ביאור:בבלי פסחים דף פב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה' [1]!
אמר רב חמא בר עוקבא: לא קשיא: כאן באכסנאי [2], כאן [3] בבעל הבית.
רב פפא אמר: הא והא באכסנאי, כאן שהחזיק בדרך [4] כאן שלא החזיק בדרך;
רב זביד [5] אמר: לעולם כדאמר מעיקרא: כאן באכסנאי, כאן בבעל הבית', ואף על גב דלא החזיק בדרך: אכסנאי, כיון דלית ליה - עשאוהו כציקנין [6], דתנן הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.
תנו רבנן: באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה - אין שומעין להן [7]; לפני הבירה ומעצי עצמן - אין שומעין להן; בשלמא מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן - דילמא פיישן מינייהו ואתו בהו לידי תקלה [8]; אלא לפני הבירה מעצי עצמן מאי טעמא לא?
רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו.
רבא אמר: מפני החשד [9];
מאי בינייהו?
איכא בינייהו דאייתי קני וחריותא [10] דלא חזי למערכה [11].
תנן התם [12]: 'ראש המעמד [13] היה מעמיד את הטמאין [14] על שער המזרח [15]', מאי טעמא?
אמר רב יוסף: כדי לביישן [16]!
מאי בינייהו?
איכא בינייהו מפנקי [19], אי נמי דקא גדיל שישורא [20].
משנה:
הפסח שיצא או שנטמא - ישרף מיד;
נטמאו הבעלים או שמתו [21] - תעובר צורתו, וישרף בששה עשר;
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין.
גמרא:
בשלמא טמא [23]: כתיב [24]: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף [וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר], אלא יוצא מנלן?
דכתיב (ויקרא י יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה [אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי]: אמר לו משה לאהרן: מדוע לא אכלתם את החטאת? שמא נכנס דמה לפני ולפנים [25]?
אמר לו: לאו!
אמר לו: שמא חוץ למחיצתה [26] יצתה [27]?
אמר לו: לאו, בקודש היתה;
אמר לו: אי בקודש היתה והֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה - מדוע לא אכלתם אותה?' מכלל דאי נפקא - אי נמי עייל דמה לפנים - בת שריפה היא! בשלמא נטמא גלי רחמנא בקדשים קלים [28]: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף [וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר]- גבי שלמים כתיב</ref>, כל שכן בקדשי קדשים; אלא יוצא, אשכחן קדשי הקדשים [29] - קדשים קלים מנלן [30]? ותו, [הא דתניא: רבנו חננאל אינו גורס, ואכן לא נמצא ברייתא כזו] לן דמה [31],
נשפך דמה [32], יצא דמה חוץ לקלעים [33], דקיימא לן [34] בשריפה [35] – מנלן [36]?
נפקא לן מדרבי שמעון, דתניא [דומה לספרא צו פרשתא ג פרק ח הלכה ה]:
'רבי שמעון אומר: (ויקרא ו כג) [וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר] בַּקֹּדֶשׁ [לֹא תֵאָכֵל] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף - לימד על חטאת ששריפתה בקודש [37];
אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים [38] ואימורי קדשים קלים [39] מנין [40]?
תלמוד לומר: וְכָל [חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר] בַּקֹּדֶשׁ [לֹא תֵאָכֵל] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף';
אשכחן קדשי קדשים, קדשים קלים [42] מנלן?
אלא: כל פסולו בקדש בשריפה, לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים - גמרא גמירי לה, וחטאת דאהרן [44] - משום מעשה שהיה כך היה [45]. [46]
ולתנא דבי רבה בר אבוה [47], דאמר אפילו פיגול [48] טעון עיבור צורה - מנא לן [49]?
[52] ונילף עון עון מחטאת דאהרן [53]?
אמר לך: חטאת דאהרן כי האי גוונא נמי [54] עיבור צורה לדורות בעיא [55], והתם הוראת שעה היתה [56]!
השתא דאמרינן כל פסולי דקדש בשריפה, לא שנא דקדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים גמרא גמירי לה - (ויקרא ו כג) [וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר] בַּקֹּדֶשׁ [לֹא תֵאָכֵל] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף - למה לי?
ההוא מבעי ליה ששריפתה בקדש [57];
(ויקרא ז יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף [וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר] - למה לי?
ההוא לגופיה איצטריך: סלקא דעתא אמינא 'כל פסולי דקדש - כגון: לן דמה, ונשפך דמה, ויצא דמה, ונשחטה בלילה - דבשריפה, דליתנהו בחולין, אבל נטמא - דבחולין נמי מפסיל, אימא הואיל ואיתעביד ביה עובדין דחול [58] - אימא לא תיבעי שריפה, ותיסגי ליה בקבורה [59]'? - קא משמע לן.
נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן [נטמאו הבעלים או שמתו - תעובר צורתו, וישרף בששה עשר; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין]:
אמר רב יוסף: מחלוקת [60] שנטמאו בעלים אחר זריקה [61], דאיתחזי בשר לאכילה, אבל נטמאו בעלים לפני זריקה [62] - דלא איתחזי בשר לאכילה - [63] דברי הכל ישרף מיד [64].
מיתיבי: 'זה הכלל: כל שפסולו בגופו ישרף מיד; בדם [65] ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה'; קתני בעלים דומיא דדם: מה דם לפני זריקה - אף בעלים לפני זריקה!
אלא אי איתמר הכי איתמר: [אמר רב יוסף:] מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה, דלא איתחזי בשר לאכילה, דהוה ליה כפסולו בגופו [66]; אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה - דאיתחזי בשר לאכילה - דברי הכל פסולו מחמת דבר אחר ובעיא עיבור צורה;
ורבי יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי מחלוקת! ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי יוחנן בן ברוקה ורבי נחמיה אמרו דבר אחד: רבי יוחנן בן ברוקה - הא דאמרן;
רבי נחמיה מאי היא?
דתניא [ספרא שמיני פרשתא א פ"ב הרי זה, עיין שם]: 'רבי נחמיה אומר: מפני אנינות נשרפה זו [67], לכך נאמר (ויקרא י יט: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי) כָּאֵלֶּה [וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’]’ [68].
והא אנינות כלאחר זריקה הויא, וכי אשתרוף - לאלתר אשתרוף.
הערות
[עריכה]- ^ אלמא מיעוטו שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן
- ^ שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה
- ^ ומתניתין
- ^ לא הטריחוהו לחזר על עצים, כדקתני וכן מי שיצא, אלמא בהחזיק בדרך עסקינן
- ^ כרב חמא מוקים לה ואדרב פפא פליג, ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא -
- ^ והחזיק בדרך דקתני מתניתין - לאשמועינן חזרה נקט לה, ולא משום עצים, דהוא הדין ללא החזיק
- ^ כדמפרש טעמא
- ^ ליהנות מהן הנאה אחרת; והנאה זו אין בו מעילה, דתנאי בית דין הוא, ועל מנת כן מקדישין אותו
- ^ שלאחר שריפתן מחזירין מותר העצים לתוך ביתן, והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה ונהנין מהן
- ^ של דקל
- ^ הכל יודעים שאינם מעצי המערכה לפי שֶׁקַּלִּים הם ונשרפין מהר ואין אש המערכה מתקיימת בהן, ומשום חשד ליכא, אבל משום בושת איכא
- ^ במסכת תמיד פ"ה מ"ו
- ^ הממונה על כך
- ^ של בית אב בכל בקר
- ^ בשער המזרחי כניסת כל אדם להר הבית
- ^ שלא נִזְהרו מלִטמא: והרי העבודה של מחר היתה מוטלת עליהן, והיה להן ליזהר
- ^ שלא יחשדום שמפני מלאכתן הן נחדלין מלבוא לעבוד עבודה ומעמידן שם כדי שיראו אותם בני אדם ויודעין שמחמת טומאה הם חדילין
- ^ ואיידי דאיירי לעיל בהך פלוגתא דמפני החשד נקט לה להא.
- ^ הכל יודעין שבטילים הן מן המלאכה, ואין מניחין עבודה מפני מלאכתן, דהני משום חשד ליכא ואין צריך להעמידם שם; ולמאן דאמר כדי לביישן - צריך
- ^ מפשילי חבלים שהיא אומנות קלה ושכרה מעט ואין בני אדם חשודין שיחדלו מלבוא לעבודה מפני ביטול מלאכה זו
- ^ דאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר: שאין לו אוכלין
- ^ הפסח שנטמא או שיצא ישרף מיד בארבעה עשר, ואין צריך להשהותו עד הבוקר של ששה עשר שתעובר צורתו, דהיינו לילה אחד [והיה צריך לשרוף אותו למחרת שהוא יום טוב] ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה, כדיליף (לקמן דף פג,ב) דאין שורפין קדשים ביום טוב.
- ^ טעון שריפה
- ^ וגבי קדשים קלים כתיב (ויקרא ז יט)
- ^ אל הקודש לכפר בהיכל [כלומר: באוהל מועד], ונפסלה, כדכתיב (ויקרא ו כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף, אם כן הוא יפה עשיתם ששרפתם
- ^ לעזרה
- ^ ומקרא יתירא דרשי לה דלא איצטריך פנימה; אלא הכי בעא מינייהו ברישא: שמא יצאתה ולא היתה פנימה, ואם כן הוא יפה עשיתם ששרפתם: פנימה היתה ולא יצאת; הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה
- ^ (ויקרא ז יט)
- ^ בחטאת אשכחן
- ^ מנלן דמצריך ליה תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח
- ^ של בהמת קרבן, דאמרינן בזבחים (דף נו,א) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה? – שנאמר [בשלמים] (ויקרא ז טז) בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ - ביום שאתה זובח אתה מקריב כו'
- ^ דאין כאן זריקה ולא הותר הבשר
- ^ דמהאי פְּנִימָה דלעיל (ויקרא י יח) נפקא דמיפסיל אף הדם ביציאה
- ^ דכל הני
- ^ בכל הגמרא אנו מוצאין בכל פסולי קדשים יצאו לבית השריפה
- ^ מקרא
- ^ בעזרה
- ^ שמחיצתן בכשרותן בעזרה, דכתיב בהן (ויקרא ו ט,יט, במנחה ובחטאת) בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד
- ^ שנפסלו, דבכשרותן היתה חומת העזרה מחיצתה - דהא הקטרה בעו
- ^ שאף כשנפסלו תהא שם שריפתן
- ^ ולהכי נקט 'אימורים': דאי ניטמא בשרן של קדשים קלים דנאכל בכל העיר - שריפתן נמי בכל העיר, כדתנן [פסחים פ"ז מ"ח] שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן
- ^ דבעי שריפה כלל בשאר פסולין, חוץ מטומאה
- ^ ומטומאה ליכא למילף: דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר!
- ^ לא איצטריכא לפרושי בה שריפה באנינותה וביציאתה
- ^ דאישתעי
- ^ ולקמן פריך: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא (ויקרא ז יט) למה לי?
- ^ והא דתנא דרבה בר אבוה לא איתפרש מהיכא
- ^ שפסולו בגופו
- ^ מנא ליה דבעי עיבור צורה
- ^ פשיטא לן דטעמא משום ד
- ^ כתיב בפיגול (ויקרא ז יח) וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא וכתיב בנותר (שם יט,ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא [כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל], והאי קרא - בנותר מוקמינן ליה בכריתות (דף ה,א) בגזרה שוה: כתיב כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל (שם יט,ח) וכתיב (שמות כט לד) וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא, וגמר פיגול מנותר: מה נותר כבר עובר צורתו - אף פיגול צריך שתעובר צורתו
- ^ ואדגמר מנותר,
- ^ ליגמריה מחטאת דאהרן שנשרפה בו ביום, דכתיב ביה נמי 'עון' (ויקרא י יז): וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה, ומשה הודה להם, דכתיב וַיִּיטַב בְּעֵינָיו [שם,כ]
- ^ בין למאן דאמר בזבחים מפני אנינות נשרפה, בין למאן דאמר מפני טומאה נשרפה
- ^ לדורות בעיא עיבור צורה
- ^ ששרפוה לבו ביום
- ^ שצריך לשורפן בעזרה
- ^ מעשה חול: שלא נִזְהֲרוּ ונטמאה, נתחללה והוּזְלָה בקדושתה
- ^ לגוֹנְזָהּ מן העין, שלא יאכלוה כלבים
- ^ דקאמר תנא קמא פסולו מֵחֲמַת דבר אחר הוא, ובעי עיבור צורה, כגון
- ^ אחר זריקת הדם דנעשו כל עבודות הדם בהכשר
- ^ דרחמנא דחייה לפסח שני
- ^ נמצאת זריקה שלא בבעלים, והוה ליה פסולו בגופו: דזריקה פסולה היא
- ^ בארבעה עשר
- ^ כגון: נטמא הדם או נשפך לארץ
- ^ התם פליג רבי יוחנן בן ברוקה דחשיב ליה פסולו בגופו ותנא קמא סבר מכל מקום לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר
- ^ חטאת [שעיר חטאת ראש חודש ניסן] דאהרן: שהיו אוננין ואסורין לאכול בקדשים, דכתיב (דברים כו יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, ואתו קדשים בקל וחומר ממעשר
- ^ שאני אונן, והיאך הייתי אוכל קדשים? למשה נצטוה לאמר להם 'קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה באנינות', והיה סבור שאף החטאת תאכל באנינות, כמנחה, ואמר לו אהרן: שמא לא שמעת אלא במנחה זו, שהיא קדשי שעה: ליום שמיני של מלואים נצטוית אותה מנחה, ואף אני מודה לך בשעיר נחשון ושעיר של יום, דכתיב (ויקרא ט ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת שהם קדשי שעה חובה ליום, ואכילתן מותר לאונן, אבל חטאת זו - שעיר ראש חודש הוא, וקדשי דורות הן, ואסורין לאונן! ורבי יהודה [ורבי שמעון בספרא] פליג עלה התם, ואמר: מפני טומאה נשרפה, שנטמאת באונס, והאי כָּאֵלֶה דריש ליה אמאי דקאמר משה לאהרן "שמא מתוך צערך פשעת בה ונטמאת", וקאמר ליה אהרן למשה "כך אני בעיניך, שאני מבזה קדשי קדשים? אלמלי קראוני כאלה וכאלה - לא הייתי מבזה אותן"
- ^ הכי גרסינן: והא אנינות כלאחר זריקה היא: שאפילו מתו נדב ואביהוא לפני זריקה - אין הזריקה נפסלת בכך, דחטאת לא דמיא לפסח דעיקרו לאכילה: דאילו חטאת לא חיישינן לאוכלין דידה, דלכפרה אתיא, ואכל ישראל שהיו ראוין; ואם מפני שהקריבוה באנינות ונפסלה - דאונן שעבד חילל - לא הדיוטים הקריבוה כי אם אהרן עצמו, וקיימא לן (הוריות פ"ג מ"ה; יומא דף יג,ב) כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל והכי אמרינן בזבחים (דף קא,א), ודרשינן הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ (ויקרא י יט) , דקאמר ליה משה לאהרן "דילמא באנינות אקריבתיה ופסלתיה, ועל כן שרפתם אותה"? אמר ליה אהרן: הֵן הַיּוֹם: וכי הם היום הקריבו, דפסל בהו אנינות? אני הקרבתי, דלא פסלא בי אנינות! ושריפה מיד הואי בלא עיבור צורה; ומדקאמר רבי יוחנן ד'רבי נחמיה ורבי יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד' - אלמא סבירא ליה דפלוגתא דמתניתין - אף כשנטמאו לאחר זריקה, דעבודות דם נעשו בהכשר, ואפילו הכי ישרף מיד מפני שאין מי שיאכלנו, כי חטאת דאהרן לא היה לה פסול אחר אלא שלא היו לה אוכלין! וספרים כתב בהן 'והא אנינות לאחר [ולא כּלאחר] זריקה הואי', וקשיא לי מנלן הא? הלא לא נתפרשו בפרשה אלא עבודות של קרבנות שמיני, אבל קרבנות של ראש חודש לא נתפרשו בה! ועוד: מדקא מהדר ליה אהרן "וכי הן הקריבו והלא אני הקרבתי" - מכלל דקודם זריקה הואי אנינות.