ביאור:בבלי פסחים דף פד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ולא מילה שלא בזמנה הבאה מקל וחומר ^[1]!

רב אשי אמר: שַׁבָּתוֹן דיום טוב (ויקרא כג כד: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ) - עשה הוא ^[2], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

משנה:

כל הנאכל בשור הגדול ^[3] - יאכל בגדי הרך ^[4], וראשי כנפים ^[5], והסחוסים ^[6].

גמרא:

רבה רמי: תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך; ושאינו נאכל – לא; אימא סיפא: ראשי כנפים והסחוסים, והא הני לא מתאכלי בשור הגדול!?

אלא תנאי היא, והכי קתני: 'כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל – לא, ויש אומרים אף ראשי כנפים והסחוסים ^[7]'.

רבא אמר: מה הן קתני, והכי קתני: 'כל הנאכל בשור הגדול בשלקא ^[8] - יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן? - ראשי כנפים והסחוסים.'

תניא כוותיה דרבא: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן? - ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר.

איתמר: גידין שסופן להקשות ^[9]:

רבי יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח; ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח:

רבי יוחנן אמר: נמנין עליהן, בתר השתא אזלינן; ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן, בתר בסוף אזלינן ^[10].

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסים, הני – אִין ^[11], אבל גידין שסופן להקשות - לא.

אמר ליה: תנא הני והוא הדין להנך; הני מאי טעמא? ^[12] - דהא מתאכלי בשור הגדול בשלקא, הנך נמי מתאכלי בשור הגדול בשלקא.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבין: כי אזלת לקמיה דרבי אבהו, רמי ליה: מי אמר רבי יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח - אלמא בתר השתא אזלינן, והא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן 'עור הראש של עגל הרך ^[13] - מהו שיִטְמָא ^[14]?', ואמר לו 'אין מטמא' - אלמא בתר בסוף אזלינן!?

אמר ליה: דרמא לך הא - לא חש לקמחיה ^[15]: הא הדר ביה רבי יוחנן ^[16] לגבי דריש לקיש, ואמר ליה: אל תקניטני ^[17], שבלשון יחיד אני שונה אותה ^[18].

משנה:

השובר את העצם בפסח הטהור - הרי זה לוקה ארבעים; אבל המותיר ^[19] בטהור והשובר בטמא - אינו לוקה את הארבעים ^[20].

גמרא:

בשלמא מותיר בטהור, דתניא '(שמות יב י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר [בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ] - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקה ^[21] - דברי רבי יהודה; רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו;

אלא שובר בטמא מנלן?

דאמר קרא: (שמות יב מו) [בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה] וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: בו = בכשר, ולא בפסול.

תנו רבנן: 'ועצם לא תשברו בו בו - בכשר ולא בפסול; רבי אומר: (שמות יב מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל [לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה] וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ - כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם.'

מאי בינייהו?

אמר רבי ירמיה: פסח הבא בטומאה איכא בינייהו: למאן דאמר כשר,

עמוד ב

האי פסול ^[22]; למאן דאמר ראוי לאכילה - האי נמי ראוי לאכילה הוא ^[23].

רב יוסף אמר: כי האי גוונא דכולי עלמא אין בו משום שבירת העצם; דרבי - לאקולי קא אתי, והאי - הא פסול הוא!

אלא היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו: למאן דאמר כשר - הא כשר הוא ^[24]; למאן דאמר ראוי לאכילה - הא השתא לאו ראוי לאכילה הוא.

אביי אמר: כולי עלמא כל כי האי גוונא אין בו משום שבירת העצם, מאי טעמא? - השתא מיהת הא פסול הוא, אלא שבירת העצם מבעוד יום ^[25] איכא בינייהו: למאן דאמר כשר - הא כשר הוא; למאן דאמר ראוי לאכילה, השתא לאו בר אכילה הוא!

מיתיבי: 'רבי אומר: נמנין על מוח שבראש ^[26], ואין נמנין על מוח שבקולית ^[27].'

על מוח שבראש מאי טעמא? - הואיל ויכול לגוררו ^[28] ולהוציאו, ואי סלקא דעתך שבירת העצם מבעוד יום שפיר דמי - קולית נמי נתבריה מבעוד יום ונפקוה למוח דידיה, ונמנו עליה!?

