ביאור:בבלי פסחים דף טז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ספק משקין ליטמא ^[1] – טמא ^[2]; לטמא אחרים ^[3] – טהור ^[4], דברי רבי מאיר ^[5]; וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו; רבי יהודה אומר: לכל טמא ^[6]; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לאוכלין ^[7] טמאין ^[8], לכלים ^[9] – טהורין ^[10]'.

וסבר רבי אלעזר משקין אית להו טומאה בעולם ^[11]? והתניא: רבי אלעזר אומר: אין טומאה למשקין ^[12] כל עיקר ^[13], תדע ^[14] שהרי העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא ^[15] דכן ^[16], ועל משקין בית מטבחיא ^[17] דכן ^[18] [עדויות פ"ח מ"ד]’ ^[19]!?

הניחא ^[20] לשמואל דאמר ^[21] דכן ^[22] - מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן – שפיר ^[23], אלא לרב דאמר דכן ממש ^[24] - ^[25] מאי איכא למימר?

אמר רב נחמן בר יצחק: אחדא ^[26].

והא כדבריו ^[27] קאמר, דנפישי ^[28], ועוד, והא וכן קתני!?

קשיא.

גופא: רב אמר דכן ממש, ושמואל אמר דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן:

רב אמר דכן ממש: קסבר ^[29] טומאת משקין ^[30] - דרבנן, וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא, ובמשקין בית מטבחיא לא גזור;

ושמואל אמר: דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן - קסבר ^[31] טומאת משקין עצמן דאורייתא ^[32], לטמא אחרים דרבנן, וכי גזור רבנן ^[33] - במשקין דעלמא, ^[34] במשקין בית מטבחיא לא גזור ^[35]; וכי לא גזור רבנן - לטמויי אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן ^[36].

אמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה: כי עיילת לקמיה דרב פפא, רמי ליה: מי אמר שמואל 'דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן'?: קרי כאן (ויקרא ז ז) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל [בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר] ^[37]!?

אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה ארביעי בקדש ^[38].

מתקיף לה רב אשי: רביעי בקדש לא איקרי 'טמא' ^[39], האי איקרי טמא!?

קשיא.

תא שמע: '(ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יטמא ^[40]!?

מאי 'יטמא'? – הכשיר ^[41].

הכשיר? מרישא דקרא שמעת ליה: (ויקרא יא לד) מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל!

חד בתלושין ^[42], וחד במחוברין, וצריכי: דאי אשמעינן בתלושין - משום דאחשבינהו ^[43], אבל מחוברין אימא לא; ואי תנא מחוברין - משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי, אבל תלושין אימא לא – צריכי.

תא שמע: '(ויקרא יא לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר [וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא]’ ^[44]!

מאי 'יהיה טהור'? – מטומאתו ^[45].

ותלושין מי מכשירין ^[46], והאמר רבי יוסי ברבי חנינא: משקין בית מטבחיא לא דיין שהן דכן, אלא שאין מכשירין ^[47]!?

תירגמא ^[48] על דם ^[49], דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר? – שנאמר: (דברים יב טז) [רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ] עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: דם שנשפך כמים ^[50] – מכשיר ^[51],

עמוד ב

דם שאינו נשפך כמים ^[52] אינו מכשיר ^[53].

מתקיף לה רב שמואל בר אמי: הרי דם התמצית דנשפך כמים ואינו מכשיר ^[54]?

אמר ליה רבי זירא: הנח לדם התמצית, דאפילו בחולין נמי לא מכשיר. ^[55]

קבלה מיניה רב שמואל בר אמי ^[56], דאמר רחמנא (דברים יב כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ [וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר]: דם שהנפש יוצאה בו קרוי 'דם', דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי 'דם' ^[57].

תא שמע: 'דם שנטמא וזרקו בשוגג – הורצה ^[58], במזיד - לא הורצה ^[59]' ^[60]!?

^[61] מדרבנן ^[62], ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה ^[63].

תא שמע: על מה הציץ מרצה? - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא ^[64], בין בשוגג בין במזיד ^[65], בין באונס בין ברצון ^[66], בין ביחיד ^[67] בין בצבור ^[68]!?

מדרבנן, ^[69] ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה.

