ביאור:בבלי פסחים דף מג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים [1], בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת [2], בנות מלכים - בשמן המור שנאמר (אסתר ב יב) [וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן] שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר [וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים].
מאי 'שמן המור'?
רב הונא בר ירמיה אומר: סטכת [3];
רב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שלא הביא שליש.
תניא [4]: 'רבי יהודה אומר: אנפיקנין = שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? - מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר [5].
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן [הרי זה עובר בפסח]:
תניא: 'אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו 'כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח', למה מנו חכמים את אלו? - כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן [6]'.
כי הא: דההוא בר מערבא איקלע לבבל, הוה בישרא בהדיה, אמר להו: קריבו לי מתכילתא [7]!
שמע דקאמרי "קריבו ליה כותח", כיון דשמע [8] 'כותח' – פירש [9].
הרי אלו באזהרה [ואין בהן משום כרת]:
מאן תנא [10] דחמץ דגן גמור על ידי תערובות [11], ונוקשה [12] בעיניה - [13] בלאו [14]?
אמר רב יהודה אמר רב: רבי מאיר היא, דתניא: שיאור [15] ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו – בארבעים.
הא - גופא קשיא: אמרת שיאור ישרף, אלמא אסור בהנאה, והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה!?
[16] הכי קאמר:
שיאור ישרף [17] דרבי מאיר [18] - [19] לרבי מאיר, [20] דרבי יהודה - [21] לרבי יהודה;
[22] ונותנו לפני כלבו - דרבי מאיר לרבי יהודה [23],
והאוכלו בארבעים - אתאן לרבי מאיר [24];
שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת [25].
רב נחמן אמר: רבי אליעזר היא, דתניא: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו [26] - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום, ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. [27]
ורב נחמן, מאי טעמא לא אמר כרב יהודה [28]?
אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא נוקשה בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת – לא [אין אפילו לאו].
ורב יהודה, מאי טעמא לא אמר כרב נחמן?
אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניה - לא אמר [אלא אין אפילו לאו].
תניא כוותיה דרב יהודה [29]: ’[שמות יב,כ] כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלו [בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת] - לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי; יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: (שמות יב טו) [שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם] כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי]: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו [30]; מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו? - רבי אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר, שמע מינה נוקשה לרבי אליעזר לית ליה [כל איסור].
ורבי אליעזר, עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב: (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ [31]!
אי הכי כרת נמי לחייב, דהא כתיב כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות יב טו)!?
ההוא [32] מיבעי ליה לכדתניא [33]: ' (שמות יב כ) [כָּל] מַחְמֶצֶת [לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת]; אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מניין? - תלמוד לומר: (שמות יב יט) [שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי] כָּל [אֹכֵל] מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ]’
אי הכי, דלאו נמי להכי הוא דאתא [34]?
אלא טעמא דרבי אליעזר מ-כָּל [מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת [שמות יב,כ]]!
התם נמי [35] הכתיב כָּל [אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה]!?
ההוא מיבעי ליה לרבות את הנשים.
'נשים'? מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל [מכילתא דרשב"י משפטים פרק כא,א]: אמר קרא: (במדבר ה ו) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם [לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא] - השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה [36]!
איצטריך:
סלקא דעתך אמינא 'הואיל וכתיב (דברים טז ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת [לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ]: כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דהויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא [37], אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו' [עיין תוספות ד"ה סלקא דעתך] - קא משמע לן [38]; והשתא דאתרבו להו בבל תאכל חמץ - איתרבי נמי לאכילת מצה [39], כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר [נראה גירסת רש"י: אליעזר]: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר (דברים טז ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ [שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ]: כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי: הואיל וישנן בבל תאכל חמץ [40] ישנן בקום אכול מצה.
ומאי חזית דהאי 'כָּל' לרבויי נשים ומפקת עירובו? אימא לרבויי עירובו?
מסתברא: קאי באוכלין - מרבה אוכלין [41], קאי באוכלין מרבה נאכלין [42]?!
מתקיף לה רב נתן אבוה דרב הונא: וכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין? והא תניא [ספרא צו פרשתא י מ"ט]:
'(ויקרא ז כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב [מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ]: אין לי אלא חֵלב תמימין שראוי ליקרב [43], חלב בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר מִן הַבְּהֵמָה;
חלב חולין מניין?
תלמוד לומר: כִּי כָּל [אֹכֵל חֵלֶב... וְנִכְרְתָה]’
והא הכא דקאי באוכלין וקא מרבה נאכלין!?
התם דליכא אוכלין [44] - מרבה נאכלין; הכא דאיכא [45] אוכלין [46] - לא שביק להו לאוכלין ומרבה נאכלין.
[47] ורבנן [48] דלית להו עירוב [49], [50] כָּל [51] לא דרשי, אלא נשים מנא להו?
כָּל [52] לא דרשי [53], [54] כִּי כָּל [אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה [שמות יב,טו]] – דרשי [55].
[56] ורבי אליעזר, אימא: כָּל [57] - לרבות את הנשים, כִּי כָּל - לרבות את עירובו [58]?
וכי תימא 'כִּי כָּל' רבי אליעזר לא דריש – והתניא: שאור בל תקטירו [כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ויקרא ב,יא]; אין לי אלא כולו [59], מקצתו [60] מניין? תלמוד לומר: כָל [שְׂאֹר]; עירובו [61] מניין? תלמוד לומר: כִּי כָל; מאן שמעת ליה דדריש כָל? - רבי אליעזר, וקא דריש כִּי כָל!?
קשיא.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין היתר מצטרף לאיסור [62] - חוץ מאיסורי נזיר [63], שהרי אמרה תורה (במדבר ו ג) [מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל] מִשְׁרַת [עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל] [64];
וזעירי אמר: אף שאור בל תקטירו [כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ויקרא ב,יא] [66], כמאן? - כרבי אליעזר, דדריש [67] כָל! [68]
אי הכי,
הערות
[עריכה]- ^ שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך
- ^ ומשיר את השער
- ^ לא איתפרש [שמן אפרסמון ביוונית]
- ^ במנחות תנן 'אנפקינון לא יביא', ומפרש רבי יהודה
- ^ אשקלייר"א
- ^ שיהא בקי בהן: שידע ממה הן עושין אותו, שיהא נזהר בהן: כשיביאו לו כותח - ידע שיש חלב, ויש שם חמץ אם פסח הוא
- ^ שום לפתן ללפת בו את הפת
- ^ שקראו שמו
- ^ שבקי היה וידע שיש שם חלב
- ^ דמתניתין, דאית ליה
- ^ שנתערב במין אחר ואינו בעין: שנימוח
- ^ אי נמי חמץ נוקשה = רע
- ^ מוּזְהָרין על אכילתו
- ^ דקתני מתניתין: כותח הבבלי ושכר המדי = חמץ דגן גמור, אלא שנתערב בדבר אחר, ותכשיטי נשים - בעיניה הוא, אבל נוקשה הוא: דאינו ראוי לאכילה, וקתני באזהרה: דעובר עליהן בלאו
- ^ שלא נתחמץ כל צורכו
- ^ שיאור פליגי במתניתין [פ"ג מ"ה, (להלן מח,ב), ובברייתא שם פורש]: רבי מאיר קרי 'שיאור' = את שהכסיפו פניו, וְזֶהוּ תחלת חימוצו, ולרבי יהודה הוי 'שיאור' - שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים, אחד לכאן ואחד לכאן, אבל שהכסיפו פניו לרבי יהודה - מצה היא; ולרבי מאיר קרני חגבים - חמץ גמור הוא, והכא
- ^ דאסור בהנאה = שיאור
- ^ הכסיפו פניו
- ^ ישרף
- ^ ושיאור
- ^ ישרף
- ^ וסיפא, דקתני
- ^ אליבא דרבי יהודה קאמר ליה, ואשיאור דרבי מאיר קאי
- ^ כלומר: לרבי מאיר, האוכלו [לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה] - סופג את הארבעים
- ^ אלמא שמעינן ליה לרבי מאיר דאית ליה חדא מהני תרתי: דמתניתין דקאמר נוקשה בעיניה בלאו, כגון שיאור - דנוקשה הוא: דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת, ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי, וקאמר בלאו, וכל שכן חמץ גמור על ידי תערובת - דקסבר רב יהודה על ידי תערובת חמיר מנוקשה בעין, והאי לאו דנוקשה - נפקא ליה מכָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלו (שמות יב כ) ; כָּל רבויא הוא, כדלקמן
- ^ מכָּל מַחְמֶצֶת [לֹא תֹאכֵלו] (שמות יב כ), כדלקמן
- ^ רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור על ידי תערובת; [ולכן נוקשה בלאו, אך לא בכרת]
- ^ דמוקי מתניתין כרבי מאיר
- ^ דאמר חמץ גמור בתערובת חמור
