ביאור:בבלי פסחים דף מא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אחרוסת קאמר מר [1] או אחרדל קאמר מר?
אמר ליה: למאי נפקא מינה?
לדרב כהנא, דאמר רב כהנא: מחלוקת לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד!
אמר ליה: לא שמיע לי
כלומר: לא סבירא לי [2].
אמר רב אשי: כוותיה דרב כהנא מסתברא [3]: מדאמר שמואל 'אין הלכה כרבי יוסי [4]', מאי לאו צמותי הוא דלא צמית [5], הא חמועי מחמעא [6]!
לא, דילמא לא מצמת צמית [7] ולא חמוע מחמע [8].
אין מבשלין [את הפסח, לא במשקין ולא במי פירות, אבל סכין ומטבילין אותו בהן]:
תנו רבנן: '(שמות יב ט) [אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל] בַּמָּיִם [כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ]; אין לי אלא במים, שאר משקין מניין?
אמרת קל וחומר: ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן [9] לא כל שכן!
רבי אומר: בַּמָּיִם: אין לי אלא מים, שאר משקין מניין? - תלמוד לומר: וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל מכל מקום [10].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו צלי קדר [11].
ורבנן, האי [וּ]בָשֵׁל מְבֻשָּׁל מאי עבדי להו?
מבעי ליה לכדתניא: 'בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו – חייב [12]'; בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב - דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו, הא צלי אש הוא! אמאי!?
אמר רב כהנא: הא מני? - רבי יוסי היא [13], דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח [14], דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל [15], אף על פי שלא נימוח.
עולא אמר: אפילו תימא רבי מאיר; שאני הכא דאמר קרא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל - מכל מקום [16].
| תנו רבנן: 'יכול צלאו כל צורכו [17] יהא חייב? [18] |
תלמוד לומר: (שמות יב ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם [כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ]; נא ובשל מבושל אמרתי לך, ולא שצלאו כל צורכו';
היכי דמי?
אמר רב אשי: דשויא חרוכא [19].
תנו רבנן: 'יכול אכל כזית חי [20] יהא חייב?
תלמוד לומר: (שמות יב ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל: נא [21] ובשל אמרתי לך, ולא חי;
יכול יהא מותר [22]?
תלמוד לומר: [23] כִּי אִם צְלִי אֵשׁ [24]';
היכי דמי 'נא'?
אמר רב: כדאמרי פרסאי: אברנים [25].
אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא [26] בשבת – פטור; פסח שבשלו בחמי טבריא – חייב [27]; מאי שנא בשבת דלא? - דתולדות אש בעינן וליכא [28]; פסח נמי לאו תולדות אש הוא!?
אמר רבא: מאי 'חייב' דקתני? - דקא עבר משום צלי אש [29].
רב חייא בריה דרב נתן מתני לה להא דרב חסדא בהדיא [30]: אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת – פטור; ופסח שבשלו בחמי טבריא – חייב, שעבר משום צלי אש.
אמר רבא: אכלוֹ נא -
לוקה שתים [31]; מבושל - לוקה שתים [32]; נא ומבושל - לוקה שלש.
אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות [33].
איכא דאמרי: תרתי הוא דלא לקי [34], חדא מיהת לקי [35];
איכא דאמרי: חדא נמי לא לקי [36], דלא מייחד [37] לאויה כלאו דחסימה (דברים כה ד: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ) [38].
רבא אמר: אכל [39] זג - לוקה שתים [40]; חרצן - לוקה שתים; זג וחרצן - לוקה שלש [מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל [במדבר ו,ד]].
אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות [41].
איכא דאמרי: תרתי - הוא דלא לקי [42], חדא מיהת לקי [43];
איכא דאמרי: חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה.
תנו רבנן: 'אכל כזית נא מבעוד יום [44] – פטור; כזית נא משחשיכה – חייב;
אכל כזית צלי מבעוד יום - לא פסל עצמו מבני חבורה [45] 'אין הפסח נאכל לא בשתי חבורות כאחד ואין האוכל אוכל בשני מקומות', ונפקא לן מבְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל (שמות יב מו) ומתרגמינן 'בחבורא חדא יתאכל', ואכילה דמבעוד יום - לאו 'אכילה' היא, ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהן</ref>; כזית צלי משחשיכה [46] - פסל עצמו מבני החבורה [47].'
