לדלג לתוכן

ספר הרכבה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף ספר ההרכבה)
ספר
הרכבה
חברו המדקדק האשכנזי רבי אליהו הלוי
ברומי שנת מההרכב"ה לפרט
ועתה עבר עליו והגהו בעיון נמרץ
נדפס בבית דניאל בומבירגי בשנת ש"ו לפ"ק פה
ויניציאה

.

הקדמה

[עריכה]

אמר אליהו הלוי האשכנזי. יעוד יעדתי בתחלת ספר הבחור לחבר ספר בדקדוק המלים הזרים והמורכבים, ביען כי לא דברתי מהם בספר ההוא דבר. וכן יגעתי ומצאתים וקבצתים מכל המקומות אשר נפוצו שם בכל ארבע ועשרים ספרים, והנני אסדרם על סדר האלפא ביתא למען ירוץ הקורא בם. אכן לא אדרוך בסדורם דרך ספרי השרשים להביא כל אחד ואחד בשרשו, כי בעבור זרותם והרכבתם יקשה לפעמים למצא שרשם, מצורף לזה שבהרבה מהם יפול המחלוקת בין המדקדקים, זה אומר שרשו בכה וזה אומר בכה. לכן אביאם כאשר הם כתובים בפסוק ואסדרם לפי סדר האותיות שבראשם, בין שהאות ההיא שרשית או שמושית או נוספת. והמשל, וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן (בראשית ל לט) אשים באות הוא"ו, לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת (בראשית ל מא) באות הלמ"ד, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא ז) באות היו"ד, וכן כלם.

והנה טרם החילי לדבר אקדים הקדמה אחת קטנה אשר היא הכרחית לדעתה להבין דרכי הזרים וההפרש שבין קצתם לקצתם. דע כי הזרים הנמצאים במקרא רבו מלמנות, ובפרט בשמות, וכן אמר רבי אברהם בן עזרא: השמות הזרים אין להם מספר. עד כאן לשונו מספר מאזנים. והאמת שכמעט אין משקל בכל משקלי השמות כלם שלא יעברו זרים בתוכו ונכרים באו שעריו, ואם באתי לבאר את כלם יהיה ביאורם פרקים פרקים, גם כי ברובם נגלה ונכר הזרות שבהם ואינם צריכים לביאור. ואני אין כוונתי בזה הספר רק לבאר המלות הזרות מאד בדקדוקם, ואשר נפל בהם המחלוקת בין ראשי המדקדקים ותרבה בהם הדעת. ואני אכתוב את דעת כלם, ולפעמים אענה אף אני חלקי כפי מעוט שכלי.

והנה ידוע תדע כי שני מיני זרים הם. יש זרים במוחלט והם אשר אבאר בזה הספר, ויש זרים הנקראים 'יוצאים מן הכלל', והם של שני מינים.

המין האחד הם המלים הזרות, ואינן זרים לפי דקדוק הלשון ודינם ראוי להיות כן, לולי הכלל שנתן כבר בחביריו. והמשל, הנה נתן כלל אחד בה"א הידיעה שכאשר יבאו עליה אותיות כל"ב תעדר הה"א, כמו בַּבַּיִת, בַּשָּׂדֶה, ראויים בְּהַבַּיִת, בְּהַשָּׂדֶה; והנה בא על נכון יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ (תהלים לו ו), אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד (דה"ב כה י) ודומיהם מעטים, הבאים עם הה"א כאשר הדין היה, אך הם זרים במה שהם יוצאים מכלל חבריהם. וכן נתן כלל בעתידי האית"ן מהִפְעִיל שתפול מהם ה"א הבנין ונאמר אַפְקִיד, יַפְקִיד, והראוי אֲהַפְקִיד, יְהַפְקִיד; והנה באו על נכון דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ (תהלים קטז ו), עַמִּים יְהוֹדֻךָ (תהלים מה יח), אבל יוצאים מכלל חבריהם הבאים תמיד בחסרון ה"א, כמו וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ (תהלים עב יג), יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט ח) ודומיהם. וכן הושם כלל בגזרת נָתַן, שהעתידים ממנו יהיו בצרי בסוף – אֶתֵּן, יִתֵּן, תִּתֵּן, נִתֵּן, והוא לא כדרך שאר חסירי פ"א נ"ן שהם על הרוב בפתח, כמו אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ, תִּגַּשׁ, נִגַּשׁ; ובא על נכון וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ (שופטים טז ה) שהוא בפתח כדינו, ויוצא מכלל חבריו בכלל הנזכר למעלה.

