני שאינו יום טוב

[43] דפסח שני

[44] אבל

[45] שהוא זמן עשייתו

[46] והרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו, כדאמרן ב'תמיד נשחט' (לעיל דף סד,א); ו(לקמן דף קיז,א) אמרינן: נביאים שביניהן תקנו להם שיהו אומרים על כל פרק ופרק וכל דבר חידוש

[47] דכיון דדבר מצוה הוא - טעון הלל

[48] נוטלין את לולביהן אגררא נסבא, דברייתא היא הכי בפרק בתרא (שם).

[49] דאיתרבי מכלליה דמצות ומרורים [מַצּוֹת וּמְרֹרִים – בבמדבר ט,יא; וכללו - כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ – בפסוק הבא, פסוק יב

[50] דבשני כתיב ביה בְּמֹעֲדוֹ, למאן דאמר קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט יג) - בשני (לעיל דף צג,א)

[51] בתמיה

[52] אלא מוטב ידחה לגמרי!

[53] לילה הראשון ילין בירושלים, מיכן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום, והיינו לְאֹהָלֶיךָ (דברים טז ז): לאהל שחוץ לחומה, ולא לביתו ממש; דהא יום טוב הוא! ועוד: דקא בעי לאיתויי עולת ראייה

[54] שאוכלין עליו מצות ששה ימים; ולישנא דקרא נקט, וקרא לדרשה אתא, ללמד על ימות הפסח שהן רשות באכילת מצה, חוץ מלילה הראשון [בפרק בתרא דף קכ,א]

[55] לילה אחד בתוך העיר

[56] דגבי טמא לנפש כתיב אִישׁ [במדבר ט,י: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]: איש נדחה ואין ציבור נידחין, אבל גבי זיבה - אף ציבור נדחין [בפרק 'אלו דברים', (לעיל דף סז,א)]

[57] פטורין מכרת דאוכל קדשים בטומאה, כדיליף בברייתא בגמרא, אבל מביאת מקדש לא פטרינהו רחמנא

[58] כרת ד

[59] וטעמא יליף בגמרא

[60] ותנא קמא לא דריש להכי, דכולהו איצטריכו כדאמרינן ב'אלו דברים' (שם): לחלקם למחנותיהם.

[61] מקום שלא הותרו שם דאין שם צרכי פסח, ואלו כהנים אסורין ליכנס לשם אלא לצורך, משום דכתיב (ויקרא טז ב) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת

[62] וזה שנכנס בטומאה, יכול יתחייב על ביאת מקדש בטומאה

[63] אף על פי שאין משתלחין מכל מחנה שכינה, שהרי מותרין בעזרה טמאי מתים בפסח הבא בטומאה - משתלחין מיהא ממקצתו: מן ההיכל

[64] ורבא - לקולא פשט דאין חייבין על ביאת מקדש דהיכל

[65] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם היינו היכל, כדסמיך ליה אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם; וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה = עזרה; כך קבל רבי; ונראה לי דאיפכא גרסינן לה: כל היכא דקרינא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה = שצריך להוציאם לגמרי אף מן העזרה - קרינא ביה [וִישַׁלְּחוּ] מִן הַמַּחֲנֶה = היכל; וכל היכא דלא קרינא ביה אֶל מִחוּץ - לא קרינא ביה וִישַׁלְּחוּ = מקצת מחנה.

[66] כגון כליות ויותרת הכבד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]