תא שמע [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]: '^[70] (שמות כח לח) [וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן] וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים [אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’] ^[71]; וכי איזה עון הוא נושא ^[72]?: אם עון פיגול - הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא] לֹא יֵרָצֶה; אם עון נותר - הרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ] לֹא יֵחָשֵׁב [לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא]!? הא ^[73] אינו נושא אלא עון טומאה ^[74] שהותרה מכללה בציבור ^[75]'*; מאי ^[76], לאו טומאת דם ^[77]?

^[78]

אמר רב פפא: לא טומאת קמצים ^[79]. ^[80]

תא שמע: '(חגי ב יב) הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא! ^[81],

הערות

^ כשנולד ספק במשקה בתחילת טומאתו, כגון טמא שפשט רגלו במשקין טהורין, ספק נגע ספק לא נגע - זהו ספק משקה ליטמא: שנולד לו ספק טומאה
^ מן הספק, דקסבר טומאת משקין להיות עצמן טמאין דאורייתא היא, דכתיב (ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה [בְּכָל כְּלִי יִטְמָא] הלכך הויא ליה ספיקא דאורייתא, ולחומרא
^ כגון היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין, וּזְרָקָהּ לבין הככרות טהורין, ספק נגעה ספק לא נגעה - זה הוא ספק משקה לטמא אחרים; כך היא שנויה במסכת טהרות
^ אותן הככרות טהורות הן
^ דקסבר משקין לטמא אחרים מדרבנן הוא, ולא מדאורייתא, ולא דורש יטמא דכתיב גבי משקין בלשון 'יְטַמֵּא', הלכך הויא ליה ספיקא דרבנן ולקולא, וגירסא הכי איתא: ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור
^ אספק משקה לטמא אחרים קאי: כשנולד ספק נגיעת שום דבר טהור במשקין טמאין - בין שנולד ספק זה בכלים בין שנולד באוכלין - הרי הוא טמא מספק; דקסבר משקין מטמאין כלים מן התורה, ויליף טעמא מ'אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא' ודריש יטמא - יְטַמֵּא; ומדסמכיה לכלי - משמע יטמא את הכלי, והכי דרשינן ליה בתורת כהנים [ספרא שמיני פרשתא ח הלכה ה]; הלכך, כי הוי ספק - הוי ליה ספיקא דאורייתא, וברשות היחיד ספיקו טמא
^ אם נולד ספק זה באוכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הככרות, ספק נגעו ספק לא נגעו
^ דקא סברי משקין מטמאין אוכלין מדאורייתא, הלכך ספק נמי ברשות היחיד טמא
^ אבל אם נולד ספק זה בכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הכלים ספק נגעו ספק לא נגעו
^ דקסברי: משקין אין מטמאין כלי אלא מדרבנן, ועל ספיקו לא גזרו; ורבי יוסי ורבי שמעון דרשי יטמא - יְטַמֵּא כרבי יהודה, ומיהו כלים לא, כדיליף בפירקין: יטמא לטמא את האוכלים או אינו אלא לטמא את הכלי? אמרת לא כך היה...
^ מדאורייתא, ואפילו לטומאת עצמן
^ מן התורה
^ ואפילו לטומאת עצמן, והאי (ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה [בְּכָל כְּלִי יִטְמָא] מוקי לה לקמן לענין הכשר, בשמעתין
^ דאין להם טומאה מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן
^ מין חגב שמו איל קמצא
^ שהוא טהור וכשר לאכילה
^ על משקין של בית המטבחים שבעזרה, כגון הדם והמים שהן
^ שאינן מקבלין טומאה
^ אלמא טומאת משקין דרבנן, ובהני לא גזרו משום הפסד קדשים, דאי דאורייתא - היכי מצו רבנן לטהרינהו
^ הא דאמרת 'לרבי אלעזר יש להן טומאה' - ניחא
^ האי
^ דיוסף בן יועזר
^ מצית לתרוצי דהאי אין טומאה למשקין דקאמר רבי אלעזר - לטמא אחרים קאמר, דהא מעדותו דיוסף בן יועזר מביא ראיה לדבריו, ויוסף בן יועזר - לטמא אחרים קאמר
^ קאמר יוסף בן יועזר, ואפילו מטומאת עצמן
^ על כרחך רבי אלעזר נמי מטומאת עצמן קאמר
^ הא דקאמר רבי אלעזר כדבריו דרבי מאיר - אלטמא אחרים טהור - דרבי מאיר קאי, אבל ליטמא - טמא לא סבירא ליה כוותיה
^ דנפישי
^ כלומר: כדבריו - לשון דברים רבים משמע
^ יוסף בן יועזר
^ אפילו לטומאת עצמן
^ יוסף בן יועזר
^ מן וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא יא לד)