- ^ לענין כרת לא כתיב (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת אלא כָּל אֹכֵל חָמֵץ (שמות יב טו) ולקמן מפרש ליה; כותח ושכר וחומץ וזיתום - כולן חמץ גמור מעורב בהן: כותח איכא פת, ובהנך תלתא איכא שערי, וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו; אבל זומן ועמילן וקולן - דנוקשה הוא, ובעיניה, הואיל ולאו בני אכילה נינהו - לא תנינהו, והיינו כדרב יהודה, דאמר 'מודה היה רבי אליעזר בנוקשה בעיניה דפטור'
- ^ פשיטא: מדאפקיה בלשון 'מחמצת'
- ^ מַחְמֶצֶת דגבי כרת (שמות יב יט) - לאו לעירובו אתא, אלא
- ^ לנתחמץ מחמת דבר אחר
- ^ אי הכי, האי דגבי לאו נמי אימא לאזהורי אנתחמץ מחמת דבר אחר [והוא חמץ בעין] אתא, ואזהרה דתערובת מנא ליה
- ^ גבי כרת (שמות יב יט)
- ^ מכאן שהנשים חייבות על כל לא תעשה שבתורה, שהרי עונשן מלקות
- ^ מצות עשה שהזמן גרמא נפקא לן בפרק קמא דקידושין (כט,א) דנשים פטורות
- ^ האי כָּל דמוזהרות על החמץ [כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת [שמות יב,כ]]
- ^ וכיון דמוזהרות על לאו דחמץ - חייבות בעשה דאכילת מצה לילה הראשון - ואף על גב דזמן גרמא
- ^ דנפקא לן מ מכָּל אֹכֵל חָמֵץ (שמות יב טו)
- ^ 'כל' דגבי כרת - באוכלי חמץ כתיב [[שמות יב,טו] שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי], אבל 'כל' דאזהרה - בנאכל כתיב: כָּל מַחְמֶצֶת [לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת [שמות יב,כ]]
- ^ בתמיה
- ^ 'אשר יקריב' משמע קדשים ושיהיו תמימים
- ^ דליכא לרבויי אוכלין, דהא נשים - מדרב יהודה נפקי: השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה
- ^ לרבויי
- ^ דנשים באיסור חמץ, דלא נפקי לן מדרב יהודה, כדאמרן לעיל
- ^ ופרכינן:
- ^ דפליגי אדרבי אליעזר בעירוב דחמץ
- ^ כיון דלית להו לאו בעירוב
- ^ פשיטא
- ^ דכתיב גבי אזהרה דכָּל מַחְמֶצֶת [[שמות יב,כ], והשתא על כרחך כל דגבי כרת (שמות יב יט) - לרבויי נשים נמי
- ^ דגבי אזהרה, דלא כתיב 'כי' בהדיה [[שמות יב,כ] כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ]
- ^ לא דרשינן לרבויי נאכלין דעירובו
- ^ אבל גבי כרת דאוכלין כתיב
- ^ דרשינן ליה
- ^ ומקשינן:
- ^ דכרת [כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות יב טו)
- ^ נמי לכרת: דכיון דליכא תו אוכלין לרבויי - מרבינן ביה נאכלין, כדאמרן גבי חֵלב, ואימא על עירובו בכרת
- ^ בזמן שכל ההקטר מן השאור
- ^ חצי זית, שאינו הקטר שלם דאין הקטרה פחותה מכזית
- ^ כשאינו בעין, אלא מעורב ונבלל עם מנחה הוגנת של מצות לאחר שפתתן, דאינן בעין
- ^ אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת - אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו
- ^ שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת - חייב
- ^ חייב על שריית פתו ביין, ואי איכא מיין לחודה כזית - למה לי קרא?*
- ^ *'וְכָל מִשְׁרַת' לא גרסינן, ואית דגרסי ליה, ומפרשי דאפילו לרבנן דלא דרשי 'כל' – 'וְכָל' דרשי; ולא היא! דהא פרכינן לקמן 'האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר', ואם איתא - נימא ליה 'אנא טעמא דידי מ'וְכָל'! אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה, 'וְכָל' לא דריש
- ^ נמי היתר מצטרף לאיסור: חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה, ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר
- ^ לעיל
- ^ ומהתם נפקא ליה, כדאמרן לעיל מקצתו מניין? - תלמוד לומר: כל ודריש ליה הכי: מקצתו מניין = חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו.