ביאור:בבלי גיטין דף לט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

הא מני? רבי מאיר היא, דאמר 'אין אדם מוציא דבריו לבטלה' ^[1]. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא 'וכן הוא שהקדיש עצמו - עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו': אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא ^[2] – שפיר ^[3], אלא אי אמרת רבנן היא ^[4]: בשלמא 'עבדו' - לדמי קאי ^[5], אלא איהו ^[6] - לדמי קאי ^[7]? ^[8]!

לימא ^[9] כתנאי ^[10]: 'המקדיש עבדו - אין מועלין בו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו ^[11]' - מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר 'קדוש' ומר סבר 'לא קדוש'

ותסברא? האי 'מועלין בו' ו'אין מועלין בו'? האי 'קדוש' ו'אינו קדוש' מיבעי ליה! אלא דכולי עלמא 'קדוש' ^[12], והכא בהא קמיפלגי: דמר סבר עבדא כמקרקעי דמי ^[13], ומר סבר כמטלטלי דמי.

אי הכי - אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו?

אלא דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי, והכא בשערו העומד ליגזז קמיפלגי: מר סבר: כגזוז דמי ^[14], ומר סבר: לאו כגזוז דמי.

לימא הני תנאי כהני תנאי, דתנן: רבי מאיר אומר: 'יש דברים שהם כקרקע ^[15] ואינן כקרקע ^[16]' ואין חכמים מודים לו; כיצד? "עשר גפנים טעונות מסרתי לך ^[17]" והלה אומר "אינן אלא חמש" - רבי מאיר מחייב ^[18], וחכמים אומרים 'כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע'; ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו: דרבי מאיר סבר: כבצורות דמיין, ורבנן סברי: לאו כבצורות דמיין!

אפילו תימא ^[19] רבי מאיר ^[20] - עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בענבים, דכמה דקיימין מיכחש כחישי, אבל הכא - כמה דקאי אשבוחי משבח ^[21].

כי סליק רבי חייא בר יוסף, אמר להאי שמעתא דרב ^[22] קמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: אמר רב הכי ^[23]?

^[24] והוא ^[25] - לא אמר הכי ^[26]? והאמר עולא אמר רבי יוחנן: 'המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור'!?

הכי קאמר ליה: אמר רב כוותי?

איכא דאמרי: לא סיימוה קמיה ^[27]; אמר ליה: ולא אמר רב 'צריך גט שחרור'? ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו - יצא לחירות וצריך גט שחרור.

גופא אמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור.

איתיביה רבי אבא לעולא: 'גר שמת ^[28] ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים - בין גדולים ובין קטנים - קנו עצמן בני חורין ^[29]. אבא שאול אומר: גדולים - קנו עצמן בני חורין; קטנים - כל המחזיק בהן זכה בהן ^[30]'. - וכי מי כתב גט שחרור לאלו ^[31]?

אמר [רבי אבא]: דמי האי מדרבנן - כדלא גמרי אינשי שמעתא; וטעמא מאי? אמר רב נחמן: קסבר עולא: עבדו דגר - כי אשתו: מה אשתו משתלחה בלא גט - אף עבדיו משתלחים בלא גט ^[32].

אי הכי אפילו ישראל ^[33] נמי ^[34]?

אמר קרא (ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [לעלם, בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך].

אי הכי - המפקיר עבדו ומת נמי ^[35]!? אלמה אמר אמימר 'המפקיר עבדו ומת - אותו העבד אין לו תקנה' ^[36]?

דאמימר קשיא.

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול.

אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי:

עמוד ב

בפירוש שמיע לך ^[37] או מכללא שמיע לך?

מאי 'כללא' ^[38]?

דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי: אמר "נתייאשתי מפלוני עבדי" ^[39] – מהו?

אמר להם: אומר אני 'אין לו תקנה אלא בשטר ^[40]'; ואמר רבי יוחנן: 'מאי טעמא דרבי? גמר לה לה מאשה: מה אשה ^[41] בשטר ^[42] - אף עבד נמי בשטר'; וקא דייקת מינה 'כאשה' - מה אשה: איסורא ולא ממונא, אף עבד נמי: איסורא ולא ממונא ^[43].

ואי מכללא ^[44] – מאי ^[45]?

אמר ליה: ^[46] אדרבא, דוק מינה לאידך גיסא: מה אשה: בין גדולה בין קטנה ^[47] - אף ^[48] עבד ^[49] נמי בין גדול בין קטן ^[50]!?

אמר ליה: בפירוש שמיע לי.

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הלכה כאבא שאול.

אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך?

מאי 'כללא'?

דאמר רבי יהושע בן לוי: 'אמרו לפני רבי: "נתייאשתי מפלוני עבדי" – מהו?

אמר להם: אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר'; ואמר רבי יוחנן: 'מאי טעמא דרבי? גמר לה לה מאשה: מה אשה בשטר - אף עבד נמי בשטר'; וקא דייקת מינה 'כאשה': מה אשה: בין גדולה בין קטנה - אף עבד נמי: בין גדול בין קטן!

ואי מכללא – מאי? אדרבה: דוק מינה להך גיסא: מה אשה: איסורא ולא ממונא - אף עבד נמי: איסורא ולא ממונא!?

אמר ליה: בפירוש שמיע לי.

אמר מר: אמר להם: אומר אני 'אין לו תקנה אלא בשטר ^[51]' – והתניא (לעיל לח,ב): רבי אומר: אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו'?

הכי קאמר: ^[52] או בכסף או בשטר ^[53], והאי ^[54] - פקע ליה כספיה ^[55].

^[56] ולאפוקי מהאי תנא, דתניא: רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: יכול יהא כסף גומר בה ^[57] כדרך ששטר גומר בה? תלמוד לומר: (ויקרא יט כ) [ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והוא שפחה נחרפת לאיש] והפדה לא נפדתה [או חפשה לא נתן לה - בקרת תהיה, לא יומתו, כי לא חפשה]; אורעה כל הפרשה כולה ל'לא חופשה' ^[58]: לומר לך: שטר גומר בה ^[59] ואין הכסף גומר בה ^[60].

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון;

ורב יוסף בר חמא אמר רב יוחנן: אין הלכה כרבי שמעון.

אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא בר שאילתא, דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה ^[61]. אמר ליה: הלכה או אין הלכה?

אמר ליה: אני ^[62] אומר אין הלכה, ורבנן דאתו ממחוזא ^[63] אמרי ^[64] אמר רבי זירא משמיה דרב נחמן 'הלכה'; וכי אתאי ^[65] לסורא אשכחתיה לרבי חייא בר אבין; אמרי ליה: אימא לי איזי - גופא דעובדא ^[66] היכי הוה?

אמר לי: דההיא אמתא, דהוה מרה שכיב מרע, אתיא בכיא קמיה; אמרה ליה: "עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא?" שקל כומתיה ^[67], שדא בה, אמר לה: "זיל קני הא וקני נפשיך"; אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו: 'לא עשה ולא כלום'. מאן דחזא סבר משום דהלכה כרבי שמעון ^[68], ולא היא ^[69], אלא ^[70] משום דהוה ליה כליו של מקנה ^[71].

אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב המנונא סבא אמר רבי יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב המנונא: הלכה כרבי שמעון.

ולא היא: אין הלכה כרבי שמעון.

אמר רבי זירא אמר רבי חנינא אמר רב אשי אמר רבי: 'עבד שנשא את בת חורין בפני רבו -

הערות

^ להקדש לבטלה, דתניא (ערכין דף ה,א): המעריך פחות מבן חדש: רבי מאיר אומר: נותן דמיו, דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש, וגמר ואמר לשם דמים'; הכא נמי: יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין, וכיון דבלשון 'הקדש' אקדשיה - גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר 'דמיו עלי'
^ וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר, אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא, וכמו שאמר 'דמיו עלי', ויש להן עליו מעות
^ היינו דחייב לתת דמים, דאדם יודע שאין גופו קדוש, ואמר לשם דמים
^ וטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו - הקדישו לדמיו לימכר
^ בעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי, והכי קאמר: "הרי הוא קדוש לימכר"
^ אבל ב'עצמו'
^ מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין? ומה מכירה יש בו
^ אלא רבי מאיר היא, ולאו דמשמע מלתא 'לדמי' אלא: מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה - גמר בלבו ואמר 'דמי עצמי עלי', והיינו דאמר 'הריני הקדש' - שמין אותו כעבד, ולא שימכר; וגבי עבד נמי: אין רשות הגזברין עליו, אלא מעות יש להן על הבעלים
^ מקדיש עבדו
^ קדוש או לא קדוש
^ דוקא נקט, ולקמיה מפרש לה
^ לימכר לדמיו
^ אין מעילה בקרקעות, דגמרינן מעילה 'חטא' 'חטא' מתרומה: מה תרומה בתלוש - אף מעילה בתלוש (במסכת מעילה יח,ב, ובתורת כהנים)
^ ואינו כמחובר לקרקע
^ מחוברין לקרקע
^ דקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות
^ לשמור בקרקעי
^ ועל גפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה
^ הא דקתני הכא 'אין מועלין בשערו'
^ כר"מ היא
^ הלכך לאו כגזוז דמי, דעדיין צריך לחיבורו
^ 'המפקיר עבדו יצא לחירות'
^ בתמיהה
^ ופריך הש"ס:
^ רבי יוחנן
^ ומאי מתמה אדרב
^ למילתיה דרב כולה, אלא כרב יוסף אמרו קמיה: דלא סיים בה משמיה דרב 'וצריך גט שחרור', ולא פירשו לפניו הא דאמרינן לעיל: דרב חייא בר אבין סיים בה משמיה דרב 'וצריך גט שחרור'
^ ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר
^ הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר
^ קטנים אין להן יד לזכות בעצמן
^ מעתה, להתירן בישראלית? הרי מתו בעלים
^ כלומר: אין הפקר זה דומה להפקר מחיים, דעבד גמר לה לה מאשה: 'וכתב לה ספר' (דברים כד) 'או חופשה לא נתן לה' (ויקרא יט) - הלכך מחיים אין לו תקנה בלא גט, כאשה, אבל הפקר שלאחר מיתה - כי היכי דאשתו משולחת בלא גט - עבדו נמי לא בעי גט
^ שמת
^ לא יזכו בניו בעבדיו, דהא כאשתו הם
^ דתו ליכא נחלה לבניו
^ לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו, דהא מית ליה; ובניו לא זכו בהן מעולם, כדמפרש לקמן: דכיון דהפקירו - פקע ממוניה מיניה, ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן, וכי מיית - אין זו ירושה להוריש לבניו, הלכך אין לו מי שיתירנו בגט!
^ מרבי יהושע בן לוי
^ מאיזה כלל יש לי ללמוד, דקבעית מינאי 'מכללא שמיע לך'
^ לשון הפקר הוא
^ בבת ישראל ולא בשפחה, שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור
^ אם הפקירה בעלה
^ לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט
^ כיון דרבי מאשה יליף - לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול, שיש לו יד לקנות עצמו, ומשהפקירו - אין לו עליו אלא איסור, אבל לא ממו,ן כאשה זו: שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה, אלא איסור; אבל בעבד קטן לא איירי רבי, דלאו דומיא דאשה הוא, דאיכא דררא דממונא עליה; ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה, דלא קנה עצמו בהפקר
^ ילפינא
^ מאי קשיא לך בגוה, דאצטריך לך למיבעי 'בפירוש או מכללא'
^ אי מכללא שמיע לך - לאו שפיר דייקת:
^ התרתה בגט
^ מפקיר
^ עבדו, דאיירי ביה רבי
^ קאמר, ודומיא דאשה הוא להך גיסא
^ כאשה; השתא משמע דעבד אינו ניתר אפילו בפדיון
^ תקנתו של עבד
^ דהא איתקוש פדיון כסף לשטר, דכתיב 'והפדה לא נפדתה או חופשה וגו'
^ דאפקריה
^ ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר
^ הא דאמרינן 'עבד ניתר בכסף'
^ שחרורה, אף להפקיע מידי איסור
^ כל מקרא הפרשה אורעה וסויימה ל'לא חופשה': מדלא כתיב בסיפא 'לא יומתו כי לא נפדתה' או 'חופשה', אלא 'כי לא חופשה' - שמע מינה כי נפדתה נמי לא יומתו, דאין בקידושין משום אשת איש, הואיל ולא נכתב לה גט שחרור; והכי קאמר קרא: 'והפדה לא נפדתה': פדויה ואינה פדויה: הנחרפת לאיש, כגון שפחה כנענית, חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, שהוא מותר בשפחה ובבת חורין - הבא עליה באשם, דאי לא נפדתה כלל - אין כאן אשם, ולכך הוזכרה פדיה, ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה; דמדכתב סיפא 'לא יומתו כי לא חופשה' - משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר, ואפילו נפדתה כולה בלא שטר - אין בה מיתה; והא דכתיב 'לא נפדתה' - רבותא אשמעינן: דאף על גב דלא נפדתה כולה אלא חציה - איכא אשם
^ מוציאה לגמרי: בין משעבוד בין מאיסור
^ דאינו מוציא אלא מידי שעבוד, אבל לא מידי איסור שפחה, שיהו קדושין תופסין בה
^ בית הכנסת
^ [גירסת רש"י]הייתי
^ נחלקו עלי
^ ואמרו:
^ אנא
^ דרב נחמן, דשמעינן מינה דאמר 'הלכה [כרבי שמעון]’
^ כובעו
^ שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר, דקונה ככסף, דכתיב 'שלף איש נעלו' (רות ד); ו'לא אמר כלום דרב נחמן' - להתירה לישראל קאמר, כרבי שמעון, אבל מידי שעבוד יצאת
^ האי דאמר לי דרב נחמן אמר 'הלכה'
^ 'אין הלכה' קאמר, כדאמינא מדעתאי: אף מידי שעבוד לא יצאת,
^ וקיימא לן בפרק הזהב (בבא מציעא מז ב) דהלכתא כרב, דאמר 'בכליו של קונה', ומשום דברי שכיב מרע ליכא, שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע, אלא בקנין זה נתכוין לשחררה - והרי הוא טעות

[1] להקדש לבטלה, דתניא (ערכין דף ה,א): המעריך פחות מבן חדש: רבי מאיר אומר: נותן דמיו, דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש, וגמר ואמר לשם דמים'; הכא נמי: יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין, וכיון דבלשון 'הקדש' אקדשיה - גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר 'דמיו עלי'

[2] וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר, אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא, וכמו שאמר 'דמיו עלי', ויש להן עליו מעות

[3] היינו דחייב לתת דמים, דאדם יודע שאין גופו קדוש, ואמר לשם דמים

[4] וטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו - הקדישו לדמיו לימכר

[5] בעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי, והכי קאמר: "הרי הוא קדוש לימכר"

[6] אבל ב'עצמו'

[7] מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין? ומה מכירה יש בו

[8] אלא רבי מאיר היא, ולאו דמשמע מלתא 'לדמי' אלא: מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה - גמר בלבו ואמר 'דמי עצמי עלי', והיינו דאמר 'הריני הקדש' - שמין אותו כעבד, ולא שימכר; וגבי עבד נמי: אין רשות הגזברין עליו, אלא מעות יש להן על הבעלים

[9] מקדיש עבדו

[10] קדוש או לא קדוש

[11] דוקא נקט, ולקמיה מפרש לה

[12] לימכר לדמיו

[13] אין מעילה בקרקעות, דגמרינן מעילה 'חטא' 'חטא' מתרומה: מה תרומה בתלוש - אף מעילה בתלוש (במסכת מעילה יח,ב, ובתורת כהנים)

[14] ואינו כמחובר לקרקע

[15] מחוברין לקרקע

[16] דקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות

[17] לשמור בקרקעי

[18] ועל גפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה

[19] הא דקתני הכא 'אין מועלין בשערו'

[20] כר"מ היא

[21] הלכך לאו כגזוז דמי, דעדיין צריך לחיבורו

[22] 'המפקיר עבדו יצא לחירות'

[23] בתמיהה

[24] ופריך הש"ס:

[25] רבי יוחנן

[26] ומאי מתמה אדרב

[27] למילתיה דרב כולה, אלא כרב יוסף אמרו קמיה: דלא סיים בה משמיה דרב 'וצריך גט שחרור', ולא פירשו לפניו הא דאמרינן לעיל: דרב חייא בר אבין סיים בה משמיה דרב 'וצריך גט שחרור'

[28] ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר

[29] הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר

[30] קטנים אין להן יד לזכות בעצמן

[31] מעתה, להתירן בישראלית? הרי מתו בעלים

[32] כלומר: אין הפקר זה דומה להפקר מחיים, דעבד גמר לה לה מאשה: 'וכתב לה ספר' (דברים כד) 'או חופשה לא נתן לה' (ויקרא יט) - הלכך מחיים אין לו תקנה בלא גט, כאשה, אבל הפקר שלאחר מיתה - כי היכי דאשתו משולחת בלא גט - עבדו נמי לא בעי גט

[33] שמת

[34] לא יזכו בניו בעבדיו, דהא כאשתו הם

[35] דתו ליכא נחלה לבניו

[36] לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו, דהא מית ליה; ובניו לא זכו בהן מעולם, כדמפרש לקמן: דכיון דהפקירו - פקע ממוניה מיניה, ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן, וכי מיית - אין זו ירושה להוריש לבניו, הלכך אין לו מי שיתירנו בגט!

[37] מרבי יהושע בן לוי

[38] מאיזה כלל יש לי ללמוד, דקבעית מינאי 'מכללא שמיע לך'

[39] לשון הפקר הוא

[40] בבת ישראל ולא בשפחה, שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור

[41] אם הפקירה בעלה

[42] לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט

[43] כיון דרבי מאשה יליף - לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול, שיש לו יד לקנות עצמו, ומשהפקירו - אין לו עליו אלא איסור, אבל לא ממו,ן כאשה זו: שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה, אלא איסור; אבל בעבד קטן לא איירי רבי, דלאו דומיא דאשה הוא, דאיכא דררא דממונא עליה; ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה, דלא קנה עצמו בהפקר

[44] ילפינא

[45] מאי קשיא לך בגוה, דאצטריך לך למיבעי 'בפירוש או מכללא'

[46] אי מכללא שמיע לך - לאו שפיר דייקת:

[47] התרתה בגט

[48] מפקיר

[49] עבדו, דאיירי ביה רבי

[50] קאמר, ודומיא דאשה הוא להך גיסא

[51] כאשה; השתא משמע דעבד אינו ניתר אפילו בפדיון

[52] תקנתו של עבד

[53] דהא איתקוש פדיון כסף לשטר, דכתיב 'והפדה לא נפדתה או חופשה וגו'

[54] דאפקריה

[55] ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר

[56] הא דאמרינן 'עבד ניתר בכסף'

[57] שחרורה, אף להפקיע מידי איסור

[58] כל מקרא הפרשה אורעה וסויימה ל'לא חופשה': מדלא כתיב בסיפא 'לא יומתו כי לא נפדתה' או 'חופשה', אלא 'כי לא חופשה' - שמע מינה כי נפדתה נמי לא יומתו, דאין בקידושין משום אשת איש, הואיל ולא נכתב לה גט שחרור; והכי קאמר קרא: 'והפדה לא נפדתה': פדויה ואינה פדויה: הנחרפת לאיש, כגון שפחה כנענית, חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, שהוא מותר בשפחה ובבת חורין - הבא עליה באשם, דאי לא נפדתה כלל - אין כאן אשם, ולכך הוזכרה פדיה, ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה; דמדכתב סיפא 'לא יומתו כי לא חופשה' - משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר, ואפילו נפדתה כולה בלא שטר - אין בה מיתה; והא דכתיב 'לא נפדתה' - רבותא אשמעינן: דאף על גב דלא נפדתה כולה אלא חציה - איכא אשם

[59] מוציאה לגמרי: בין משעבוד בין מאיסור

[60] דאינו מוציא אלא מידי שעבוד, אבל לא מידי איסור שפחה, שיהו קדושין תופסין בה

[61] בית הכנסת

[62] [גירסת רש"י]הייתי

[63] נחלקו עלי

[64] ואמרו:

[65] אנא

[66] דרב נחמן, דשמעינן מינה דאמר 'הלכה [כרבי שמעון]’

[67] כובעו

[68] שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר, דקונה ככסף, דכתיב 'שלף איש נעלו' (רות ד); ו'לא אמר כלום דרב נחמן' - להתירה לישראל קאמר, כרבי שמעון, אבל מידי שעבוד יצאת

[69] האי דאמר לי דרב נחמן אמר 'הלכה'

[70] 'אין הלכה' קאמר, כדאמינא מדעתאי: אף מידי שעבוד לא יצאת,

[71] וקיימא לן בפרק הזהב (בבא מציעא מז ב) דהלכתא כרב, דאמר 'בכליו של קונה', ומשום דברי שכיב מרע ליכא, שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע, אלא בקנין זה נתכוין לשחררה - והרי הוא טעות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]