^ לטמא אחרים
^ אבל
^ לטמא אחרים
^ דהא מדאורייתא רמיא עלייהו ולא מצו רבנן למשקליה
^ ונהי דמשקין לא מטמאו אוכלין דחולין, מיהו גבי קדשים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא כתיב, וכיון דאמר משקין מטמאין מדאורייתא לעצמן - בשר קודש הנוגע בהן הרי נגע בטמא
^ דהוא עצמו פסול ואינו מטמא קודש
^ ומקל וחומר הוא דנפיק לן ביה פסולהּ, לקמן, הלכך כי נגע ביה קודש - לא קרינן ביה וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא
^ דקא משתעי בכלי חרס שקיבל טומאה מן השרץ, וכתב (ויקרא יא לג) כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא [פסוק לד] מִכָּל הָאֹכֶל וגו' וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא וגו' וקא סלקא דעתא דהכי קאמר: אחד אוכלין שבתוכו ואחד משקין שבתוכו – יטמאו, ונהי דלא דרשת 'יטמא' ='יְטַמֵא', מיהו טומאת עצמן מיהא מיטמו
^ והכי קאמר: כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם או שיבא עליו וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי הוו הכשר, ויטַמֵּא האוכל מחמת אויר כלי חרס טמא
^ בכל כלי היינו משקין תלושין
^ הואיל ומלאן - גילה דעתו שהוא צריך להם וְזֶהוּ חשיבתן
^ דאשמעינן: הואיל ומחוברין נינהו - לא מיטמו, הא תלושין - מקבלין טומאה, וקשיא לרב
^ והכי קאמר: אם יבא הטמא במעין ובור מקוה מים - יהיה טהור הואיל וטבל, הא שאובין לא מטהרי ליה
^ אמים הוא דמתמה, משום דמים תלושין לא חשיבי, אבל אשאר משקין [וכל משקה אשר ישתה] לא מתמה, דכולהו תלושין נינהו
^ אלמא הכשר תלושין - דרבנן הוא, דאי מדאורייתא - מאן שקליה ממשקי בית מטבחיא דלא ליכשרו
^ להא דקתני אין מכשירין
^ דמשקה בית מטבחיא ולא אמים, ודם קדשים רחמנא אפקיה דלא ליכשר, כדרבי חייא
^ דם חולין שאין חשין לקבלו בכלי
^ דאיתקש למים
^ אבל דם קדשים מתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח, ואינו נשפך לאיבוד כמים
^ דלא איתקש למים
^ דם התמצית אינו ראוי לזריקה, דכתיב (ויקרא יז יא) [כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר; אלמא נשפך כמים אינו מכשיר, כדרבי יוסי בר חנינא
^ כדמפרש טעמא:
^ לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא אמאי לא מכשיר דם התמצית
^ והקרוי 'דם' קרוי 'משקה', כדכתיב (במדבר כג כד) וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה, ומכשיר כדכתיב (ויקרא יא לג) ...וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה וגו' ואוקימנא אהכשר, ושאינו קרוי 'דם' אינו קרוי 'משקה'
^ קרבן לבעלים, דמרצה ציץ כדלקמן
^ להיות בשר קרבן נאכל לכהנים, דקנסא הוא, אבל בעלים נתכפרו, כדאמרינן ביבמות ב'האשה רבה' (צ,א): דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד - לא מצו רבנן למימר ליה "זיל אייתי חולין לעזרה"
^ קתני מיהת 'דם שנטמא' - אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה, אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא, ודכן דיוסף בן יועזר - מלטמא אחרים הוא, וקשיא לרב
^ ומשני:
^ והך טומאת דם דרבנן היא
^ ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר
^ בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב - הציץ מרצה, ולא שיהא בשר טמא נאכל: דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז ז), אלא לרבי יהושע איצטריך, דאמר ב'כיצד צולין' (לקמן עז,א) אם אין בשר - אין דם [ספרי דברים פסקא עח] וקאמר הכא: הני מילי כשיצא בשר חוץ למחיצתו, שאין ציץ מרצה על היוצא, או שאבד הבשר, אבל נטמא בשר קודם זריקת דם - הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה
^ והאי דתני לעיל 'בשוגג הורצה במזיד לא הורצה' – ב'כיצד צולין' פליגי בה אמוראי: חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד, אבל זריקתו בשוגג – אִין, במזיד – לא, וחד אמר איפכא
^ מזיד ורצון - אחד הוא, אבל גבי שוגג שייך 'מזיד' וגבי אונס שייך 'רצון', ושוגג ואונס תרי מילי נינהו
^ בקרבן יחיד
^ וקתני מיהת על הדם, אלמא דם קדשים מקבל טומאה, ושמע מינה טומאת משקין דאורייתא, ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא, וקשיא לרב
^ וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור
^ בציץ כתיב
^ את עון הקדשים = פסול הקרבן יכשיר וירצה, ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא, דעון הקדשים כתיב ולא 'עון הכהנים'
^ איזה פסול הוא מכשיר
^ כמו 'הרי'
^ כלומר: הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה, ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין? -
^ דנדחית מפני קרבן צבור, דכתיב [במדבר כח פעמים רבות] במועדו - ואפילו בשבת ואפילו בטומאה, וכיון דהיקלתה אצלה לכך - היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ - ירצה הציץ עליה
^ עון טומאה
^ דאין מצריך רצוי אלא אם כן נטמא דם שהכפרה תלויה בו, אלמא דם מקבל טומאה
^ גרסינן בתורת כהנים [ספרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]: 'ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב', והכי פירושו: אם עון פיגול - והוא מחשבת חוץ למקומו, שנקראת פיגול, {כדכתיב ב'קדושים תהיו' (ויקרא יט ז): וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה ומוקמינן לה בזבחים בפרק שני' (כח,א) 'אם אינו ענין לחוץ לזמנו - תנהו ענין לחוץ למקומו’} הרי כבר נאמר לֹא יֵרָצֶה ב'קדושים תהיו', כדפרשינן; 'ואם עון נותר' {מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו} 'הרי כבר נאמר לא יחשב': (ויקרא ז יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' [לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] בפרשת 'צו את אהרן', ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים: במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר, וכתיב לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, אלמא לית ליה תקנתא; ורובא גרסי איפכא: אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב, ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו, שכן לשונו בכל הגמרא, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה ומוקמינן ליה בנותר ממש; ולא יתכן: חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו, ועוד: אי נותר ממש - למאי לא ירצה? אי לאכשורי קרבן - הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר, כדאמרינן בתורת כהנים! או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר? וכי אפשר לומר כן: מאחר שהוכשר חוזר ויפסל? ואם לא ירצה = לא יתכפר, האוכל נותר קאמר, וכי יש כפרה לחייבי כריתות? ועוד: לא ירצה - הקרבן משמע, ותו: מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת? והא עון הקדשים כתיב, ולא 'עון האוכלים'!? וכלישנא קמא גרסינן בתורת כהנים, ועיקר הוא; והאי דקרי ליה להאי 'פיגול' ולהאי 'נותר' - משום דתורת כהנים מדרש הוא, ונקט לישנא דקרא.
^ שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח, וכל הכפרה תלויה בו
^ והוא הדין דמצי לשנויי: לא בטומאת בשר וחלב, ואליבא דרבי יהושע בעי ציץ, דאמר אם אין בשר - אין דם אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל.
^ בשר קדש = שרץ, לשון וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ (מלכים א יד כד) = טומאה; והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה, לפי שנשתכח מהן בגולה, שלא נתעסקו בה בקדשים; ונגע בכנפו - באותו כנף שהשרץ בו, כלומר: השרץ עצמו; ועל כרחך הכי הוא, דאי משום כנף שהוא ראשון - כוליה בגד נמי ראשון הוי, ומאי איריא דנקיט 'כנף' אלא משום שרץ: שהשרץ עצמו נגע אל הלחם, והלחם אל הנזיד, והנזיד אל היין, והיין אל השמן או אל כל מאכל – היקדש?: כלום נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקודש: דלחם = ראשון, ונזיד = שני, ויין = שלישי, ושמן = רביעי; נָזִיד = תבשיל, [כמו וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית כה לד); יין ושמן - של נסכים

[1] כשנולד ספק במשקה בתחילת טומאתו, כגון טמא שפשט רגלו במשקין טהורין, ספק נגע ספק לא נגע - זהו ספק משקה ליטמא: שנולד לו ספק טומאה

[2] מן הספק, דקסבר טומאת משקין להיות עצמן טמאין דאורייתא היא, דכתיב (ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה [בְּכָל כְּלִי יִטְמָא] הלכך הויא ליה ספיקא דאורייתא, ולחומרא

[3] כגון היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין, וּזְרָקָהּ לבין הככרות טהורין, ספק נגעה ספק לא נגעה - זה הוא ספק משקה לטמא אחרים; כך היא שנויה במסכת טהרות

[4] אותן הככרות טהורות הן

[5] דקסבר משקין לטמא אחרים מדרבנן הוא, ולא מדאורייתא, ולא דורש יטמא דכתיב גבי משקין בלשון 'יְטַמֵּא', הלכך הויא ליה ספיקא דרבנן ולקולא, וגירסא הכי איתא: ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור

[6] אספק משקה לטמא אחרים קאי: כשנולד ספק נגיעת שום דבר טהור במשקין טמאין - בין שנולד ספק זה בכלים בין שנולד באוכלין - הרי הוא טמא מספק; דקסבר משקין מטמאין כלים מן התורה, ויליף טעמא מ'אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא' ודריש יטמא - יְטַמֵּא; ומדסמכיה לכלי - משמע יטמא את הכלי, והכי דרשינן ליה בתורת כהנים [ספרא שמיני פרשתא ח הלכה ה]; הלכך, כי הוי ספק - הוי ליה ספיקא דאורייתא, וברשות היחיד ספיקו טמא

[7] אם נולד ספק זה באוכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הככרות, ספק נגעו ספק לא נגעו

[8] דקא סברי משקין מטמאין אוכלין מדאורייתא, הלכך ספק נמי ברשות היחיד טמא

[9] אבל אם נולד ספק זה בכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הכלים ספק נגעו ספק לא נגעו

[10] דקסברי: משקין אין מטמאין כלי אלא מדרבנן, ועל ספיקו לא גזרו; ורבי יוסי ורבי שמעון דרשי יטמא - יְטַמֵּא כרבי יהודה, ומיהו כלים לא, כדיליף בפירקין: יטמא לטמא את האוכלים או אינו אלא לטמא את הכלי? אמרת לא כך היה...

[11] מדאורייתא, ואפילו לטומאת עצמן

[12] מן התורה

[13] ואפילו לטומאת עצמן, והאי (ויקרא יא לד) [מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא] וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה [בְּכָל כְּלִי יִטְמָא] מוקי לה לקמן לענין הכשר, בשמעתין

[14] דאין להם טומאה מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן

[15] מין חגב שמו איל קמצא

[16] שהוא טהור וכשר לאכילה

[17] על משקין של בית המטבחים שבעזרה, כגון הדם והמים שהן

[18] שאינן מקבלין טומאה

[19] אלמא טומאת משקין דרבנן, ובהני לא גזרו משום הפסד קדשים, דאי דאורייתא - היכי מצו רבנן לטהרינהו

[20] הא דאמרת 'לרבי אלעזר יש להן טומאה' - ניחא

[21] האי

[22] דיוסף בן יועזר

[23] מצית לתרוצי דהאי אין טומאה למשקין דקאמר רבי אלעזר - לטמא אחרים קאמר, דהא מעדותו דיוסף בן יועזר מביא ראיה לדבריו, ויוסף בן יועזר - לטמא אחרים קאמר

[24] קאמר יוסף בן יועזר, ואפילו מטומאת עצמן

[25] על כרחך רבי אלעזר נמי מטומאת עצמן קאמר

[26] הא דקאמר רבי אלעזר כדבריו דרבי מאיר - אלטמא אחרים טהור - דרבי מאיר קאי, אבל ליטמא - טמא לא סבירא ליה כוותיה

[27] דנפישי

[28] כלומר: כדבריו - לשון דברים רבים משמע

[29] יוסף בן יועזר

[30] אפילו לטומאת עצמן

[31] יוסף בן יועזר

[32] מן וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא יא לד)

[33] לטמא אחרים

[34] אבל

[35] לטמא אחרים

[36] דהא מדאורייתא רמיא עלייהו ולא מצו רבנן למשקליה

[37] ונהי דמשקין לא מטמאו אוכלין דחולין, מיהו גבי קדשים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא כתיב, וכיון דאמר משקין מטמאין מדאורייתא לעצמן - בשר קודש הנוגע בהן הרי נגע בטמא

[38] דהוא עצמו פסול ואינו מטמא קודש

[39] ומקל וחומר הוא דנפיק לן ביה פסולהּ, לקמן, הלכך כי נגע ביה קודש - לא קרינן ביה וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא

[40] דקא משתעי בכלי חרס שקיבל טומאה מן השרץ, וכתב (ויקרא יא לג) כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא [פסוק לד] מִכָּל הָאֹכֶל וגו' וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא וגו' וקא סלקא דעתא דהכי קאמר: אחד אוכלין שבתוכו ואחד משקין שבתוכו – יטמאו, ונהי דלא דרשת 'יטמא' ='יְטַמֵא', מיהו טומאת עצמן מיהא מיטמו

[41] והכי קאמר: כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם או שיבא עליו וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי הוו הכשר, ויטַמֵּא האוכל מחמת אויר כלי חרס טמא

[42] בכל כלי היינו משקין תלושין

[43] הואיל ומלאן - גילה דעתו שהוא צריך להם וְזֶהוּ חשיבתן

[44] דאשמעינן: הואיל ומחוברין נינהו - לא מיטמו, הא תלושין - מקבלין טומאה, וקשיא לרב

[45] והכי קאמר: אם יבא הטמא במעין ובור מקוה מים - יהיה טהור הואיל וטבל, הא שאובין לא מטהרי ליה

[46] אמים הוא דמתמה, משום דמים תלושין לא חשיבי, אבל אשאר משקין [וכל משקה אשר ישתה] לא מתמה, דכולהו תלושין נינהו

[47] אלמא הכשר תלושין - דרבנן הוא, דאי מדאורייתא - מאן שקליה ממשקי בית מטבחיא דלא ליכשרו

[48] להא דקתני אין מכשירין

[49] דמשקה בית מטבחיא ולא אמים, ודם קדשים רחמנא אפקיה דלא ליכשר, כדרבי חייא

[50] דם חולין שאין חשין לקבלו בכלי

[51] דאיתקש למים

[52] אבל דם קדשים מתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח, ואינו נשפך לאיבוד כמים

[53] דלא איתקש למים

[54] דם התמצית אינו ראוי לזריקה, דכתיב (ויקרא יז יא) [כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר; אלמא נשפך כמים אינו מכשיר, כדרבי יוסי בר חנינא

[55] כדמפרש טעמא:

[56] לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא אמאי לא מכשיר דם התמצית

[57] והקרוי 'דם' קרוי 'משקה', כדכתיב (במדבר כג כד) וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה, ומכשיר כדכתיב (ויקרא יא לג) ...וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה וגו' ואוקימנא אהכשר, ושאינו קרוי 'דם' אינו קרוי 'משקה'

[58] קרבן לבעלים, דמרצה ציץ כדלקמן

[59] להיות בשר קרבן נאכל לכהנים, דקנסא הוא, אבל בעלים נתכפרו, כדאמרינן ביבמות ב'האשה רבה' (צ,א): דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד - לא מצו רבנן למימר ליה "זיל אייתי חולין לעזרה"

[60] קתני מיהת 'דם שנטמא' - אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה, אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא, ודכן דיוסף בן יועזר - מלטמא אחרים הוא, וקשיא לרב

[61] ומשני:

[62] והך טומאת דם דרבנן היא

[63] ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר

[64] בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב - הציץ מרצה, ולא שיהא בשר טמא נאכל: דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז ז), אלא לרבי יהושע איצטריך, דאמר ב'כיצד צולין' (לקמן עז,א) אם אין בשר - אין דם [ספרי דברים פסקא עח] וקאמר הכא: הני מילי כשיצא בשר חוץ למחיצתו, שאין ציץ מרצה על היוצא, או שאבד הבשר, אבל נטמא בשר קודם זריקת דם - הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה

[65] והאי דתני לעיל 'בשוגג הורצה במזיד לא הורצה' – ב'כיצד צולין' פליגי בה אמוראי: חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד, אבל זריקתו בשוגג – אִין, במזיד – לא, וחד אמר איפכא

[66] מזיד ורצון - אחד הוא, אבל גבי שוגג שייך 'מזיד' וגבי אונס שייך 'רצון', ושוגג ואונס תרי מילי נינהו

[67] בקרבן יחיד

[68] וקתני מיהת על הדם, אלמא דם קדשים מקבל טומאה, ושמע מינה טומאת משקין דאורייתא, ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא, וקשיא לרב

[69] וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור

[70] בציץ כתיב

[71] את עון הקדשים = פסול הקרבן יכשיר וירצה, ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא, דעון הקדשים כתיב ולא 'עון הכהנים'

[72] איזה פסול הוא מכשיר

[73] כמו 'הרי'

[74] כלומר: הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה, ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין? -

[75] דנדחית מפני קרבן צבור, דכתיב [במדבר כח פעמים רבות] במועדו - ואפילו בשבת ואפילו בטומאה, וכיון דהיקלתה אצלה לכך - היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ - ירצה הציץ עליה

[76] עון טומאה

[77] דאין מצריך רצוי אלא אם כן נטמא דם שהכפרה תלויה בו, אלמא דם מקבל טומאה

[78] גרסינן בתורת כהנים [ספרא דבורא דנדבה פרשתא ג פ"ד ה"ט]: 'ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב', והכי פירושו: אם עון פיגול - והוא מחשבת חוץ למקומו, שנקראת פיגול, {כדכתיב ב'קדושים תהיו' (ויקרא יט ז): וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה ומוקמינן לה בזבחים בפרק שני' (כח,א) 'אם אינו ענין לחוץ לזמנו - תנהו ענין לחוץ למקומו’} הרי כבר נאמר לֹא יֵרָצֶה ב'קדושים תהיו', כדפרשינן; 'ואם עון נותר' {מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו} 'הרי כבר נאמר לא יחשב': (ויקרא ז יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' [לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] בפרשת 'צו את אהרן', ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים: במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר, וכתיב לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, אלמא לית ליה תקנתא; ורובא גרסי איפכא: אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב, ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו, שכן לשונו בכל הגמרא, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה ומוקמינן ליה בנותר ממש; ולא יתכן: חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו, ועוד: אי נותר ממש - למאי לא ירצה? אי לאכשורי קרבן - הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר, כדאמרינן בתורת כהנים! או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר? וכי אפשר לומר כן: מאחר שהוכשר חוזר ויפסל? ואם לא ירצה = לא יתכפר, האוכל נותר קאמר, וכי יש כפרה לחייבי כריתות? ועוד: לא ירצה - הקרבן משמע, ותו: מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת? והא עון הקדשים כתיב, ולא 'עון האוכלים'!? וכלישנא קמא גרסינן בתורת כהנים, ועיקר הוא; והאי דקרי ליה להאי 'פיגול' ולהאי 'נותר' - משום דתורת כהנים מדרש הוא, ונקט לישנא דקרא.

[79] שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח, וכל הכפרה תלויה בו

[80] והוא הדין דמצי לשנויי: לא בטומאת בשר וחלב, ואליבא דרבי יהושע בעי ציץ, דאמר אם אין בשר - אין דם אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל.

[81] בשר קדש = שרץ, לשון וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ (מלכים א יד כד) = טומאה; והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה, לפי שנשתכח מהן בגולה, שלא נתעסקו בה בקדשים; ונגע בכנפו - באותו כנף שהשרץ בו, כלומר: השרץ עצמו; ועל כרחך הכי הוא, דאי משום כנף שהוא ראשון - כוליה בגד נמי ראשון הוי, ומאי איריא דנקיט 'כנף' אלא משום שרץ: שהשרץ עצמו נגע אל הלחם, והלחם אל הנזיד, והנזיד אל היין, והיין אל השמן או אל כל מאכל – היקדש?: כלום נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקודש: דלחם = ראשון, ונזיד = שני, ויין = שלישי, ושמן = רביעי; נָזִיד = תבשיל, [כמו וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית כה לד); יין ושמן - של נסכים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]