והמין השני מהיוצאים מהכלל, הם המלות שאינם שומרים כללי הדקדוק ומתנגדים לו. יש מלות שהם תמיד כן, כמו הָאָרֶץ – תמיד האל"ף קמוצה, אפילו כשאינה בהפסק, והוא זר ויוצא מכלל הדקדוק, כי היתה ראויה האל"ף בסגול – הָאֶרֶץ, על משקל הָאֶבֶן. וכן כל מִחוּץ יוצא מכלל הדקדוק, והראוי מֵחוּץ בצרי, כדין כל מ"ם שמושית על אחהע"ר. וכן כל ההוּא והַהִיא ראוין הה"אין בקמץ, כמו הָהָר, הָהֶם ודומיהם.

גם יש מלות מיוחדות היוצאים מכלל הדקדוק בזה הדרך, כמו מִגְבוּרָתָם בּוֹשִׁים (יחזקאל לב ל) – הגימ"ל רפויה וראויה להדגש; מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד (ש"א כג כח), המ"ם בחירק וראויה בצרי; וכן רבים מבנין פִּעֵל הדגוש שנופל מהם הדגש; וכן בהרבה מקומות יבא נח במקום דגש ודגש במקום נח; ובהתחלפות האותיות, ובפרט אותיות יהו"א זו בזו, וכן התחלפות התנועות זו בזו. כל אלה וכיוצא באלה אינם בכלל זרים, רק בכלל יוצאים מהכלל, ולא אדבר מהם רק מעט מזער בקצת הפעלים הצריכים לביאור ושנפל בהם המחלוקת, כמו שכתבתי לעיל.

והמורכבים הם של מינים הרבה. והמכוון ב'הרכבה' הוא שיורה שם או פעל אחד במלה אחת מה שיורו עליו שני שמות או שני פעלים אשר הורכבו מהם כדי לקצר הדבור. יש שהוא מורכב משני שרשים, כמו כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי (ירמיהו טו י) – מורכב מן קלל וקלה, ויש אומרים שהוא מורכב מיחיד ורבים, כמו שאבאר במקומו. ויש מורכב משני זמנים הנקראים 'פעולות', כמו וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא ועוד) – מורכב מעבר ומבינוני, וכן אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג) מורכב מעתיד ומעבר. ויש מורכב משני גופים, כמו צִמְּתוּתֻנִי (תהלים פח יז), כמו שיתבאר כל אחד במקומו. וכן וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח), מורכב ממדברים-בעדם וממדבר-בעדו. ויש מורכב משני בנינים, כמו יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי (תהלים ז ו) – מורכב מבנין הקל ומפִּעֵל הדגוש, וכן נְגֹאֲלוּ בַדָּם (ישעיהו נט ג), מורכב מנִפְעַל ופֻּעַל הדגוש. ויש מורכב משתי גזרות, כמו וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים (זכריה י ו) – מורכב מנחי העי"ן ומנחי הפ"א. והגזרות אשר כל אחת מהן מורכבת משתי גזרות, כמו נָטָה, יָצָא, יָרָה ודומיהם, כבר בארתים בכלל הגזרות הבלתי שלמות בספר הבחור במאמר שני בעיקר י"ג.

