ביאור:בבלי פסחים דף ל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אמר רבא: הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, כרב; שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו – מותר ^[1], כרבי שמעון. ^[2]

ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא 'רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא'?

הני מילי בעיניה, אבל על ידי תערובת – לא ^[3];

ואזדא רבא ^[4] לטעמיה ^[5], דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא - אמר לן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא ^[6].

אמר רב: קדירות בפסח ישברו ^[7];

ואמאי? לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן ^[8]?

גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ^[9]

ושמואל אמר: לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו;

ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי ^[10]: "אשוו זביני אכנדיכי ^[11], ואי לא - דרשינא לכו כרבי שמעון ^[12]"!

ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה ^[13]!?

אתריה דרב הוה.

ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא ^[14] - אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא אפילו במילחא ^[15] לעולם ^[16], דילמא אתי למיכליה בכותחא.

מיתיבי: 'אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה; כיוצא בו

עמוד ב

אין טשין ^[17] את התנור באליה, ואם טש - כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור' הא הוסק התנור מיהא שרי, תיובתא דרבא בר אהילאי!

תיובתא.

\אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי ^[18], אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו ^[19]?

אמר ליה: התם ^[20]תנור של מתכת, הכא - בקדירה של חרס ^[21];

ואיבעית אימא: הא והא בשל חרס: זה הסיקן מבפנים וזה הסיקן מבחוץ; וכי תימא הכי נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים? - חייס עליה משום דפקעה ^[22]; הלכך האי בוכיא ^[23]: הסיקו מבחוץ הוא ואסור, ואי מלייה גומרי - שפיר דמי.

אמר ליה רבינא לרב אשי: הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו?

אמר ליה: לדידי חדתא קא עבדינן ^[24].

אמר ליה: תינח מר, דאפשר ליה ^[25]; דלא אפשר ליה מאי?

אמר ליה: אנא – 'כעין חדתא' קאמינא: קתייהו בטינא ^[26] ופרזלייהו בנורא, והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין.

והלכתא: אידי ואידי ברותחין ^[27] ובכלי ראשון.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: עץ פרור ^[28] - מגעילו ברותחין ובכלי ראשון.

קסבר כבולעו כך פולטו ^[29].

בעו מיניה מאמימר: הני מאני דקוניא ^[30] מהו לאישתמושי בהו בפסחא?: ירוקא ^[31] לא תיבעי לך, דודאי אסירי ^[32]; כי תיבעי לך אוכמי וחיורי – מאי? והיכא דאית בהו קרטופני ^[33] - לא תיבעי לך, דודאי אסירי; כי תיבעי לך – דשיעי ^[34], מאי?

אמר ליה: חזינא להו דמידייתי ^[35], אלמא ^[36] בלעי ואסירי ^[37], והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ^[38].

ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר: מאני דקוניא, בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי שרי? וכי תימא יין נסך דרבנן, חמץ דאורייתא - כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון?

אמר ליה: זה ^[39] תשמישו על ידי חמין ^[40] וזה ^[41] תשמישו על ידי צונן ^[42].

אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה.

אמר רב אשי: ובית חרוסת ^[43] - כבית שאור ^[44] שחימוצו קשה דמי.

אמר רבא: הני אגני ^[45] דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא - כבית שאור שחימוצו קשה דמי.

פשיטא?

מהו דתימא 'כיון דרויחא שליט בהו אוירא ולא בלעי' - קא משמע לן.

משנה:

נכרי שהלוה את ישראל ^[46] על חמצו ^[47] - אחר הפסח מותר בהנאה; ^[48]

וישראל שהלוה את נכרי על חמצו - אחר הפסח אסור בהנאה ^[49].

גמרא:

איתמר: בעל חוב ^[50], אביי אמר: למפרע הוא גובה ^[51],

ורבא אמר: ^[52] מכאן ולהבא הוא גובה; ^[53]

כל היכא דאקדיש לוה ^[54] וזבין ^[55] לוה - כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף ^[56],

הערות

^ אפילו בנותן טעם
^ שמע מינה דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ולא שָׁני לן בין חמץ לשאר איסורי, אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן - שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו! וכן הלכה; והא דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים - בשלא במינן הוא.
^ ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה - לא קניס למיסר תערובת דיליה
^ דאמר הלכה כרבי שמעון
^ דאמר נמי בעלמא: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר אף באכילה, הואיל וליכא למיקנס ביה מידי; ואי רבי יהודה - חמץ סתמא קאמר, ואפילו דנכרי
^ נכרים; אף על פי שאופיהו יום זה שעבר, והוא פסח
^ רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה, כרבי יהודה, ואית ליה במשהו, וקסבר נותן טעם לפגם אסור
^ דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו
^ ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי: חדא - דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר, כרבי שמעון, והאי פחות מתערובת הוא! ועוד: דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה - משעברו עליו ימי הפסח - הופג טעמו בדופני הכלי.
^ קדרות לאחר הפסח
^ אל תעלו דמיהן יותר משוויים
^ דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח
^ כדאמרן לעיל
^ שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם
^ להכי נקט 'אפילו במילחא': שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן
^ אפילו חזר והוסק
^ לשון טח
^ ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס
^ יסיקם ויתלבנו
^ רב מוקים ליה לההוא דקתני 'עד שיוסק', דמשמע הא הוסק שרי - ב
^ אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם
^ ואי שרית ליה על ידי היסק פנים - מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ
^ כלי שהוא מרעפים, שקורין טיילי"ש, ואופין ומטגנין בו ככר
^ לצורכי עושין סכינים חדשים
^ שהרי עשיר אתה
^ להגן עליהם שלא ישרפם האור
^ לא צריך לאותבינהו בנורא, אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעלה ברותחין
^ שמגיסין בו הקדרה
^ כבולעו מתוך כלי ראשון - כך פולטו בכלי ראשון
^ פלומי"ר בלע"ז, ושל חרס הוא וטוח באבר
^ עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף = אלו"ם בלע"ז, והוא עז, ובולע לעולם
^ הכי גרסינן: 'דמצרפי ובלעי' דמצרפי צריף
^ בקעים
^ שהן חלקים
^ פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש
^ כיון דמידייתי
^ ודאי בלעי, והואיל ובלעי שוב אינן פולטין
^ שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך יִשָּׁטֵף, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, ומורק ושוטף; אבל בכלי חרס יִשָּׁבֵר [וקרא טו,יב: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם; במדבר לא,כג: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם]
^ חמץ
^ כל השנה
^ אבל יין נסך
^ לא נשתמש בו אלא צונן
^ כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח, ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי; ולשון 'חרוסת' = קיהוי; אייגירו"ש בלע"ז
^ כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה
^ עריבות מיי"ץ
^ מעות
^ קודם הפסח
^ ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח: דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה - שהרי אצלו נתון - איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה;
^ נמי: כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעיה - מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה
^ המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו "שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי", והגיע זמן ולא פרע
^ גבייתו שגבה עכשיו - איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו
^ אינן בחזקתו, אלא
^ ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה;
^ נכסיו בתוך הזמן
^ או מוכרן לאחרים
^ מן הלקוחות בחנם; אפילו לרבא, דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה - מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש, שהרי ממושכנין הן למלוה, ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו, ורחמנא אמר (ויקרא כז יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ: מה ביתו ברשותו - אף כל ברשותו

[1] אפילו בנותן טעם

[2] שמע מינה דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ולא שָׁני לן בין חמץ לשאר איסורי, אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן - שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו! וכן הלכה; והא דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים - בשלא במינן הוא.

[3] ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה - לא קניס למיסר תערובת דיליה

[4] דאמר הלכה כרבי שמעון

[5] דאמר נמי בעלמא: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר אף באכילה, הואיל וליכא למיקנס ביה מידי; ואי רבי יהודה - חמץ סתמא קאמר, ואפילו דנכרי

[6] נכרים; אף על פי שאופיהו יום זה שעבר, והוא פסח

[7] רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה, כרבי יהודה, ואית ליה במשהו, וקסבר נותן טעם לפגם אסור

[8] דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו

[9] ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי: חדא - דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר, כרבי שמעון, והאי פחות מתערובת הוא! ועוד: דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה - משעברו עליו ימי הפסח - הופג טעמו בדופני הכלי.

[10] קדרות לאחר הפסח

[11] אל תעלו דמיהן יותר משוויים

[12] דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח

[13] כדאמרן לעיל

[14] שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם

[15] להכי נקט 'אפילו במילחא': שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן

[16] אפילו חזר והוסק

[17] לשון טח

[18] ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס

[19] יסיקם ויתלבנו

[20] רב מוקים ליה לההוא דקתני 'עד שיוסק', דמשמע הא הוסק שרי - ב

[21] אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם

[22] ואי שרית ליה על ידי היסק פנים - מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ

[23] כלי שהוא מרעפים, שקורין טיילי"ש, ואופין ומטגנין בו ככר

[24] לצורכי עושין סכינים חדשים

[25] שהרי עשיר אתה

[26] להגן עליהם שלא ישרפם האור

[27] לא צריך לאותבינהו בנורא, אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעלה ברותחין

[28] שמגיסין בו הקדרה

[29] כבולעו מתוך כלי ראשון - כך פולטו בכלי ראשון

[30] פלומי"ר בלע"ז, ושל חרס הוא וטוח באבר

[31] עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף = אלו"ם בלע"ז, והוא עז, ובולע לעולם

[32] הכי גרסינן: 'דמצרפי ובלעי' דמצרפי צריף

[33] בקעים

[34] שהן חלקים

[35] פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש

[36] כיון דמידייתי

[37] ודאי בלעי, והואיל ובלעי שוב אינן פולטין

[38] שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך יִשָּׁטֵף, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, ומורק ושוטף; אבל בכלי חרס יִשָּׁבֵר [וקרא טו,יב: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם; במדבר לא,כג: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם]

[39] חמץ

[40] כל השנה

[41] אבל יין נסך

[42] לא נשתמש בו אלא צונן

[43] כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח, ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי; ולשון 'חרוסת' = קיהוי; אייגירו"ש בלע"ז

[44] כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה

[45] עריבות מיי"ץ

[46] מעות

[47] קודם הפסח

[48] ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח: דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה - שהרי אצלו נתון - איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה;

[49] נמי: כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעיה - מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה

[50] המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו "שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי", והגיע זמן ולא פרע

[51] גבייתו שגבה עכשיו - איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו

[52] אינן בחזקתו, אלא

[53] ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה;

[54] נכסיו בתוך הזמן

[55] או מוכרן לאחרים

[56] מן הלקוחות בחנם; אפילו לרבא, דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה - מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש, שהרי ממושכנין הן למלוה, ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו, ורחמנא אמר (ויקרא כז יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ: מה ביתו ברשותו - אף כל ברשותו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]