אמר לך אביי: ולטעמיך משחשיכה נמי: נייתי גומרתא ^[29] וניחות עליה ונקלה ונפקה למוח דידיה ^[30] ונימני עליה, דהא תניא: אבל השורף בעצמות והמחתך בגידין אין בו משום שבירת העצם אלא מאי אית לך למימר ^[31]?

אביי אמר: משום פקע ^[32];

רבא אמר: משום הפסד קדשים דקא מפסיד ליה ^[33] בידים: דילמא אכיל נורא ממוח דידיה, ^[34]; מבעוד יום נמי: גזירה מבעוד יום אטו משחשיכה ^[35].

רב פפא אמר: כל כי האי גונא - כולי עלמא יש בו משום שבירת העצם; מאי טעמא לאורתא מיחזי לאכילה, אלא באבר שיצא מקצתו ^[36] קמיפלגי: מאן דאמר כשר - הא כשר הוא ^[37], ומאן דאמר ראוי לאכילה - האי לאו בר אכילה הוא ^[38], כדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו - אין בו משום שבירת העצם.

רב ששת בריה דרב אידי אמר: כל כהאי גוונא, דכולי עלמא אין בו משום שבירת העצם דהאי אבר הא פסול הוא, אלא שבירת העצם בנא איכא בינייהו: מאן דאמר כשר - הא כשר הוא, ומאן דאמר ראוי לאכילה, השתא אינו ראוי לאכילה!

רב נחמן בר יצחק אמר: כל כי האי גוונא - יש בו משום שבירת העצם; מאי טעמא? - דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה, אלא שבירת האליה איכא בינייהו: למאן דאמר כשר - הא כשר הוא; למאן דאמר ראוי לאכילה, האי אינו ראוי לאכילה, דאליה - לגבוה סלקא ^[39];

רב אשי אמר: כל כי האי גוונא - ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא ודאי אינו ראוי לאכילה כלל, אלא אבר שאין עליו כזית בשר איכא בינייהו: למאן דאמר כשר - הא כשר הוא; למאן דאמר ראוי לאכילה - בעינן שיעור אכילה וליכא;

רבינא אמר: כל כי האי גוונא לית ביה משום שבירת העצם, דבעינן שיעור אכילה ^[40], אלא אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ^[41] ויש עליו כזית בשר במקום אחר איכא בינייהו: למאן דאמר כשר - הא כשר הוא; למאן דאמר ראוי לאכילה - בעינן שיעור אכילה במקום שבירה והא ליכא.

תניא כארבעה מינייהו, דתניא: 'רבי אומר: (שמות יב מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל [לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה] וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: על הכשר הוא חייב, ואינו חייב על הפסול; ^[42]

היתה לו שעת הכושר ונפסל בשעת אכילה - אין בו משום שבירת עצם;

יש בו שיעור אכילה - יש בו משום שבירת עצם, אין בו שיעור אכילה - אין בו משום שבירת עצם ^[43];

הראוי למזבח אין בו משום שבירת העצם;

בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם, שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם'.

^[44]

איתמר: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, רבי יוחנן אמר: יש בו משום שבירת העצם, רבי שמעון בן לקיש אמר אין בו משום שבירת עצם ^[45].

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: '(שמות יב מו) [בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה] וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ אחד עצם שיש עליו כזית בשר ואחד עצם שאין עליו כזית בשר' מאי אין עליו כזית בשר?: אילימא דאין עליו כזית בשר כלל - אמאי יש בו משום שבירת העצם ^[46]? אלא לאו הכי קאמר: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה ^[47] ואחד שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר?

אמר ליה:

הערות

^ דאי לא ממעט קרא - אתיא בקל וחומר לדחות: ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת - מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה: אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו, שבת שנדחת מפני עבודה - אינו דין שתהא מילה דוחה! ואתא קרא ומיעטה: דכיון דשלא בזמנה היא - כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה - נשהויָה למחר, וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה: דאפשר לשהוייה דמי
^ דמשמע שבות! והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה
^ שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו
^ ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח: אף על פי שעכשיו רך הוא - עתיד להקשות בסופו
^ שקורין טיברו"ס שבראש גף הכתף אשפרלו"ן
^ שאר הסחוס שבו, כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה
^ הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר
^ בשליקה
^ גידי צואר, ובגדי וטלה הן רכים, אבל אם היה מזקין - סופן להיות קשים
^ ו'גידים הרכין' דקתני בהך ברייתא נידונין כבשר - לרבי יוחנן משמע ליה דרכין השתא, ולריש לקיש משמע ליה בשאר גידים: דרכין לעולם
^ דסלקא דעתא מדפריש 'מה הן' דוקא קאמר
^ פירושא הוא ומסקנא דתירוצא
^ מפרש ב'העור והרוטב' כל זמן שיונק ועור ראשו רך - מולגין אותו ונאכל עמו
^ טומאת אוכלין? בתר השתא אזלינן ומטמא, או בתר בסוף אזלינן ואינו מטמא
^ למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת
^ מהא דגידין שסופן להקשות, כדאמר בשילהי 'בהמה המקשה' (חולין עז א), ופשטינן לה מהא ד'העור והרוטב': דכי פשיט ליה רבי יוחנן עלה דההיא 'אין מטמא' ואותביה ריש לקיש ממתניתין ד'העור והרוטב', דקתני [חולין פ"ט מ"ב] אילו שעורותיהם כבשרן:... עור הראש של עגל הרך, אלמא דבתר השתא אזלינן!?
^ באותה משנה
^ אלמא מעיקרא הוה סמיך רבי יוחנן עליה, ופליג בגידין שסופן להקשות, ואידכר דיחידאה היא - והדר ביה
^ אפילו
^ המותיר משום וְלֹא תוֹתִירוּ (שמות יב י), ולא שובר בטמא משום לֹא תִשְׁבְּרוּ (שמות יב מו); וטעמא מפרש בגמרא
^ כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, דמשמע זו היא תקנתו: אם תעבור על הלאו - עשה זאת והינצל; ועוד: דלא דמי ללאו דחסימה שהמלקות נסמך לו
^ שנעשה בפסול, דטומאה דחויה היא בציבור, אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו
^ כדתנן (לעיל דף עו,ב) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה
^ שנעשו עבודותיו בהכשר
^ שאינו שעת אכילה
^ אפילו לא נמנה אלא על המוח - יצא
^ מפני שאסור לשוברה ולהוציאו
^ בקיסם דרך האף
^ גחלת
^ וננחי עליה עד שינקב ויוציא מוחו
^ אמאי אין נמנין ויוציאו בגחלת
^ שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר, ואין זו שריפה אלא שבירה
^ שמפסיד המוח, ושורפו
^ ומוטב שיפסל מאליו
^ הכא נמי לענין שבירה מבעוד יום: אף על גב דמדאורייתא שרי, רבנן גזרו אטו משחשיכה
^ חוץ לחומת ירושלים וצריך לחתוך את היוצא
^ שהרי הפנימי כשר, והרי הוא שוברו ועובר משום לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (שמות יב מו), אלא חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך, כדתנן במתניתין פ"ז מ"יב, (לקמן דף פה,ב)
^ במקום שבירה אינו ראוי לאכילה; אבל אבר שיצא כולו, דהיינו היתה לו שעת הכושר ונפסל - דכולי עלמא אין בו משום שבירה, דהשתא מיהא פסול הוא
^ אליית השה קריבה עם האימורין, מה שאין כן בשור ועז, כדכתיב (ויקרא ג ט) חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה
^ אי ליכא כזית בשר - דכולי עלמא אין בו משום שבירה
^ במקום שבירה
^ והשתא מפרש ואזיל הי פסול קא ממעט:
^ דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה
^ 'היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם' גרסינן, 'ורבי אומר' גרסינן ברישא, והיינו כרב יוסף; למזבח למעוטי אליה - כדרב נחמן בר יצחק; שלא בשעת אכילה מבעוד יום – כדאביי; דאמר מבעוד יום - אתא רבי למעוטי שיעור אכילה במקום שבירה, כרבינא, אי נמי למעוטי אין עליה כזית כרב אשי.
^ דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה
^ בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש כזית בעינן
^ במקום שבירה

[1] דאי לא ממעט קרא - אתיא בקל וחומר לדחות: ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת - מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה: אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו, שבת שנדחת מפני עבודה - אינו דין שתהא מילה דוחה! ואתא קרא ומיעטה: דכיון דשלא בזמנה היא - כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה - נשהויָה למחר, וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה: דאפשר לשהוייה דמי

[2] דמשמע שבות! והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה

[3] שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו

[4] ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח: אף על פי שעכשיו רך הוא - עתיד להקשות בסופו

[5] שקורין טיברו"ס שבראש גף הכתף אשפרלו"ן

[6] שאר הסחוס שבו, כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה

[7] הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר

[8] בשליקה

[9] גידי צואר, ובגדי וטלה הן רכים, אבל אם היה מזקין - סופן להיות קשים

[10] ו'גידים הרכין' דקתני בהך ברייתא נידונין כבשר - לרבי יוחנן משמע ליה דרכין השתא, ולריש לקיש משמע ליה בשאר גידים: דרכין לעולם

[11] דסלקא דעתא מדפריש 'מה הן' דוקא קאמר

[12] פירושא הוא ומסקנא דתירוצא

[13] מפרש ב'העור והרוטב' כל זמן שיונק ועור ראשו רך - מולגין אותו ונאכל עמו

[14] טומאת אוכלין? בתר השתא אזלינן ומטמא, או בתר בסוף אזלינן ואינו מטמא

[15] למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת

[16] מהא דגידין שסופן להקשות, כדאמר בשילהי 'בהמה המקשה' (חולין עז א), ופשטינן לה מהא ד'העור והרוטב': דכי פשיט ליה רבי יוחנן עלה דההיא 'אין מטמא' ואותביה ריש לקיש ממתניתין ד'העור והרוטב', דקתני [חולין פ"ט מ"ב] אילו שעורותיהם כבשרן:... עור הראש של עגל הרך, אלמא דבתר השתא אזלינן!?

[17] באותה משנה

[18] אלמא מעיקרא הוה סמיך רבי יוחנן עליה, ופליג בגידין שסופן להקשות, ואידכר דיחידאה היא - והדר ביה

[19] אפילו

[20] המותיר משום וְלֹא תוֹתִירוּ (שמות יב י), ולא שובר בטמא משום לֹא תִשְׁבְּרוּ (שמות יב מו); וטעמא מפרש בגמרא

[21] כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, דמשמע זו היא תקנתו: אם תעבור על הלאו - עשה זאת והינצל; ועוד: דלא דמי ללאו דחסימה שהמלקות נסמך לו

[22] שנעשה בפסול, דטומאה דחויה היא בציבור, אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו

[23] כדתנן (לעיל דף עו,ב) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה

[24] שנעשו עבודותיו בהכשר

[25] שאינו שעת אכילה

[26] אפילו לא נמנה אלא על המוח - יצא

[27] מפני שאסור לשוברה ולהוציאו

[28] בקיסם דרך האף

[29] גחלת

[30] וננחי עליה עד שינקב ויוציא מוחו

[31] אמאי אין נמנין ויוציאו בגחלת

[32] שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר, ואין זו שריפה אלא שבירה

[33] שמפסיד המוח, ושורפו

[34] ומוטב שיפסל מאליו

[35] הכא נמי לענין שבירה מבעוד יום: אף על גב דמדאורייתא שרי, רבנן גזרו אטו משחשיכה

[36] חוץ לחומת ירושלים וצריך לחתוך את היוצא

[37] שהרי הפנימי כשר, והרי הוא שוברו ועובר משום לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (שמות יב מו), אלא חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך, כדתנן במתניתין פ"ז מ"יב, (לקמן דף פה,ב)

[38] במקום שבירה אינו ראוי לאכילה; אבל אבר שיצא כולו, דהיינו היתה לו שעת הכושר ונפסל - דכולי עלמא אין בו משום שבירה, דהשתא מיהא פסול הוא

[39] אליית השה קריבה עם האימורין, מה שאין כן בשור ועז, כדכתיב (ויקרא ג ט) חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה

[40] אי ליכא כזית בשר - דכולי עלמא אין בו משום שבירה

[41] במקום שבירה

[42] והשתא מפרש ואזיל הי פסול קא ממעט:

[43] דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה

[44] 'היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם' גרסינן, 'ורבי אומר' גרסינן ברישא, והיינו כרב יוסף; למזבח למעוטי אליה - כדרב נחמן בר יצחק; שלא בשעת אכילה מבעוד יום – כדאביי; דאמר מבעוד יום - אתא רבי למעוטי שיעור אכילה במקום שבירה, כרבינא, אי נמי למעוטי אין עליה כזית כרב אשי.

[45] דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה

[46] בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש כזית בעינן

[47] במקום שבירה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]