ביאור:בבלי פסחים דף פא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בשני שלה ^[1], ואחר כך ראתה - אינה אוכלת ^[2], ופטורה מלעשות פסח שני ^[3]'; מאי טעמא? לאו משום דמרצה ציץ?

אמרי: לא! משום דקסבר רבי יוסי 'מכאן ולהבא היא מטמאה ^[4]'. ^[5]

והתניא: רבי יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות* ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו ואחר כך ראה, וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה - הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע ^[6], ופטורים מלעשות פסח שני? ^[7]

אמרי: מאי למפרע? – מדרבנן ^[8].

ואף רבי אושעיא סבר מטמא למפרע מדרבנן, דתניא: 'רבי אושעיא אומר: אבל ^[9] זב שראה בשביעי שלו - סותר את שלפניו ^[10]'; ואמר ליה רבי יוחנן: לא יסתור אלא יומו ^[11]!

^[12] ממה נפשך?: אי קסבר למפרע הוא מטמא ^[13] - אפילו כולהו נסתור ^[14], ואם מנה לסירוגין כי הכא שיסתור יומו וישלימנו למחר - נמצאת הפסקה ביניהם</ref>; אי קסבר מכאן ולהבא הוא מטמא ^[15] - יומו נמי לא נסתור ^[16]!? אלא אימא ^[17]: לא יסתור ולא יומו ^[18], ואמר ליה ^[19]: רבי יוסי קאי כוותך ^[20]! והא רבי יוסי אומר מטמאין משכב ומושב למפרע ^[21], אלא לאו שמע מינה מטמא למפרע מדרבנן?

שמע מינה.

ולרבי יוסי, השתא דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא ^[22], 'למת בלבד' ^[23] למעוטי מאי? נפשוט מינה דבכהן והותרה לו טומאת התהום ^[24]!

אמרי: לעולם בבעלים, ובפסח, וקסבר אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, ואיצטריך למעוטי ^[25].

אלא לרבי יוסי, זבה גמורה היכי משכחת לה ^[26]?

בשופעת ^[27].

אי בעית אימא: כגון שראתה כל שני בין השמשות ^[28].

בעי רב יוסף: כהן המרצה בתמיד ^[29] הותרה לו טומאת התהום או לא ^[30]? אם תמצא לומר כהן המרצה בקרבנותיהן ^[31] הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי?: מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום – בפסח, בתמיד לא גמירי? או דילמא יליף תמיד מפסח?

אמר רבה: קל וחומר: ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה ^[32], הותרה לו טומאת התהום - מקום שהותרה לו טומאה ידועה ^[33]

עמוד ב

אינו דין שהותרה לו טומאת התהום ^[34]!

אמרי: ומי דיינינן קל וחומר מהלכה ^[35]? והתניא [דומה לנזיר פ"ז מ"ד]: 'אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! עצם כשעורה – הלכה, רביעית דם - קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה!' ^[36]

אלא אמר רבא: יליף מועדו מועדו מפסח. (במדבר ט ב: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ ; במדבר כח,ב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ)

וטומאת התהום ^[37] גופא, היכא כתיבא? ^[38]?

אמר רבי אלעזר: אמר קרא: (במדבר ו ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו [בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ] - במחוורת עליו ^[39];

אשכחן נזיר, עושה פסח מנלן?

אמר רבי יוחנן אמר קרא: (במדבר ט י) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ] בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם [אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח להַ’] - במחוורת לכם ^[40];

רבי שמעון בן לקיש אמר: כדרך ^[41]: מה דרך בגלוי - אף טומאה נמי בגלוי!

מיתיבי [תוספתא זבים פ"ב ה"ט [צוקרמנדל]]: 'אי זהו טומאת התהום ^[42]? - כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם; הכיר בה אחד בסוף העולם - אין זה טומאת התהום'; לרבי אלעזר, דאמר 'במחוורת עליו' - עד דידע הוא; לרבי יוחנן, דאמר ' לָכֶם - במחוורת לכם' - עד דידעי בה תרין; לרבי שמעון בן לקיש, דאמר 'כדרך' - עד דידעי כולי עלמא!

אלא טומאת התהום הלכתא גמירי לה, וקרא אסמכתא בעלמא.

אמר מר בר רב אשי: לא שנו ^[43] אלא שנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק דם - שפיר איזדריק, אבל נודע לו לפני זריקה - לא מרצה.

מיתיבי: 'המוצא מת מושכב לרחבו של דרך ^[44]: לתרומה ^[45] – טמא ^[46], לנזיר ועושה פסח - טהור'; וכל 'טמא' ו'טהור' - להבא הוא [ויכול להשלים את עבודת הקרבן]!?

אלא אי איתמר - הכי איתמר:

אמר מר בר רב אשי: לא תימא 'נודע לו לאחר זריקה - הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה', אלא אפילו נודע לו לפני זריקה - מרצה.

גופא: 'המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה – טמא; לנזיר ועושה פסח – טהור; במה דברים אמורים? - שאין לו מקום לעבור ^[47], אבל יש מקום לעבור - אף לתרומה טהור ^[48]; במה דברים אמורים ^[49]? - שמצאו שלם, אבל משובר ומפורק – טהור: שמא בין הפרקים עבר; ובקבר – אפילו [הגוף] משובר ומפורק טמא, מפני שהקבר מצרפו ^[50]; במה דברים אמורים ^[51]? במהלך ברגליו, אבל טעון או רכוב – טמא, לפי שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ולא יאהל, אבל טעון או רכוב - אי אפשר שלא יגע ולא יאהל ^[52]; במה דברים אמורים ^[53]? בטומאת התהום, אבל בטומאה ידועה ^[54] – טמא; ואי זה היא טומאת התהום? - כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, אבל הכיר בה אחד בסוף העולם - אין זה טומאת התהום; מצאו טמון בתבן, בעפר, ובצרורות - הרי זה טומאת התהום ^[55]; ^[56] במים, באפילה, בנקיקי הסלעים - אין זה טומאת התהום ^[57]; ולא אמרו טומאת התהום ^[58] אלא למת בלבד.'.

משנה:

נטמא שלם או רובו - שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה; ^[59]

נטמא מיעוטו, והנותר ^[60] - שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן;

הציקנין ^[61] שורפין אותו ^[62] לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה.

גמרא:

מאי טעמא?

אמר רבי יוסי בר חנינא: כדי לביישן.

נטמא מיעוטו [והנותר - שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן; הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה]:

ורמינהו ^[63]: 'וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש ^[64], אם עבר צופים ^[65] - שורפו במקומו ^[66], ואם לאו

הערות

^ עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול, ותראה גם מחר, והוו להו שלשה, והויא לה זבה גמורה; ואם לא תראה - תטהר לערב
^ שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת יום כנגד יום
^ קא סלקא דעתא כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת התהום דזיבה, ואף על גב דאיגלאי מילתא למפרע שנטמאה ודאי בטומאת התהום
^ שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה - טהורה מטומאה של אתמול, וכי הדר חזיא בו ביום - מטמאה מכאן ולהבא, ותהיה מחר שומרת יום כנגד יום; הלכך בזריקה ושחיטה - טהורה מעלייתא הואי; ורבנן פליגי עליה, ואמרי: דכי חזיא - איגלאי מילתא למפרע דזיבה היא, וחדא טומאה היא, ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת בפסח שני
^ ולקמיה פריך: כיון דלרבי יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה הוא - היאך מצטרפים לזיבה לעשות זבה גדולה?
^ משכבות ומושבות שלאחר טבילתו טמאין, שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו, דכתיב (ויקרא טו יג) וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים והרי אינן; ומדקתני נמי בשומרת יום למפרע - אלמא נמי למפרע מטמאה, ואפילו הכי פטר לה מפסח שני! שמע מינה טעמא משום דטומאת התהום הוי; ומשכבות ומושבות - רבותא נקט להו: מפני שהן אב הטומאה לטמא אדם, ובדבר זה זב חלוק משאר טמאין
^ *בעל שתי ראיות, דאילו בעל שלש ראיות לא חזי למיכל לאורתא עד שיביא קרבנותיו בשמיני, ובשמיני נמי לא מצי למינקט ומיתני 'ואחר כך ראה מטמא משכב ומושב למפרע': דכיון דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא ראויה לקרבן- הויא לה הך זיבה אחריתי, ומושב ומשכב שמאתמול לאחר טבילה ועד הנה - טהורה למפרע, אפילו טבלה בשביעי שחרית
^ אבל מדאורייתא לא מטמאו אלא מכאן ולהבא, לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני, דמקצת יום עולה להן לספירתן, הילכך לגבי פסח - טהורין מעליא הוו
^ לא ידענו אהיכא קאי 'אבל'
^ כל ספורין שספר וצריך לספור שבעה אחרים
^ ויחזור ויספור יום אחד
^ והוינן אמילתיה דרבי יוחנן:
^ דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו
^ דכתיב (ויקרא טו יג) וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ: טהרה אחת לכולן: שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהן [במסכת נדה דף לג,ב]
^ שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו
^ אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת, ואין בה אלא טומאת ערב, ויטבול לערב ויטהר, דקיימא לן 'ראיה ראשונה של זב - קרי בעלמא הוא' [במסכת נדה דף עב,א]
^ אלא הכי קאמר רבי יוחנן
^ כלומר: אפילו יומו, לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו ספורין שלו ויצא מכלל זיבה
^ רבי אושעיא לרבי יוחנן
^ דסבירא ליה נמי מכאן ולהבא הוא מטמא, מדפטר ליה לעיל מפסח שני; אלמא קסבר רבי אושעיא למפרע דרבי יוסי - מדרבנן קאמר
^ מסקנא דמילתיה הוא, ולא משום קשיא מייתי לה
^ ולא משכחת טומאת התהום בזיבה
^ דקתני לעיל
^ על כרחך למעוטי שרץ תוקמא, ובכהן, כדאמר לעיל: דאילו בבעלים לא מהני שרץ, וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה לו
^ ואשמעינן דטומאת התהום נמי דחיא ליה
^ כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה, ומכאן ולהבא מטמאה – הוה ליה כל יומא טומאה באנפי נפשה
^ כל שלשה רצופין, דלא הוה לה מניינא כלל
^ דכל תחלות הימים היו בטומאה, דאין כאן ספירה כלל; ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת שלשה ימים רצופין, כגון בין השמשות של ערב שבת: יש כאן סוף ערב שבת ותחלת שבת, ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת - הרי שלשה ימים רצופין, ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה; ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו - תחלת הלילה עולה לספירתה ואין צריך עלות השחר - מדאיצטריך למנקט 'בין השמשות' ולא נקט 'משכחת לה בשרואה בלילות'
^ כל השנה, ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור - קבעי רב יוסף הכי:
^ אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומאת התהום אי לא? ואליבא דמאן דאמר לקמן דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נָזִיר ועושה פסח אפילו לכתחלה, כגון שנודע לו לפני זריקה
^ דנזיר ועושה פסח
^ כלל, כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד [שהרי השאלה היא לפי האומר טומאה דחויה בצבור, ולא הותרה]
^ היכא דליכא טהורין
^ היתר גמור, ואפילו איכא טהורין
^ כגון קבר טומאת התהום - הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח, והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה, דנימא 'גלוי מילתא למפרע בעלמא היא', השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם - מטהרין ליה כדלקמן
^ דרבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת נָזִיר, דאמרינן התם: רביעית דם - אין הנָזִיר מגלח על מגעהּ ועל משאהּ, וקאמר רבי עקיבא 'קל וחומר: ומה עצם כשעורה שאין מטמא אדם באהל, הנזיר מגלח על מגעהּ ועל משאהּ - רביעית דם שמטמאה אדם באהל, אינו דין שהנזיר מגלח על מגעהּ ועל משאהּ! אמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא: עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעהּ ומשאהּ - הלכה למשה מסיני, ואין כתוב בתורה, ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בקל וחומר? ואין דנין קל וחומר מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה!
^ שהותרה בנזיר ועושה פסח
^ והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף, ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן: דטומאת התהום - גמרא גמירי לה; משום הכי פרכינן לעיל 'ומי דיינינן קל וחומר מהלכה'
^ שתהא ברורה לו
^ והאי לָכֶם קאי נמי אטמא
^ טמא לנפש דומיא דדרך רחוקה הוא
^ שהותרה לנזיר ועושה פסח
^ דציץ מרצה על טומאת התהום בנָזִיר ועושה פסח
^ והוא עבר שם, ואי אפשר שלא נגע שם או הסיט או האהיל
^ לאכול בתרומה
^ דלא הותרה בו טומאת התהום; ואילו לאורכו של דרך - אפילו טומאת התהום אין כאן
^ שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך; אף על גב דטומאת ודאי היא, כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי: שלא היה שום אדם יודעו שם, ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו - הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים
^ דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור
^ דכי ממלא את כל הדרך טמא
^ שכל הקבר מטמא באהל, ואפילו ריקן שבו, דכתיב (במדבר יט טז) אוֹ בְקָבֶר
^ דמשובר ומפורק - טהור
^ טעון משוי על כרחו הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו
^ דנזיר ועושה פסח טהור
^ שידעו שאדם נקבר שם
^ טומאה מכוסה מכל אדם היא זו, שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם
^ אבל
^ אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה: שהמציץ יכול לראות, ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכול
^ דהותרה טומאת התהום
^ כל המקדש כולו קרי 'בירה', ובגמרא מפרש טעמא;
^ של פסח טהור
^ עצרנין, כלומר: שהן צרי עין
^ את מעט שנטמא ואת הנותר
^ בפרק 'אלו עוברין'
^ והרי הוא פסול ביוצא
^ מקום שיכול לראות משם הבירה, ומשם והלאה אין יכול לראותו
^ לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים, הואיל וכבר נתרחק הרבה; ואף על גב דקיימא לן בפרק 'כל שעה' (דף כד,א) דבמקום אכילת קדשים - שם שריפתן, מבַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא ו כג)

[1] עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול, ותראה גם מחר, והוו להו שלשה, והויא לה זבה גמורה; ואם לא תראה - תטהר לערב

[2] שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת יום כנגד יום

[3] קא סלקא דעתא כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת התהום דזיבה, ואף על גב דאיגלאי מילתא למפרע שנטמאה ודאי בטומאת התהום

[4] שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה - טהורה מטומאה של אתמול, וכי הדר חזיא בו ביום - מטמאה מכאן ולהבא, ותהיה מחר שומרת יום כנגד יום; הלכך בזריקה ושחיטה - טהורה מעלייתא הואי; ורבנן פליגי עליה, ואמרי: דכי חזיא - איגלאי מילתא למפרע דזיבה היא, וחדא טומאה היא, ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת בפסח שני

[5] ולקמיה פריך: כיון דלרבי יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה הוא - היאך מצטרפים לזיבה לעשות זבה גדולה?

[6] משכבות ומושבות שלאחר טבילתו טמאין, שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו, דכתיב (ויקרא טו יג) וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים והרי אינן; ומדקתני נמי בשומרת יום למפרע - אלמא נמי למפרע מטמאה, ואפילו הכי פטר לה מפסח שני! שמע מינה טעמא משום דטומאת התהום הוי; ומשכבות ומושבות - רבותא נקט להו: מפני שהן אב הטומאה לטמא אדם, ובדבר זה זב חלוק משאר טמאין

[7] *בעל שתי ראיות, דאילו בעל שלש ראיות לא חזי למיכל לאורתא עד שיביא קרבנותיו בשמיני, ובשמיני נמי לא מצי למינקט ומיתני 'ואחר כך ראה מטמא משכב ומושב למפרע': דכיון דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא ראויה לקרבן- הויא לה הך זיבה אחריתי, ומושב ומשכב שמאתמול לאחר טבילה ועד הנה - טהורה למפרע, אפילו טבלה בשביעי שחרית

[8] אבל מדאורייתא לא מטמאו אלא מכאן ולהבא, לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני, דמקצת יום עולה להן לספירתן, הילכך לגבי פסח - טהורין מעליא הוו

[9] לא ידענו אהיכא קאי 'אבל'

[10] כל ספורין שספר וצריך לספור שבעה אחרים

[11] ויחזור ויספור יום אחד

[12] והוינן אמילתיה דרבי יוחנן:

[13] דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו

[14] דכתיב (ויקרא טו יג) וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ: טהרה אחת לכולן: שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהן [במסכת נדה דף לג,ב]

[15] שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו

[16] אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת, ואין בה אלא טומאת ערב, ויטבול לערב ויטהר, דקיימא לן 'ראיה ראשונה של זב - קרי בעלמא הוא' [במסכת נדה דף עב,א]

[17] אלא הכי קאמר רבי יוחנן

[18] כלומר: אפילו יומו, לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו ספורין שלו ויצא מכלל זיבה

[19] רבי אושעיא לרבי יוחנן

[20] דסבירא ליה נמי מכאן ולהבא הוא מטמא, מדפטר ליה לעיל מפסח שני; אלמא קסבר רבי אושעיא למפרע דרבי יוסי - מדרבנן קאמר

[21] מסקנא דמילתיה הוא, ולא משום קשיא מייתי לה

[22] ולא משכחת טומאת התהום בזיבה

[23] דקתני לעיל

[24] על כרחך למעוטי שרץ תוקמא, ובכהן, כדאמר לעיל: דאילו בבעלים לא מהני שרץ, וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה לו

[25] ואשמעינן דטומאת התהום נמי דחיא ליה

[26] כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה, ומכאן ולהבא מטמאה – הוה ליה כל יומא טומאה באנפי נפשה

[27] כל שלשה רצופין, דלא הוה לה מניינא כלל

[28] דכל תחלות הימים היו בטומאה, דאין כאן ספירה כלל; ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת שלשה ימים רצופין, כגון בין השמשות של ערב שבת: יש כאן סוף ערב שבת ותחלת שבת, ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת - הרי שלשה ימים רצופין, ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה; ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו - תחלת הלילה עולה לספירתה ואין צריך עלות השחר - מדאיצטריך למנקט 'בין השמשות' ולא נקט 'משכחת לה בשרואה בלילות'

[29] כל השנה, ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור - קבעי רב יוסף הכי:

[30] אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומאת התהום אי לא? ואליבא דמאן דאמר לקמן דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נָזִיר ועושה פסח אפילו לכתחלה, כגון שנודע לו לפני זריקה

[31] דנזיר ועושה פסח

[32] כלל, כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד [שהרי השאלה היא לפי האומר טומאה דחויה בצבור, ולא הותרה]

[33] היכא דליכא טהורין

[34] היתר גמור, ואפילו איכא טהורין

[35] כגון קבר טומאת התהום - הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח, והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה, דנימא 'גלוי מילתא למפרע בעלמא היא', השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם - מטהרין ליה כדלקמן

[36] דרבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת נָזִיר, דאמרינן התם: רביעית דם - אין הנָזִיר מגלח על מגעהּ ועל משאהּ, וקאמר רבי עקיבא 'קל וחומר: ומה עצם כשעורה שאין מטמא אדם באהל, הנזיר מגלח על מגעהּ ועל משאהּ - רביעית דם שמטמאה אדם באהל, אינו דין שהנזיר מגלח על מגעהּ ועל משאהּ! אמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא: עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעהּ ומשאהּ - הלכה למשה מסיני, ואין כתוב בתורה, ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בקל וחומר? ואין דנין קל וחומר מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה!

[37] שהותרה בנזיר ועושה פסח

[38] והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף, ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן: דטומאת התהום - גמרא גמירי לה; משום הכי פרכינן לעיל 'ומי דיינינן קל וחומר מהלכה'

[39] שתהא ברורה לו

[40] והאי לָכֶם קאי נמי אטמא

[41] טמא לנפש דומיא דדרך רחוקה הוא

[42] שהותרה לנזיר ועושה פסח

[43] דציץ מרצה על טומאת התהום בנָזִיר ועושה פסח

[44] והוא עבר שם, ואי אפשר שלא נגע שם או הסיט או האהיל

[45] לאכול בתרומה

[46] דלא הותרה בו טומאת התהום; ואילו לאורכו של דרך - אפילו טומאת התהום אין כאן

[47] שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך; אף על גב דטומאת ודאי היא, כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי: שלא היה שום אדם יודעו שם, ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו - הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים

[48] דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור

[49] דכי ממלא את כל הדרך טמא

[50] שכל הקבר מטמא באהל, ואפילו ריקן שבו, דכתיב (במדבר יט טז) אוֹ בְקָבֶר

[51] דמשובר ומפורק - טהור

[52] טעון משוי על כרחו הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו

[53] דנזיר ועושה פסח טהור

[54] שידעו שאדם נקבר שם

[55] טומאה מכוסה מכל אדם היא זו, שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם

[56] אבל

[57] אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה: שהמציץ יכול לראות, ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכול

[58] דהותרה טומאת התהום

[59] כל המקדש כולו קרי 'בירה', ובגמרא מפרש טעמא;

[60] של פסח טהור

[61] עצרנין, כלומר: שהן צרי עין

[62] את מעט שנטמא ואת הנותר

[63] בפרק 'אלו עוברין'

[64] והרי הוא פסול ביוצא

[65] מקום שיכול לראות משם הבירה, ומשם והלאה אין יכול לראותו

[66] לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים, הואיל וכבר נתרחק הרבה; ואף על גב דקיימא לן בפרק 'כל שעה' (דף כד,א) דבמקום אכילת קדשים - שם שריפתן, מבַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא ו כג)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]