[אבן עזרא פירש בבראשית יב,יא; שמות ד,יג; שמות יב,ב נא = עתה, כלומר: מהר, מיד, עכשיו, ולכן נא = בשר [שאכלו אותו] לפני גמר בישולו]
תניא אידך: 'יכול אכל כזית נא מבעוד יום יהא חייב? - ודין הוא: ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי [48] - אינו דין שישנו בבל תאכל נא?
או לא [49]: בשעה שאינו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, בשעה שישנו בקום אכול צלי [50] אינו בבל תאכל נא! ואל תתמה שהרי הותר מכללו אצל צלי [51]?
תלמוד לומר (שמות יב ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ [רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ], שאין תלמוד לומר כִּי אִם צְלִי אֵשׁ [52]! ומה תלמוד לומר כִּי אִם צְלִי אֵשׁ? לומר לך: בשעה שישנו בקום אכול צלי - ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי - אינו בבל תאכל נא!
רבי אומר: אקרא אני בָשֵׁל [53], מה תלמוד לומר מְבֻשָּׁל?: שיכול אין לי [54] אלא שבישלו משחשיכה [55], בשלו מבעוד יום [56] מנין? - תלמוד לומר וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל מכל מקום.'
והאי בָשֵׁל מְבֻשָּׁל - אפקיה רבי [57] לצלי קדר ולשאר משקין!?
אם כן לימא קרא או בָשֵׁל בָשֵׁל או מְבֻשָּׁל מְבֻשָּׁל, מאי בָשֵׁל מְבֻשָּׁל? - שמעת מינה תרתי [58]. [ראה מהרש"א]
תנו רבנן: אכל צלי מבעוד יום – חייב, וכזית נא משחשיכה – חייב [59];
קתני צְלִי דומיא דנָא [60]: מה נא בלאו - אף צלי בלאו; בשלמא נא, כתיב: (שמות יב ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, אלא צלי מנלן?
דכתיב (שמות יב ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה [הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ]; בלילה – אִין, ביום - לא.
האי - לאו הבא מכלל עשה הוא, וכל לאו הבא מכלל עשה = עשה!
אמר רב חסדא: הא מני? -
הערות
[עריכה]- ^ מי אית לך דרבנן נמי אחרוסת פליגי
- ^ אלא בחרוסת נמי שרו [לאכול מיד], והלכה כמותן
- ^ דאמר: רבנן אחרוסת לא פליגי, וכי אמר שמואל 'הלכה כחכמים' - אחרדל קאמר
- ^ דאמר לעיל: חומץ צומתן
- ^ מאי לאו מדלא צמית חטין שהתחילו לינפח כבר, אלמא כשאר משקין הוא
- ^ את הניתן מתחלה לתוכו, כדרב כהנא! אלמא שמואל כרב כהנא סבירא ליה, וכי קאמר שמואל 'הלכה כחכמים' - אחרדל קאמר, ולא אחרוסת
- ^ את שהתחיל להחמיץ
- ^ את הניתן לתוכו, דלא הוי כמים
- ^ שנותנין בו טעם שלהן
- ^ וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל רבויא הוא, דהוה ליה למיכתב 'נא ומבושל'
- ^ שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה, אלא מים הנפלטין משמנו: למאן דיליף לה מקל וחומר - הכא שרי; לרבי דיליף מרבויא - האי נמי בשל מבושל הוא
- ^ מלקות על אכילתו
- ^ דאמר: בישול לאחר אפיה - בישול הוא
- ^ יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו, ואף על פי שמתמסמס – 'לחם' הוא כל זמן שהוא קיים, שלא נימוח לגמרי, וכן במבושל
- ^ דלאו 'לחם' קרינא ביה, ואף על פי שכבר נאפה בתנור, הואיל וחזר ובישלו - ביטלו מתורת לחם
- ^ דהוי ליה למכתב ומבושל; וגזירת הכתוב הוא בפסח
- ^ ואחר כך בשלו
- ^ והאי תנא הוא דאמר לעיל צלאו ואחר כך בישלו חייב; |align = "right"|לישנא אחרינא: יכול צלאו כל צרכו = דשויא חרוכא, כדמפרש, יהא חייב?: דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש, ושרוף, |align = "right"|וזה עיקר, וראשון אינו כלום: דההוא תנא, כיון דרבי קרא צלאו ואחר כך בישלו - מה לי שויה חרוכא מה לי לא שויה?
- ^ שרוף
- ^ חי לגמרי: שלא נצלה כלל
- ^ צלי ואינו צלי
- ^ לאכול ממנו חי לכתחלה: דאפילו איסורא נמי ליכא
- ^ אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא...
- ^ ולא זה שאינו צלי, והויא לאו שבכללות, והאי תנא סבר אין לוקין על לאו שבכללות
- ^ אותה צליה שבלשון פרסי קרויה 'אברנים' - בלשון הקודש קרי 'נא'
- ^ מעינות רותחין
- ^ על אכילתו; וקא סלקא דעתך משום דאַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא
- ^ הלכך לאו בישול הוא דליהוי חייב משום אב מלאכה
- ^ לאו דלא תאכל כִּי אִם צְלִי אֵשׁ איכא, ולא לאו דבישול, וסבר לוקין על לאו שבכללות
- ^ דחייב רב חסדא משום צלי אש ולאו משום בישול
- ^ משום אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא ומשום לא תאכלו כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, דכִּי אִם צְלִי אֵשׁ נמי אלאו דלא תאכלו קאי
- ^ משום מבושל ומשום לא תאכלו כִּי אִם צְלִי אֵשׁ
- ^ דכולל בו כל מיני בשולים שאינן צליה לאסור
- ^ כיון שהוא לוקה משום נא או משום מבושל - תו לא לקי משום כלל דכִּי אִם צְלִי אֵשׁ
- ^ כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו: דאין כאן מלקות דבישול, ולא מלקות של נא - לוקה משום כִּי אִם צְלִי אֵשׁ
- ^ משום כִּי אִם צְלִי אֵשׁ
- ^ מיוחד
- ^ שהוא - מפרש איסורו, וסמיכא ליה פרשת מלקות לעיל מיניה [גברים כה,א-ג]
- ^ נזיר
- ^ נזיר שאכלוֹ משום (במדבר ו ד) זָג לֹא יֹאכֵל ומשום מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וגו' (במדבר ו ד), דלֹא יֹאכֵל קאי נמי אמִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה
- ^ אין לוקין על מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה, דלאו שבכללות הוא, שכולל חרצנים וזגים וענבים לחים ויבשים ועלים ולולבין
- ^ היכא דאכל זג או חרצן ולקי עלייהו - לא לקי תו משום מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה; ומודה אביי דאם אכל זג וחרצן - לוקה שתים: דכיון דמפורש כל אחד לעצמו - קאי נמי אלאו דלֹא יֹאכֵל והוי כמאן דכתב לאו אכל חד וחד; והכי מוכח במסכת נזיר: דלא פליג אביי אלא אמלקות דמִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה
- ^ אם אכל עלין ולולבין - דאין כאן מלקות דזג וחרצן - לקי משום לאו דמִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה
- ^ טעמא מפרש לקמיה מקראי
- ^ דאמרינן (לקמן דף פו,א), על פי מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא מסכתא דפסחא פרשה טו
- ^ מפסח שנמנה עליו
- ^ כדפרישית: שאין האוכל מותר לאכול הימנו בשני מקומות
- ^ דאין לו היתר אכילת צלי
- ^ או לא נאמר כן, אלא בענין אחר
- ^ דהיינו בלילה, דכתיב (שמות יב ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה
- ^ דהא אפילו צלי היה אסור לאכול ביום, כדכתיב (שמות יב ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה - ולא ביום, וכשחשכה הותר מכלל איסור עשה דצלי, ונימא נמי: נהי דלא הותר לכתחלה אצל נא, מיהו לא לחייב עליה אם אכלו
- ^ דהא כתיב לעיל מיניה (שמות יב ח) צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ
- ^ דייך הוה ליה בקריאת בשל
- ^ שיתחייב על אכילת בשר
- ^ שהוא עיקר זמנו
- ^ ואכלו משתחשך
- ^ רבי גופיה דרשיה לעיל
- ^ מדשני בדבוריה - דריש ביה דרשה אחריתי נמי
- ^ מפרש ליה לקמיה
- ^ קתני חיובא דצלי דמבעוד יום דומיא דחיובא דנא משחשיכה