ביאור:בבלי פסחים דף מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים [1], בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת [2], בנות מלכים - בשמן המור שנאמר (אסתר ב יב) [וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן] שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר [וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים].

מאי 'שמן המור'?

רב הונא בר ירמיה אומר: סטכת [3];

רב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שלא הביא שליש.

תניא [4]: 'רבי יהודה אומר: אנפיקנין = שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? - מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר [5].

זה הכלל: כל שהוא ממין דגן [הרי זה עובר בפסח]:

תניא: 'אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו 'כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח', למה מנו חכמים את אלו? - כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן [6]'.

כי הא: דההוא בר מערבא איקלע לבבל, הוה בישרא בהדיה, אמר להו: קריבו לי מתכילתא [7]!

שמע דקאמרי "קריבו ליה כותח", כיון דשמע [8] 'כותח' – פירש [9].

הרי אלו באזהרה [ואין בהן משום כרת]:

מאן תנא [10] דחמץ דגן גמור על ידי תערובות [11], ונוקשה [12] בעיניה - [13] בלאו [14]?

אמר רב יהודה אמר רב: רבי מאיר היא, דתניא: שיאור [15] ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו – בארבעים.

הא - גופא קשיא: אמרת שיאור ישרף, אלמא אסור בהנאה, והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה!?

[16] הכי קאמר:

שיאור ישרף [17] דרבי מאיר [18] - [19] לרבי מאיר, [20] דרבי יהודה - [21] לרבי יהודה;

[22] ונותנו לפני כלבו - דרבי מאיר לרבי יהודה [23],

והאוכלו בארבעים - אתאן לרבי מאיר [24];

שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת [25].

רב נחמן אמר: רבי אליעזר היא, דתניא: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו [26] - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום, ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. [27]

ורב נחמן, מאי טעמא לא אמר כרב יהודה [28]?

אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא נוקשה בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת – לא [אין אפילו לאו].

ורב יהודה, מאי טעמא לא אמר כרב נחמן?

אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניה - לא אמר [אלא אין אפילו לאו].

תניא כוותיה דרב יהודה [29]: ’[שמות יב,כ] כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלו [בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת] - לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי; יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: (שמות יב טו) [שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם] כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי]: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו [30]; מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו? - רבי אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר, שמע מינה נוקשה לרבי אליעזר לית ליה [כל איסור].

ורבי אליעזר, עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב: (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ [31]!

אי הכי כרת נמי לחייב, דהא כתיב כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות יב טו)!?

ההוא [32] מיבעי ליה לכדתניא [33]: ' (שמות יב כ) [כָּל] מַחְמֶצֶת [לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת]; אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מניין? - תלמוד לומר: (שמות יב יט) [שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי] כָּל [אֹכֵל] מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ]’

אי הכי, דלאו נמי להכי הוא דאתא [34]?

אלא טעמא דרבי אליעזר מ-כָּל [מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת [שמות יב,כ]]!

התם נמי [35] הכתיב כָּל [אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה]!?

ההוא מיבעי ליה לרבות את הנשים.

'נשים'? מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל [מכילתא דרשב"י משפטים פרק כא,א]: אמר קרא: (במדבר ה ו) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם [לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא] - השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה [36]!

איצטריך:


עמוד ב

סלקא דעתך אמינא 'הואיל וכתיב (דברים טז ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת [לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ]: כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דהויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא [37], אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו' [עיין תוספות ד"ה סלקא דעתך] - קא משמע לן [38]; והשתא דאתרבו להו בבל תאכל חמץ - איתרבי נמי לאכילת מצה [39], כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר [נראה גירסת רש"י: אליעזר]: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר (דברים טז ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ [שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ]: כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי: הואיל וישנן בבל תאכל חמץ [40] ישנן בקום אכול מצה.

ומאי חזית דהאי 'כָּל' לרבויי נשים ומפקת עירובו? אימא לרבויי עירובו?

מסתברא: קאי באוכלין - מרבה אוכלין [41], קאי באוכלין מרבה נאכלין [42]?!

מתקיף לה רב נתן אבוה דרב הונא: וכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין? והא תניא [ספרא צו פרשתא י מ"ט]:

'(ויקרא ז כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב [מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ]: אין לי אלא חֵלב תמימין שראוי ליקרב [43], חלב בעלי מומין מנין?

תלמוד לומר מִן הַבְּהֵמָה;

חלב חולין מניין?

תלמוד לומר: כִּי כָּל [אֹכֵל חֵלֶב... וְנִכְרְתָה]’

והא הכא דקאי באוכלין וקא מרבה נאכלין!?

התם דליכא אוכלין [44] - מרבה נאכלין; הכא דאיכא [45] אוכלין [46] - לא שביק להו לאוכלין ומרבה נאכלין.

[47] ורבנן [48] דלית להו עירוב [49], [50] כָּל [51] לא דרשי, אלא נשים מנא להו?

כָּל [52] לא דרשי [53], [54] כִּי כָּל [אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה [שמות יב,טו]] – דרשי [55].

[56] ורבי אליעזר, אימא: כָּל [57] - לרבות את הנשים, כִּי כָּל - לרבות את עירובו [58]?

וכי תימא 'כִּי כָּל' רבי אליעזר לא דריש – והתניא: שאור בל תקטירו [כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ויקרא ב,יא]; אין לי אלא כולו [59], מקצתו [60] מניין? תלמוד לומר: כָל [שְׂאֹר]; עירובו [61] מניין? תלמוד לומר: כִּי כָל; מאן שמעת ליה דדריש כָל? - רבי אליעזר, וקא דריש כִּי כָל!?

קשיא.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין היתר מצטרף לאיסור [62] - חוץ מאיסורי נזיר [63], שהרי אמרה תורה (במדבר ו ג) [מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל] מִשְׁרַת [עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל] [64];

[65]

וזעירי אמר: אף שאור בל תקטירו [כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ויקרא ב,יא] [66], כמאן? - כרבי אליעזר, דדריש [67] כָל! [68]

אי הכי,

הערות[עריכה]

