ביאור:בבלי פסחים דף קטו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מתקיף לה רב חסדא: לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?
אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור", ואכיל; ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה [1].
בסוריא עבדי כרב הונא, ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא;
והלכתא כוותיה דרב חסדא.
רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא.
אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן: הכי אמר הלל [לא התנא הלל חברו של שמאי] משמיה דגמרא: 'לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול' משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן [משום שאין קרבן], ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה [2] דאורייתא; ואפילו למאן דאמר 'מִצְוֹת אין מבטלות זו את זו' - הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן [3], אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא.
מאן תנא דשמעת ליה מִצְוֹת אֵין מבטלות זו את זו?
הלל היא, דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת [4] ואוכלן, שנאמר (במדבר ט יא) [בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ] עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל, דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? - תלמוד לומר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו [5].
מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי אפילו? [6]
אלא אמר רב אשי: האי תנא - הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן [7] - מברך "על אכילת מצה" ואכיל [8], והדר מברך "על אכילת מרור" ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל [9].
אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה [10] - צריך נטילת ידים [11].
אמר רב פפא: שמע מינה: האי חסא -
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא [12]; דאי סלקא דעתא לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי? הא לא נגע [13]!
ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית?
אלא למה לי נטילת ידים? - דילמא משקעו ליה!
ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין [14] - מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא.
אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא, ודרש: נטל ידיו בטיבול ראשון [15] - נוטל ידיו בטיבול שני [16].
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא; הא - בעלמא איתמר [17], דאי סלקא דעתך הכא [18] איתמר - למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [19]!
אמר להו רב פפא: אדרבה! הכא [בענין סדר הפסח] איתמר! דאי סלקא דעתא בעלמא איתמר - למה לי תרי טיבולי?
אלא מאי, הכא איתמר? נטילת ידים תרי זימני למה לי?: הא משא ליה ידיה חדא זימנא?
אמרי: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא - דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע [20].
אמר רבא: בלע מצה [21] – יצא [22]; בלע מרור – [לא] יצא [23]; בלע מצה ומרור [24] - ידי מצה יצא [25], [26] ידי מרור לא יצא [27] [28]; כרכן [29] בסיב [30] ובלען - אף ידי מצה נמי לא יצא [31].
| אמר רב שימי בר אשי: מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד וחרוסת לפני כל אחד ואחד [32]; ואין עוקרין את השלחן [33] אלא לפני מי שאומר הגדה [34]. [35] |
רב הונא אומר: כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה.
והלכתא כרב הונא.
למה עוקרין את השולחן?
אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו.
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה, אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן?
אמר ליה רבה: פטרתן מלומר 'מה נשתנה' [36].
אמר שמואל: לחם עוני (דברים טז ג לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ) - לחם שעונין עליו דברים.
תניא נמי הכי: 'לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה;
דבר אחר לחם עוני: עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה -
הערות
[עריכה]- ^ משום דבעינן תרי טבולין
- ^ לטעם מצה
- ^ רשב"ם: דכיון דכי הדדי נינהו - כולהו קיום מִצְות נינהו' ולא מבטלי אהדדי
- ^ פסח מצה ומרור; רשב"ם: כורכן בכרך אחד כמו 'כורכו בגמי' (עירובין דף קג,ב)
- ^ רשב"ם: מדלא כתיב 'יאכלו אותו'
- ^ רשב"ם: ומיהו חולקין עליו חביריו כרבי יוחנן, אבל מהכא לא שמעינן.
- ^ רשב"ם: דהא רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי, אבל רבי יוחנן קאמר דפליגי עליה: דרבנן לגמרי לית להו כריכה כלל
- ^ רשב"ם: מצה לחודא
- ^ זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחיהם
- ^ רשב"ם: כגון ירק בכותח או בחומץ
- ^ משום המשקין: שהידים שניות, ו'כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה'
- ^ ארס שבחזרת: שהשרף שבחזרת יש בו ארס, כדרך הבצלים; רשב"ם: והלכך צריך נטילת ידים לטיבול ראשון, כדלקמן, שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בחרוסת; ורבנו חננאל פירש: קפא = תולעת, דתניא בתרומות [תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז הלכה יא] 'התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין; סיננם במסננת – אסורין: דכיון דפריש ממקום רביתיה - הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ, כדאמר בשילהי 'אלו טריפות' (חולין דף סז,ב) ועיקר
- ^ ידו במשקה
- ^ רשב"ם: שנותנין בו תפוחין, כדמוכח לקמן זכר לתפוח
- ^ רשב"ם: של שאר ירקי
- ^ רשב"ם: חזרת
- ^ בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול, דכשנטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא רשב"ם: והסיח דעתו
- ^ גבי מרור
- ^ בטיבול ראשון
- ^ בבשרו; רשב"ם: ונגע בשום דבר טינוף
- ^ ולא לעסה
- ^ רשב"ם: שהרי קיים בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב יח) שהרי אכילה היא לו, ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן
- ^ [אי] אפשר שלא טעם בו טעם מרור; רשב"ם: דבעינן טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל - זֵכר לוַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א יד); כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפירוש רבנו חננאל; ורבינו פירש 'בלע מרור יצא: אי אפשר שלא יהא בו טעם מרור
- ^ יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה
- ^ שאינה צריכה טעם
- ^ אבל
- ^ הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום טעם
- ^ רשב"ם: ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש 'בלע מצה ומרור - ידי מצה מיהו יצא': דלא תימא אף ידי מצה לא יצא דאיכא תרתי לריעותא: שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו, שהמרור חוצץ בינתיים
- ^ שניהם יחד
- ^ הדקל
- ^ שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה; רשב"ם: וכזורק אבן לחמת דמי
- ^ רשב"ם: מנהג שלהן היה להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד ואחד, הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו; אבל לדידן אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר, והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור
- ^ אין צריך להגביה קערה כשמתחיל הגדה
- ^ מלפני הגדול שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה
- ^ רשב"ם: שמצוה היא לעקור את השלחן, כדלקמן, כי היכי דליהוי הכירא לתינוקות; והני מילי לדידהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו, וכן לכל אחד, אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך; |align = "right"| |align = "right"|ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה - ולאו מלתא היא, דהא דאמר לקמן 'בשר אין צריך להגביה' - הני מילי בשעה שאומר הגדה "פסח שהיו אבותינו כו'", וכיון דלא מצי למימר "פסח זה", אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו - נראה כמקדיש בהמתו מחיים! אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל, היאך נראה כמקדיש קדשים? לפיכך אין צריך להוציא ממנה התבשיל, וגם הגבהתה חנם, ואין כאן היכר לתינוק; אבל עוקרין הקערה לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל, דדמי לעקירת שלחן.
- ^ רשב"ם: דתניא לקמן: חכם בנו – שואלו, ואם לאו – שואל הוא לעצמו מה נשתנה; וכיון ששאלו לנו מה נשתנה - אין אנו צריכין לומר 'מה נשתנה' אלא להשיב על דבריו (של בנו): לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו