ביאור:בבלי פסחים דף כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אין הכרעת שלישית מכרעת [1].

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מחלוקת [2] שנפלה לפחות ממאה סאה חולין טמאין, אבל נפלה למאה חולין טמאין - דברי הכל תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד.

תניא נמי הכי: 'חבית שנשברה בגת העליונה ותחתיה מאה חולין טמאין [3], מודה רבי אליעזר לרבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה – יציל, ואם לאו [4] - [5] תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד [6]';

האי מודה רבי אליעזר לרבי יהושע? 'מודה רבי יהושע לרבי אליעזר' מיבעי ליה [7]!?

אמר רבא: איפוך!

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: לעולם לא תיפוך; הכא במאי עסקינן? - בכלי שתוכו טהור וגבו טמא [8]; מהו דתימא ניגזור דילמא נגע גבו בתרומה - קא משמע לן.

הדרן עלך אור לארבעה עשר




פסחים פרק שני כל שעה

משנה:

כל שעה שמותר לאכול - מאכיל לבהמה לחיה ולעופות [9], ומוכר לנכרי, ומותר בהנאתו;

עבר זמנו - אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכירים; [10]

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה;

וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

גמרא:

כל שעה שמותר לאכול מאכיל - הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל; לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל,

דתנן [פסחים פ"א מ"ד]: רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש, ושורפין בתחלת שש;

רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש.'

ואלא מאי, רבי מאיר היא? האי כל שעה שמותר לאכול מאכיל? 'כל שעה שאוכל - מאכיל' מיבעי ליה [11]!?

אמר רבה בר עולא: מתניתין - רבן גמליאל היא, דתנן [פסחים פ"א מ"ה]: רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, תרומה - כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והכי קאמר: כל שעה שמותר לאכול כהן בתרומה [12], ישראל מאכיל חולין [13] לבהמה לחיה ולעופות.

למה לי למיתנא 'בהמה' למה לי למיתנא 'חיה'?

צריכא: דאי תנא בהמה, דאי משיירא חזי לה [14], אבל חיה - דאי משיירא קמצנעא לה - אימא לא;

ואי תנא חיה, [15] משום דאי משיירא מיהת מצנעא [16], אבל בהמה - זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה [17] וקאי עליה ב'בל יראה' וב'בל ימצא' אימא לא – צריכא;

עופות למה לי?

איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות.

ומוכרו לנכרי:

פשיטא!?

אפוקי מהאי תנא, דתניא: 'בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם [18] פסח [19]; ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור


עמוד ב

רבי יהודה בן בתירא אומר: כותח וכל מיני כותח [20] - אסור למכור שלשים יום קודם לפסח [21].'

ומותר בהנאה [22]:

פשיטא [23]!

לא, צריכא שחרכו קודם זמנו, וקא משמע לן כדרבא, דאמר רבא: [24]חרכו [25] קודם זמנו [26] - מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו.

עבר זמנו אסור בהנאתו:

פשיטא!*

לא, צריכא לשעות דרבנן [27], דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רבי יוחנן: המקדש משש שעות ולמעלה [28] אפילו בחיטי קורדניתא [29] - אין חוששין לקדושין.

ולא יסיק בו תנור וכירים:

פשיטא [31]!?

לא, צריכא לרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה; סלקא דעתך אמינא 'הואיל ואמר רבי יהודה מצותו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה' - קא משמע לן.

אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? - שנאמר (שמות יג ג) [וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְ]לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ - לא יהא בו היתר אכילה [32].

טעמא דכתב רחמנא 'לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ', הא לא כתב ' לֹא יֵאָכֵל' הוה אמינא איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע,

ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר 'לא יאכַל' 'לא תאכַל' 'לא תאכלוּ' - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב [33] כדרך שפרט לך בנבילה [34], דתניא (דברים יד כא): 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי [כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו]; אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין? - תלמוד לומר: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה... אוֹ מָכֹר [35]; לנכרי בנתינה מנין? - תלמוד לומר [36]: תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, נמצאת אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה - דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: דברים ככתבן [37]: לגר בנתינה ולנכרי במכירה [38].'

מאי טעמא דרבי יהודה?

אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר, ליכתוב רחמנא 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וּמכור', 'אוֹ' למה לי [39]? שמע מינה לדברים ככתבן.

ורבי מאיר?

'אוֹ' - להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי [40].

ורבי יהודה?

הא - לא צריך קרא: כיון דגר אתה מצווה להחיותו [41] ונכרי אי אתה מצווה להחיותו - לא צריך קרא, סברא הוא [42].

בשלמא [43]לרבי מאיר, דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה, [44] מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה - הא כל איסורין שבתורה [45] – אסורין [46], בין באכילה בין בהנאה; אלא לרבי יהודה [47] דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא - הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה [48]?

נפקא ליה [49] מ-[וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ] לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל) [50]:

הערות[עריכה]

  1. ^ דעת שלישית היא זו: שבית שמאי ובית הלל לא הזכירו לגלות דעתם דניהוי חיישינן לתקלה כלל, דאי הוו אמרו הכי 'בית שמאי אומרים בין בבית בין בשדה חבל תשפך, ובית הלל אומרים בין בבית בין בשדה תיעשה זילוף, ואתה בא להכריע ולומר בבית כבית הלל בשדה כבית שמאי - הויא הכרעה; אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה - טעמא אחרינא הוא, ולאו משום תקלה, ורבי ישמעאל חייש לתקלה - והיינו 'תַּנָּאֵי'
  2. ^ רבי אליעזר ורבי יהושע
  3. ^ שיש בגת התחתונה פחות ממאה חולין טמאים, דאין תרומה בטילה בהן, ופסדי לגמרי, דתרומה צריך אחד ומאה לבטלה
  4. ^ אבל היו בתחתונה מאה חולין: מאה חביות כמו זו של תרומה
  5. ^ דברי הכל
  6. ^ הואיל ולא פסדי חולין: דתרומה עולה בהן, וחזו בימי טומאה, כדמעיקרא, לזר
  7. ^ קא סלקא דעתא אמסקנא קאי: א'אם לאו', דהא פלוגתייהו באם לאו הוא, ולהכי פריך 'מודה רבי יהושע - דאמר לעיל יטמאנה ביד - לרבי אליעזר - דאמר לא יטמאנה ביד - מיבעי ליה למיתני
  8. ^ והאי 'מודה' - לאו אסיפא קאי, אלא ארישא, דקתני 'אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל', ואפילו כלי זה שהוא בא להציל רביעית זו בתוכו תוכו טהור וגבו טמא; ואשמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר 'אל יטמאנה ביד' - מודה הוא דמותר להציל בזה, ולא חיישינן דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים; ובכלי שנטמא במשקין דטומאתן דרבנן - היא דמשכחת לה, כדתניא 'כלי שנטמאו אחוריו במשקין - אחוריו טמאין, תוכו או אוגנו או אזנו או ידיו טהורין'
  9. ^ לדוקייא איצטריך: דתידוק 'הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל'
  10. ^ בגמרא פריך: פשיטא! הא נמי הנאה היא!
  11. ^ אבל השתא דנקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי! והא ליכא למימר דהכי קאמר: 'כל שעה שמותר לאכול מן התורה - מאכיל אפילו מדרבנן' ותיתוקם אליבא דרבי יהודה, דהא איכא שש דמותר לאכול מן התורה ואסור להאכיל לדברי הכל
  12. ^ כל שעה שיש היתר לשום אדם לאכול [חמץ]
  13. ^ אף האסור לאכול
  14. ^ שאין דרכה להצניע אבל חיה כגון חולדה ונמיה וחתול דרכן להצניע
  15. ^ הוה אמינא היא עדיפא
  16. ^ ולא עבר עליה בבל יראה
  17. ^ לבטלו
  18. ^ שיבוא
  19. ^ דקסברי: מצוה עליו לבערו מן העולם, ולא שיהא קיים
  20. ^ כותח נותנין בו פירורי לחם ואסור משום חמץ
  21. ^ דסבירא ליה כבית שמאי, וזה אינו נאכל מהר: שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו; והני שלשים יום - משעה שחל עליו חובת ביעור: מששואלין בהלכות הפסח
  22. ^ קא סלקא דעתא אשעה שמותר לאכול קאי
  23. ^ דהא אמרת מאכיל ומוכר, היינו הנאה
  24. ^ האי מותר - אלאחר זמן קאי, וכגון ש
  25. ^ באור יפה
  26. ^ שבטל טעמו ומראיתו
  27. ^ כלומר: האי זמנו - זמן אכילתו משמע, ואפילו שעה ששית, שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה
  28. ^ משש שעות על כרחך מתחלת שש משמע, דאי לאחר שש - דאסור מדאורייתא - מאי אתא לאשמעינן? פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה
  29. ^ קשות הן, ואפילו הכי אם באו לחשש חמץ, כגון שנפלו עליהן מים - אסור
  30. ^ 'עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן'- הכי גרסינן, ולא גרסינן 'פשיטא!', דהא אפילו בפסח איצטריך לאשמעינן, דהא איכא רבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה, לקמן.
  31. ^ דהא אמרת אסור בהנאתו
  32. ^ מדקרינא לֹא יֵאָכֵל - משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות - לידי אכילה הם באות: שלוקח בדמים דבר מאכל
  33. ^ היתר הנאה [’לגר בנתינה לנכרי במכירה' לא גרסינן אלא הכי גרסינן:]
  34. ^ שלא היה כתוב בה אלא 'לא תאכלו' והוצרך להתירה בהנאה, כדכתיב או מכור לנכרי
  35. ^ דרוש ליה אגֵר
  36. ^ וכן גבי לנכרי נמי דרוש
  37. ^ כך מצותה
  38. ^ לא יתננה לנכרי ולא ימכרנה לגר
  39. ^ 'או' - לשון חילוק, ואי כרבי מאיר קאמר קרא: דתרוייהו אגר ותרוייהו אנכרי - לא נכתוב 'או'
  40. ^ אם יש גר - ליתנה לו: נתינתו קודמת למכירתה לנכרי, והאי 'גר' - בגר תושב קאמר: שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, ואוכל נבלות
  41. ^ דכתיב (ויקרא כה לה) גֵּר וְתוֹשָב וָחַי עִמָּךְ
  42. ^ מסברא אנו יודעין שנתינה לגר קודמת, דחיות הגר מצוה, אבל מכירה לנכרי מאי מצוה איכא? ואיצטריך קרא לחלק ולאסור ליתן במתנה לנכרי ולמכור נבלה לגר
  43. ^ לרבי אבהו אליבא ד
  44. ^ מצי למילף:
  45. ^ דכתיב בהו 'לא תאכל' כי הכא, אי לא הדר פריט בהו היתרא
  46. ^ הן
  47. ^ לרבי אבהו אליבא דרבי יהודה
  48. ^ דילמא האי פרט דנבלה - לאו למשרייה בהנאה אתא, דלא איצטריך, אלא להחמיר ולומר דלנכרי במכירה ולגר בנתינה: דאי לא כתביה הוה אמינא 'כל הנאות מותרות בה'
  49. ^ לרבי אבהו ואליבא דרבי יהודה
  50. ^ מדכתב בטרפה לֹא תֹאכֵלוּ ומיעט בה לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אוֹתוֹ