  1. ^ שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך
  2. ^ ומשיר את השער
  3. ^ לא איתפרש [שמן אפרסמון ביוונית]
  4. ^ במנחות תנן 'אנפקינון לא יביא', ומפרש רבי יהודה
  5. ^ אשקלייר"א
  6. ^ שיהא בקי בהן: שידע ממה הן עושין אותו, שיהא נזהר בהן: כשיביאו לו כותח - ידע שיש חלב, ויש שם חמץ אם פסח הוא
  7. ^ שום לפתן ללפת בו את הפת
  8. ^ שקראו שמו
  9. ^ שבקי היה וידע שיש שם חלב
  10. ^ דמתניתין, דאית ליה
  11. ^ שנתערב במין אחר ואינו בעין: שנימוח
  12. ^ אי נמי חמץ נוקשה = רע
  13. ^ מוּזְהָרין על אכילתו
  14. ^ דקתני מתניתין: כותח הבבלי ושכר המדי = חמץ דגן גמור, אלא שנתערב בדבר אחר, ותכשיטי נשים - בעיניה הוא, אבל נוקשה הוא: דאינו ראוי לאכילה, וקתני באזהרה: דעובר עליהן בלאו
  15. ^ שלא נתחמץ כל צורכו
  16. ^ שיאור פליגי במתניתין [פ"ג מ"ה, (להלן מח,ב), ובברייתא שם פורש]: רבי מאיר קרי 'שיאור' = את שהכסיפו פניו, וְזֶהוּ תחלת חימוצו, ולרבי יהודה הוי 'שיאור' - שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים, אחד לכאן ואחד לכאן, אבל שהכסיפו פניו לרבי יהודה - מצה היא; ולרבי מאיר קרני חגבים - חמץ גמור הוא, והכא
  17. ^ דאסור בהנאה = שיאור
  18. ^ הכסיפו פניו
  19. ^ ישרף
  20. ^ ושיאור
  21. ^ ישרף
  22. ^ וסיפא, דקתני
  23. ^ אליבא דרבי יהודה קאמר ליה, ואשיאור דרבי מאיר קאי
  24. ^ כלומר: לרבי מאיר, האוכלו [לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה] - סופג את הארבעים
  25. ^ אלמא שמעינן ליה לרבי מאיר דאית ליה חדא מהני תרתי: דמתניתין דקאמר נוקשה בעיניה בלאו, כגון שיאור - דנוקשה הוא: דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת, ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי, וקאמר בלאו, וכל שכן חמץ גמור על ידי תערובת - דקסבר רב יהודה על ידי תערובת חמיר מנוקשה בעין, והאי לאו דנוקשה - נפקא ליה מכָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלו (שמות יב כ) ; כָּל רבויא הוא, כדלקמן
  26. ^ מכָּל מַחְמֶצֶת [לֹא תֹאכֵלו] (שמות יב כ), כדלקמן
  27. ^ רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור על ידי תערובת; [ולכן נוקשה בלאו, אך לא בכרת]
  28. ^ דמוקי מתניתין כרבי מאיר
  29. ^ דאמר חמץ גמור בתערובת חמור
  30. ^ לענין כרת לא כתיב (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת אלא כָּל אֹכֵל חָמֵץ (שמות יב טו) ולקמן מפרש ליה; כותח ושכר וחומץ וזיתום - כולן חמץ גמור מעורב בהן: כותח איכא פת, ובהנך תלתא איכא שערי, וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו; אבל זומן ועמילן וקולן - דנוקשה הוא, ובעיניה, הואיל ולאו בני אכילה נינהו - לא תנינהו, והיינו כדרב יהודה, דאמר 'מודה היה רבי אליעזר בנוקשה בעיניה דפטור'
  31. ^ פשיטא: מדאפקיה בלשון 'מחמצת'
  32. ^ מַחְמֶצֶת דגבי כרת (שמות יב יט) - לאו לעירובו אתא, אלא
  33. ^ לנתחמץ מחמת דבר אחר
  34. ^ אי הכי, האי דגבי לאו נמי אימא לאזהורי אנתחמץ מחמת דבר אחר [והוא חמץ בעין] אתא, ואזהרה דתערובת מנא ליה
  35. ^ גבי כרת (שמות יב יט)
  36. ^ מכאן שהנשים חייבות על כל לא תעשה שבתורה, שהרי עונשן מלקות
  37. ^ מצות עשה שהזמן גרמא נפקא לן בפרק קמא דקידושין (כט,א) דנשים פטורות
  38. ^ האי כָּל דמוזהרות על החמץ [כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת [שמות יב,כ]]
  39. ^ וכיון דמוזהרות על לאו דחמץ - חייבות בעשה דאכילת מצה לילה הראשון - ואף על גב דזמן גרמא
  40. ^ דנפקא לן מ מכָּל אֹכֵל חָמֵץ (שמות יב טו)
  41. ^ 'כל' דגבי כרת - באוכלי חמץ כתיב [[שמות יב,טו] שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי], אבל 'כל' דאזהרה - בנאכל כתיב: כָּל מַחְמֶצֶת [לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת [שמות יב,כ]]
  42. ^ בתמיה
  43. ^ 'אשר יקריב' משמע קדשים ושיהיו תמימים
  44. ^ דליכא לרבויי אוכלין, דהא נשים - מדרב יהודה נפקי: השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה
  45. ^ לרבויי
  46. ^ דנשים באיסור חמץ, דלא נפקי לן מדרב יהודה, כדאמרן לעיל
  47. ^ ופרכינן:
  48. ^ דפליגי אדרבי אליעזר בעירוב דחמץ
  49. ^ כיון דלית להו לאו בעירוב
  50. ^ פשיטא
  51. ^ דכתיב גבי אזהרה דכָּל מַחְמֶצֶת [[שמות יב,כ], והשתא על כרחך כל דגבי כרת (שמות יב יט) - לרבויי נשים נמי
  52. ^ דגבי אזהרה, דלא כתיב 'כי' בהדיה [[שמות יב,כ] כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ]
  53. ^ לא דרשינן לרבויי נאכלין דעירובו
  54. ^ אבל גבי כרת דאוכלין כתיב
  55. ^ דרשינן ליה
  56. ^ ומקשינן:
  57. ^ דכרת [כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות יב טו)
  58. ^ נמי לכרת: דכיון דליכא תו אוכלין לרבויי - מרבינן ביה נאכלין, כדאמרן גבי חֵלב, ואימא על עירובו בכרת
  59. ^ בזמן שכל ההקטר מן השאור
  60. ^ חצי זית, שאינו הקטר שלם דאין הקטרה פחותה מכזית
  61. ^ כשאינו בעין, אלא מעורב ונבלל עם מנחה הוגנת של מצות לאחר שפתתן, דאינן בעין
  62. ^ אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת - אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו
  63. ^ שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת - חייב
  64. ^ חייב על שריית פתו ביין, ואי איכא מיין לחודה כזית - למה לי קרא?*
  65. ^ *'וְכָל מִשְׁרַת' לא גרסינן, ואית דגרסי ליה, ומפרשי דאפילו לרבנן דלא דרשי 'כל' – 'וְכָל' דרשי; ולא היא! דהא פרכינן לקמן 'האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר', ואם איתא - נימא ליה 'אנא טעמא דידי מ'וְכָל'! אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה, 'וְכָל' לא דריש
  66. ^ נמי היתר מצטרף לאיסור: חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה, ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר
  67. ^ לעיל
  68. ^ ומהתם נפקא ליה, כדאמרן לעיל מקצתו מניין? - תלמוד לומר: כל ודריש ליה הכי: מקצתו מניין = חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו.