ביאור:בבלי גיטין דף סז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת גיטין דף:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"אִמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו", ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, ובעל לא אמר הכי?
כיון דאמר מר [1] 'כשר [2], ולא תעשה כן בישראל' - לא שכיח [3].
וליחוש דילמא אמר להו לבי תרי "אִמרו לסופר ויכתוב, ואתם חתומו [4]" [5] ואזלי הנך משום כיסופא דסופר, ומחתמי ליה לסופר בהדי חד מינייהו, ובעל לא אמר הכי?
אמרי: הא נמי 'כשר ולא תעשה הוא'.
הניחא למאן דאמר [6] 'כשר ולא תעשה', אלא למאן דאמר 'כשר ותעשה' - מאי איכא למימר?
אלא [7] רבי יוסי תרתי אמר [8], ושמואל [9] סבר לה כוותיה בחדא [10] ופליג עליה בחדא [11].
גופא אמר שמואל: אמר רבי: הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח.
אמר לפניו רבי שמעון ברבי: מאחר שרבי מאיר וחנינא איש אונו חולקין על רבי יוסי - מה ראה רבי לומר הלכה כרבי יוסי?
אמר לו: שתוק בני, שתוק! לא ראית את רבי יוסי; אילמלי ראיתו - נמוקו עמו [12]; דתניא: איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: רבי מאיר - חכם וסופר [13]; רבי יהודה - חכם לכשירצה [14]; רבי טרפון - גל של אגוזין [15]; רבי ישמעאל - חנות מיוזנת [16]; רבי עקיבא - אוצר בלום [17]; ר' יוחנן בן נורי - קופת הרוכלים [18]; רבי אלעזר בן עזריה - קופה של בשמים [19]; משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי [20]; רבי יוסי - נמוקו עמו; רבי שמעון - טוחן הרבה [21] ומוציא קימעא [22]: תנא משכח קימעא [23], ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין [24]; וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו: בניי! שנו מדותי [25] שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא [26].
גופא: אמר לשנים "אִמרוּ לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו" - אמר רב הונא אמר רב: כשר - ולא תעשה זאת בישראל.
אמר ליה עולא לרב נחמן, ואמרי לה רב נחמן לעולא: מאחר דכשר אמאי 'לא תעשה זאת בישראל'?
אמר ליה: חיישינן שמא תשכור עדים [27].
ומי חיישינן? והתניא: עדים החתומין על שדה מקח, ועל גט אשה - לא חשו חכמים לדבר זה [28]?
מעשה לא עבדי [29] דבורא קאמרי [30].
אמר לשנים "אִמרוּ לסופר ויכתוב, ואתם חתומו" [31] - רב חסדא אמר: 'כשר - ולא תעשה' [32], רבה בר בר חנה אמר: 'כשר ותעשה'; רב נחמן אמר: 'כשר - ולא תעשה', רב ששת אמר: 'כשר ותעשה'; רבה אמר: 'כשר - ולא תעשה', רב יוסף אמר: 'כשר ותעשה'
ואיכא דאפיך להו [33].
אמר לעשרה כתבו גט [אמר לעשרה "כתבו ותנו גט לאשתי" - אחד כותב ושנים חותמין; "כולכם כתובו" - אחד כותב וכולם חותמין; לפיכך אם מת אחד מהן הרי זה גט בטל.]:
תנו רבנן: אמר לעשרה "כתבו גט ותנו לאשתי" - אחד כותב על ידי [34] כולם; "כולכם כתובו" - אחד כותב במעמד כולם; "הוליכו גט לאשתי" - אחד מוליך על ידי [35] כולם; "כולכם הוליכו" - אחד מוליך במעמד כולם [36].
איבעיא להו: מנה אותן מהו [37]?
רב הונא אמר: 'מנה' אינו כ"כולכם"; רבי יוחנן משום רבי אלעזר דמן רומה אמר: 'מנה' הרי הוא כ"כולכם".
אמר רב פפא: ולא פליגי: הא דמנה כולהו, והא דמנה מקצתייהו.
אמרי לה להאי גיסא [38] ואמרי לה להאי גיסא [39].
אתקין רב יהודה בגיטא ד"כולכם" [40]: "[41] כתובו - או כולכון [42] או כל חד וחד מינכון; "חתומו" - או כולכון או כל תרי מינכון [43]; "אובילו [44]" - או כולכון או כל חד וחד מינכון.
אמר רבא: זימנין דגאיז ליה לדיבוריה, ואמר "כולכון" ולא אמר "כל חד מינכון" ואתי לאיפסולי [45]!
אלא אמר רבא: "כתובו - כל חד מינכון, חתומו - כל תרי מינכון, אובילו - כל חד מינכון.
הדרן עלך האומר
גיטין סז,ב פרק שביעי מי שאחזו
משנה:
מי שאחזו קורדייקוס [46], ואמר "כתבו גט לאשתי" - לא אמר כלום [47].
אמר "כתבו גט לאשתי", ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר "לא תכתבנו" - אין דבריו האחרונים כלום.
נשתתק [48] ואמרו לו "נכתוב גט לאשתך"? והרכין [49] בראשו - בודקין אותו שלשה פעמים [50]; אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו [51].
גמרא:
מאי 'קורדייקוס'?
אמר שמואל: דנכתיה [52] חמרא חדתא דמעצרתא.
וליתני 'מי שנשכו יין חדש'?
הא קא משמע לן: דהא רוחא [53] - קורדייקוס שמה. למאי נפקא מינה?
לקמיעא [54].
מאי אסותיה?
בישרא סומקא [55] אגומרי [צלוי על גחלים], וחמרא מרקא [56].
אמר אביי: אמרה לי אם: לשימשא בת יומא [57] - [58] כוזא דמיא; בת תרי יומי - סיכורי [59]; בת תלתא יומי - בשרא סומקא [60] אגומרי וחמרא מרקא.
לשימשא עתיקתא [61]: ליתי תרנגולתא אוכמתי [שחורה] וליקרעה שתי וערב, וליגלחיה למציעתא דרישיה [62] ולותביה עילויה, וננחיה עילויה עד דמיסרך [נדבק], ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה [63], ולימוד [64] ולסליק וליתיב; ואי לא - ליכול כרתי ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה, ולימוד ולסליק וליתיב;
לשימשא - בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [65];
לתלגא [66] - בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [67].
רב עמרם חסידא, כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא [68] - הוו מגנו ליה אתלגא [בשלג]. למחר אמרו ליה: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה? אמר [בלבו]: הני - כל דאמינא להו - מיפך אפכי; אמר להו: בישרא סומקא אגומרי, וחמרא מרקא; אייתו ליה אינהו בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [כמו שהמליצה אם אביי]! שמעה ילתא [69] ומעיילה ליה לבי מסותא [70] ומוקמי ליה במיא דבי מסותא עד דמהפכי מיא דבי מסותא והוו דמא [71], וקאי בישריה פשיטי פשיט [72].
רב יוסף איעסק [73] בריחיא [74];
רב ששת איעסק בכשורי [75]; אמר "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה".
אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן?
אמר ליה: דלא מעלו עבדי, דחשידי אאבר מן החי.
אמר ליה: מי יימר?
אמר ליה: השתא מחוינא לך. אמר ליה לשמעיה: זיל גנוב אייתי לי חדא כרעא מחיותא.
אייתי ליה.
אמר להו: אהדמו [76] לי הדמי דחיותא [77].
אייתו תלת כרעי, אותיבו קמיה.
אמר להו: הא בעלת שלש רגלים הואי!
פסוק אייתו חדא מעלמא, אותיבו קמיה.
אמר ליה לשמעיה: אותביה נמי להך דידך.
אותבה.
אמר להו: האי בת חמש רגלים הואי!
אמר ליה [78]: אי הכי [79] - ליעבדו קמיה שמעיה דמר [80], וליכול!
אמר ליה: לחיי.
קריבו תכא [81] קמייהו, ואייתו קמיה בישרא, ואותיבו קמיה ריסתנא דחנקא חמתא [82]; גששיה [83] ושקלה [84], כרכה בסודריה לבתר דאכיל, אמרי ליה
הערות
[עריכה]- ^ לקמן בשמעתין גבי "אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו"
- ^ הגט
- ^ הלכך לא גזרינן; ושמואל לית ליה דרבי ירמיה דאמר 'חתם סופר שנינו' אלא 'כתב סופר וחתם עד', כדאמרינן ב'המגרש' (לקמן פו,ב), ולא מוקי לה כרבי יוסי, ולא איירי מתניתין בחתימת סופר כלל; ובין לרבי יוסי ובין לרבי מאיר כשרה החתימה; ושמואל לית ליה דרב חסדא דאמר 'רבי יוסי היא'; וכתב סופר ודברי הכל היא
- ^ אתם חתומו, ואמרו לפלוני ויכתוב
- ^ דבהא אמרינן לקמן 'כשר ותעשה'; ואי מכשרת חתימת סופר בגט -
- ^ פלוגתא היא לקמן בשמעתין
- ^ ודאי
- ^ לפסולא: בין שאמר לשלשה "תנו", בין שאמר "אִמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו" פסול, והנך אמוראי דאמרי לקמן 'תעשה ולא תעשה' - אליבא דרבי מאיר פליגי, דלרבי יוסי פסול לגמרי, ואיתא לדרב חסדא, דהא דקתני 'חתם סופר כשר' - רבי יוסי היא, דליכא למיחש שמא שליח צוה ולא בעל
- ^ דאמר לעיל 'הדבר צריך תלמוד' דאי "כתובו" - כתב ידו, הא כתב הגט נעשה כאומר אִמרו' וכשר
- ^ דאמר שמואל Wהלכה כרבי יוסי היכא דלא אמר 'אמרו'
- ^ באומר 'אמרו'
- ^ פירושו עמו לתת טעם לכל דבריו, שהיה מיישב את דבריו
- ^ כדאמרינן במסכת סוטה (כ,א): אמרתי לו לבלר אני
- ^ כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו - היה חכם(Note: ובדרך כלל לא היה חכם? אולי "חכם" – כלומר ראוי לעמוד בראש הישיבה, כרבי מאיר שהיה חכם – הוריות יג,ב: רבי מאיר חכם, רבי נתן אב בית דין; או כמו שמביא המהרש"א בשפ הערוך: לכשיפתח פיו הוא ראש המדברים; ובאבות דרבי נתן לא גרסינן אלא 'רבי יהודה חכם' ולא גרסינן 'לכשירצה'.)
- ^ מפרש באבות דרבי נתן (פרק יח): מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן - כך רבי טרפון: בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד
- ^ יינה מוכן בה תמיד, שאין החנוני צריך לומר ללוקחין "המתינו ואביא לכם" - כך נצרך אדם ללמד מפיו - מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו
- ^ כך מפורש באבות דרבי נתן: למה היה רבי עקיבא דומה? לעני שנטל קופתו ויצא לשדה: מצא שעורים - קצר ונתן בה; מצא חטין - נתן בה; וכן פולים, וכן עדשים; וכשבא לביתו - בירר כל מין ומין לעצמו; כך רבי עקיבא: כשלמד מרבותיו - שמע דבר מקרא מרבותיו, ואחריו הלכה, ואחריו מדרש, ואחריו אגדה; נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו, ולא אמר "אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו"; אבל כשנעשה חכם גדול - עשה כל התורה מטבעות מטבעות: סידר מדרש סיפרי וסיפרא לבדן, ושנאן לעצמן לתלמידיו, והלכות לעצמן ואגדות לעצמן. ונראה בעיני 'אוצר בלום': סגור מסגירות לבדן: מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן; כמו 'פיו בלום ורגליו מבולמות' בבכורות (מ,ב) קלושיי"א בלעז
- ^ מפרש התם: מה רוכל זה שבא לעיר: שואלין ממנו: "אפרסמון עמך"? אומר "הין"; "פלייטון עמך"? אומר "הין"; "קנמון עמך"? אומר "הין" - כך נצרך אדם לשאול דבר במקרא – משיבו, וכן בגמרא וכן במדרש וכן באגדה; ואין שבח זה דומה לשל רבי עקיבא שנתן לבו תחילה ולמד הכל מבולבל ואח"כ סדרן
- ^ דומה לקופת הרוכלין, אלא שהרוכל - מתוך שאומנתו לכך - מרבה מינין יותר, וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו
- ^ לא לימד הרבה כשאר חבריו, אלא מה שאומר בבית המדרש - נקי הוא, שהלכה כמותו לעולם
- ^ שנה הרבה
- ^ מפרש ליה
- ^ מתלמודו
- ^ מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראו שהלכה כמותן
- ^ למדו תורתי
- ^ בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של רבי עקיבא, והיינו ברירה אחר ברירה
- ^ לכך, שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום
- ^ מאחר שמכירין חתימתן - לא חשו לומר שקר חתמו
- ^ שיחתמו שקר או יעידו שקר
- ^ אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה
- ^ דליכא למיחש שמא תשכור, כיון דאין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו
- ^ גזירה הא אטו הא
- ^ לרבה ורב יוסף
- ^ בשביל
- ^ בשביל
- ^ כולן ילכו עמו
- ^ אם לא אמר "כולכם" אבל מנאן א' ב' ג' ד', ואמר "כתבו גט לאשתי" מהו? מדמננהו - לכולהו הנך מנויין איכוון? או דלמא כיון דלא אמר להו "כולכם המנויין כתבו" לא בעינן כולם
- ^ מנה כולהו אכולהו – קפיד, מנה מקצתייהו - לא קפיד אלא אמנויין: השנים מהני מנויין חִתמוּ, למעוטי השאר שלא נמנו אתא, ולא לכל הני מנויין איכוין שיחתמו כולם; כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו, וחדל לו מדעתו הראשונה, ואפילו המנויין אינם צריכין לחתום אלא מקצתן
- ^ מנה מקצתן - גלי דעתיה דאהני קפיד, וצריכין כולן המנויין לחתום; מנה כולן - כיון דלא אמר "כולכם" - לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה, ולא שיחתמו כולם
- ^ בגט שאדם אומר במעמד רבים, ויש לחוש שמא יאמר "לכולכם איכוין", ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהו כותבין בו
- ^ כך אמר לנו פלוני:
- ^ "כולכון" - אחד כותב במעמד כולם
- ^ אפילו אין חביריו עמו
- ^ הוליכו
- ^ שמא לא יהא אחד מהן במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולן
- ^ שם שידה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו
- ^ שאין דעתו מיושבת
- ^ לאו אשאחזו קורדייקוס קאי, אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי
- ^ הטה: 'ויט שמים' מתרגמינן 'וארכין שמיא' (תהלים יח)
- ^ בדברים אחרים; שואלין לו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן
- ^ אם ראו דעתו מיושבת - שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו, ועל הין הרכנת הין - שלשה פעמים לכל אחד - כותבין ונותנין אם מרכין על הגט הרכנת הין
- ^ נשכו; כלומר: ששתה הימנו והרגיש בו
- ^ שד האוחז על ידי כך
- ^ שמשביעין בה את הרוח בשמו
- ^ כחוש
- ^ מזוג במים הרבה
- ^ חולי שאחזו מחמת חום בו ביום
- ^ ישתה
- ^ הקזת דם בקרן
- ^ כחוש
- ^ מימים רבים
- ^ דחולה
- ^ פג לבו
- ^ ישוט; כמו 'נחית בר אמוראי' (בבא בתרא עד ב)
- ^ כדאמר
- ^ חולי שאחזו מחמת צינה
- ^ בלא מזיגת מים
- ^ העבדים מפני שהיה חסיד ופרוש, ומחמיר עליהן באיסורין
- ^ אשת רב נחמן, והיא בת הנשיא, ואשת אב בית דין, וחשובה, כדאמרינן ב'העור והרוטב' (חולין קכד א) דרב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה
- ^ מרחץ
- ^ מחמת זיעה אדומה היוצאה ממנו על ידי בשרא שמינא וחמרא חייא
- ^ בהרות עגולות
- ^ לתלגא
- ^ כדי שיחמם ויזיע
- ^ לשאת קורות ומשאות
- ^ 'אהדמו': הנתיחו כלומר ערכו הנתחים
- ^ סדרו לפני נתחי הבהמה לנתחיה
- ^ ריש גלותא
- ^ דמשום דחשידי הוא
- ^ כלומר קמיה שמעיה דמר יסדרו המאכל בהיתר
- ^ שולחן
- ^ אמנשטריישו"ן: עצם קטן שעל כף הירך שאדם בולעו ונחנק, משום דרב ששת סגי נהור הוה, ולא יראנו ויאכל ויחנק
- ^ מששה והרגיש באותו עצם
- ^ כל החתיכה