ודע כי יש מהרכבה אחת בקצת השמות והפעלים, ובפרט באותם שהם של ארבע אותיות שרשיות, כמו רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ (איוב לג כה) – מורכב מן רָטוּב ופַּשׁ, פִּלֶגֶש – פְּלַג אִשָּׁה, אַבְרֵךְ (בראשית מא מג) – אָב ורֵך, כַּרְמֶל – כַּר מָלֵא, חַדְרָךְ (זכריה ט א) – חַד ורַךְ, וכן הרבה. ורבותינו ז"ל הורגלו בהרכבה יותר גדולה מזו, וקראו להן 'נוטריקון', כגון פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ (איוב כו ט) – פֵּרַשׂ שַׁדַּי זִיו (סוכה ה א), חַשְׁמַל (יחזקאל א ד) – חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְלוֹת (חגיגה יג ב), וכן שַׁעַטְנֵז (ויקרא יט יט) – שׁוֹעַ טָו וְנוֹז (משנה כלאים ט ח), ודומיהם.

אכן דע כי המלות אשר הם מחמשה או ששה אותיות, אינם מלשון הקדש, אלא מלשון פרסי או מצרי, והראיה, כי לא תמצאם רק בספור מעשים אשר היו בארצות ההם. כמו אֲגַרְטָל, אֲדַרְכֹן, אֲחַשְׁתְּרָן, אֲחַשְׁדַּרְפָּן, פַּתְשֶׁגֶן. וכן צְפַרְדֵּעַ הוא שם שרץ הנמצא בארץ מצרים, וכן אפשר שַׁעַטְנֵז הוא לשון מצרי, אם אינו מורכב כמו שכתבו רבותינו ז"ל. ומכל אלה המורכבים לא אדבר דבר בזה הספר, כי אין לי עסק בנסתרות.

אכן שאר מיני ההרכבות אשר זכרתי לעיל אביא כלם ואבארם על דרך חשובי המדקדקים אשר לפני, ובקצתם אכתוב גם סברתי, ובזה האופן יהיו קצת המלות מבוארות בשנים או בשלשה אופנים. גם אזכור קצת המלות שאינם זרים ולא מורכבים רק שהם משונים בדקדוק וקשים לדייקם, כמו וַיְהִי, וַיְחִי, וַיַּרְא ודומיהם. ובהיות שעקר כוונתי בזה הספר לבאר בו כל המלות המורכבות, לכן קראתי שמו ספר הרכבה.

אות אל"ף

[עריכה]

אֹבִידָה

[עריכה]

אֹבִידָה עִיר (וְיוֹשְׁבֶיהָ) [צ"ל: וְיֹשְׁבֵי בָהּ] (ירמיהו מו ח)

מבנין הִפְעִיל מנחי פ"א אל"ף, ואל"ף שרשית נחה שלא כמשפט בהִפְעִיל, רק דרכה לנוח בבנין הקל, והראוי אַאֲבִידָה. וכן וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל (הושע יא ד) – הראוי אַאֲכִיל. ובאו כן לפגישת שני האל"פין. ויש אומרים שהוא בינוני מבנין הקל לנקבה, וחירק העי"ן במקום צרי, על דרך תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהלים טז ה), שהוא כמו תּוֹמֵךְ בצרי, כך אוֹבִידָה כמו אוֹבֵדָה. ואומר אני כי זה לא יתכן, כי היה צריך להיות בטעם מלרע – אוֹבִידָ֥ה, על משקל נֹטֵרָ֣ה אֶת הַכְּרָמִים (שה"ש א ו). אבל כשהטעם מלעיל הוא לשון זכר, כמו תַנּוּר בֹּעֵ֖רָה (הושע ז ד), כאשר בארתי בספר הבחור במאמר שלישי בעקר ח'.

אַבְרֵךְ

[עריכה]

וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא מג)

יש אומרים שהוא צווי ליחיד מבנין הִפְעִיל, והאל"ף במקום ה"א הבנין, והרי הוא כמו הַבְרֵךְ על משקל הַשְׁלֵךְ. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והאל"ף למדבר-בעדו על משקל אַשְׁלֵךְ, ופירושו: כל איש אמר 'אַבְרֵךְ ואקוד לפניו'. ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מן אַב ורֵךְ כמו שפירש רש"י ז"ל.

אֶגְאָלְתִּי

[עריכה]

וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג)

מלה מורכבת מן אֶגְאַל – עתיד מבנין הקל למדבר-בעדו, ומן גָּאַלְתִּי, שהוא עבר מבנין הקל למדבר-בעדו. ויש אומרים שהאל"ף ראשונה תמורת ה"א, והוא עבר מבנין הִפְעִיל, כמו הִגְאַלְתִּי.

אָדוֹשׁ

[עריכה]

אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ (ישעיהו כח כח)

מקור מבנין הקל בתוספת אל"ף, שלא כמנהג במקור רק בשמות. אם כן זה מורכב ממקור ומשם, האל"ף כדמות השם והחולם כדמות המקור; כי השם בשורק, כמו אָסוּךְ שָׁמֶן (מ"ב ד ב).

אֹהַבְתִּי

[עריכה]

אֹהַ֣בְתִּי לָדוּשׁ (הושע י יא)

בא על משקל וְתֵרֶא אֹיַ֙בְתִּי֙ (מיכה ז י), וכן אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַ֙בְתִּי֙ (מיכה ז ח), והם בינוניים לנקבה מבנין הקל מנחי פ"א אל"ף, והרי הם כמו אוֹהֶבֶת, אוֹיֶבֶת. ויש אומרים שהיו"ד לכנוי המדבר-בעדו, ולא יתכן, כי הם בטעם מלעיל.

אוֹכִיל

[עריכה]

וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל (הושע יא ד)

אפשר היותו על משקל אוֹבִיד מן אֹבִידָה עִיר (ירמיהו מו ח), כמו שכתבתי לעיל, ולפי זה יהיה וְאַט שם בענין נַחַת, כמו וַיְהַלֵּךְ אַט (מ"א כא כז). ויש אומרים שהוא שם, כמו אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר (בראשית מא מח), על משקל וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה (בראשית י כט), ולפי זה יהיה וְאַט עתיד למדבר-בעדו מבנין הִפְעִיל, כמו אַטֶּה, ולזה נוטה דעת רבינו שלמה ז"ל.

אֻמְלַל

[עריכה]

אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל (נחום א ד) ואֻמְלַל יִצְהָר (יואל א י)

שניהם עוברים מבנין פֻּעַל הדגוש, ולמ"ד-הפֹעל כפולה בו כמו שנכפלה במלת וְנִפְלַל חָלָל (יחזקאל כח כג), והם פתוחים כמשפט העוברים. אבל שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל (ישעיהו טז ח) הוא קמוץ, כי הוא תואר במקום בינוני. וכן כִּי אֻמְלַל אָנִי (תהלים ו ג) בפתח, היה ראוי להיות בקמץ, כי הוא תואר בראיית אָנִי, ובא בפתח תמורת קמץ. ויש אומרים שהוא עבר על דרך וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח), ועוד אזכרהו במקומו.

אָרָה

[עריכה]

אָרָה לִּי (במדבר כב ו)

הוא על משקל קָבָה לִּי (במדבר כב יא), והם צוויים ליחיד מבנין הקל מפעלי הכפל בתוספת ה"א, ומשפטן בשלמות: אׇרְרָה, קׇבְבָה, על משקל שׇׁמְרָה וזׇכְרָה, ונפלה האות האחת כמנהג. ועדין היו ראויים אׇרָּה, קׇבָּה, בחטף-קמץ ובדגש אחריו, ולפי שהרי"ש אינה מקבלת דגש נרחבה האל"ף שלא לחטוף על הרי"ש. וכן היה ראוי קָבָּה לי הבי"ת בדגש, ובא משך הקמץ תמורתו אף על פי שאיננה רפיונית, כמו שבאו וַיָּזֶד יַעֲקֹב (בראשית כה כט) ואַבְנֵי גָזִית (מ"א ה לא). ויש אומרים כי אָרָה צווי מבנין פִּעֵל הדגוש, ולולי הרי"ש היה בדגש, ותשלומה אַרְרָה על משקל סַפְּרָה נָּא לִי (מ"ב ח ד). ויש אומרים כי אָרָה וקָבָה על משקל הָבָה שהיה ראוי להיות הֲבָה, כך אלו היו ראויים להיות אֲרָה, קְבָה, על משקל גְּשָׁה נָּא (בראשית כז כא). ואָרָה שרשו נאר מן בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים (מלאכי ג ט), וקָבָה שרשו נקב מן וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ (ויקרא כד טז).

אֲרַיָּוֶךְ

[עריכה]

אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי (ישעיהו טז ט)

ועל הנכון היה ראוי לומר אֲרַוֵּךְ, אלא שבא בשלמות למ"ד-הפעל, והיו"ד תמורת וא"ו עי"ן-הפעל. והוא"ו שהיא תמורת ה"א למ"ד הפעל גם היא הייתה ראויה להתחלף ליו"ד והיה בשלמות אֲרַיָּיֶךְ, ולפגישת שני יו"דין הפכו האחת לוא"ו. והיה לו לומר אֲרַיְּוֵךְ – היו"ד שואית והוא"ו בצרי, אבל נקמצה היו"ד ובא מלעיל בסגול על דרך הפסק להעמדת הטעם, כי הוא בשני פשטין – אֲרַיָּ֙וֶךְ֙. והוא עתיד מבנין פִּעֵל למדבר-בעדו בשלמות למ"ד-הפעל והפוך האותיות עם כנוי הנמצאת מנחי הלמ"ד, שרשו רָוָה.

אֵרוֹמָם

[עריכה]

עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא (ישעיהו לג י)

יש אומרים כי משפטו בשלמות אֶתְרוֹמָם מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן על משקל אֶתְבּוֹנָן (תהלים קיט צה), וצרי האל"ף תשלום הדגש הראוי ברי"ש להורות על תי"ו הבנין. או אפשר שהוא הִתְפַּעֵל מהכפולים, כי נמצא ענין רוממות בשני שרשים אלו – רום ורמם. ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין נִפְעַל, כמו אִרוֹמָם, והצרי באל"ף להורות על נו"ן הנִפְעַל. ובא הרי"ש בחולם עם אות הכפל על דרך הבאים בחסרון הכפל, כמו אֶתּוֹם, יִתּוֹם, תִּתּוֹם, נִתּוֹם.

אֶשְׁתּוֹלְלוּ

[עריכה]

אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב (תהלים עו ו)

והאל"ף תמורת ה"א באל"ף, כמו אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג), והוא עבר לנסתרים מבנין הִתְפַּעֵל מפעלי הכפל בקדימת פ"א-הפעל לתי"ו הִתְפַּעֵל, כמשפט אותיות השריקה שהם ז"ס שר"ץ, ושרשו שלל.

אֶשְׁתּוֹנָן

[עריכה]

וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן (תהלים עג כא)

האל"ף תמורת ה"א, והוא עבר לנסתר מבנין הִפְעִיל. ופירושו: כל אחד ואחד מכליותי הִשְׁתֹּונֵן. אבל לפי זה צריך לומר שהכליות הם מהשמות הבאים בלשון זכר ובלשון נקבה, והיא המדה השלשה עשר מהשמות שכתבתי בפרק המדות.

אֶתְּקֶנְךָּ

[עריכה]

כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ (ירמיהו כב כד)

משפטו בתשלום הפ"א אֶנְתְּקֶנְךָּ. והוא עתיד קל למדבר-בעדו מחסרי פ"א נו"ן, שרשו נתק, ודגש התי"ו מורה על חסרון נו"ן פ"א-הפעל, והנו"ן האחרונה היא נוספת. וכן כל כ"ף כנוי הנמצא הדגושה להבלעת נו"ן נוספת, כמו וִיחֻנֶּךָּ (במדבר ו כה), אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב א), הראוי: וִיחֻנֶנְךָּ, אַרְאֶנְךָּ. אבל לא יבא זה רק בהפסק. ואם תאמר למה כ"ף של אֶתְּקֶנְךָּ דגושה, והלא נו"ן הנוספת נכתבת, אשיבך כי הוא דגש קל, לפי שהוא אחר שוא, ואינו מורה על חסרון, רק בא לתפארת בעבור ההפסק. וכבר בארתי כל זה בפרק שירה בשיר חמישי.

אות הבי"ת

[עריכה]

בְּהִלּוֹ

[עריכה]

בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי (איוב כט ג)

מקור קל מהכפולים עם כנוי הנסתר. ונקודו בחסרון הכפל על דרך הבאים בתשלום הכפל: בְּהִלְלוֹ, על משקל וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ (נחמיה ח ה). ויש אומרים כי הוא מקור מבנין הִפְעִיל, והיה ראוי בְּהָהִלּוֹ, ולפגישת שתי הה"אין הפילו ה"א השורש והוטלה תנועתה שהוא חירק על ה"א הבנין. ובלי כנוי היה בְּהָהֵל, על משקל בְּהָסֵב; שרשו הלל מן אוֹר כִּי יָהֵל (איוב לא כו).

בְּהַרְרָם

[עריכה]

בְּהַרְרָם שֵׂעִיר (בראשית יד ו)

מקור מפִּעֵל הדגוש על משקל בְּדַבְּרָם אֵלָיו (בראשית נ יז), כך דעת רבי אברהם בן עזרא זכרונו לברכה. ואומר אני כי לפי זה היתה הה"א ראויה להנקד בקמץ לתשלום הדגש, שאין הרי"ש מקבלת אותו. ויותר נכון להיותו שֵם, ורוצה לומר: בהר שלהם. והנפרד ממנו הֶרֶר בשש נקודות, ותאמר מן הֶרֶר – בְּהַרְרָם שֵׂעִיר, כמו מן אֶרֶץ – בְּאַרְצָם. וביש ספרים הרי"ש הראשונה בחטף-פתח ונכון הוא, כי כן דין שתי אותיות דומות כמו שבארתי בפרק שירה בשיר שנים עשר.

בָּהְשַׁמָּה

[עריכה]

בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם (ויקרא כו מג)

הוסבו בו התנועות, כי היו ראוי להיות בְּהׇשַּׁמָּה – הבי"ת שואית והה"א בחטף-קמץ, כמו כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה (ויקרא כו לה). והוא מקור מבנין הָפְעַל מפעלי הכפל, והה"א נוספת, ובלתי תוספת היה בְּהׇשֵּׁם. ויש אומרים כי הה"א לכנוי הנסתרת, ודינה היה במפיק, וכן נמצאו אחרים רפויים וראויים במפיק.

בְּמֹצַאֲכֶם

[עריכה]

בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ (בראשית לב כ)

הראוי בְּמׇצְאֲכֶם, על משקל כְּשׇׁמְעֲכֶם (יהושע ו ה), והוא מקור מן הקל בכנוי הנמצאים מבעלי האל"ף, ובא החולם תמורת החטף-קמץ כדרכו בהרבה מקומות, והצרי בפתח להרחיב על האל"ף מפני שהיא גרונית.

אות הגימ"ל

[עריכה]

גָּאֳלֵי

[עריכה]

גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה (נחמיה יג כט)

בא בסמיכות הקבוץ על משקל תָּאֳמֵי צְבִיָּה (שה"ש ז ד), וכן אָהֳלֵי אֱדוֹם (תהלים פג ז). והמוכרת מהם: גָּאֳלִים, תָּאֳמִים, על משקל אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים (הושע יב י). ונפרדיהם: גֹּאַל, תֹּאַם – בפתח, והוא תואר.

גְּנֻבְתִי

[עריכה]

גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה (בראשית לא לט)

היו"ד בהם נוספת, או ליחס, כמו מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיהו א כא), כאלו אמר גְנֻבַת יוֹם וּגְנֻבַת לָיְלָה. והוא פעול קל לנקבה בסמיכות על משקל בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג). ואלו היתה היו"ד לכנוי, היה לומר גְּנֻבָתִי בקמץ הבית.

אות הדל"ת

[עריכה]

דֹּחוּ

[עריכה]

דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם (תהלים לו יג)

לקצת ספרים שהוא מלעיל, יהיה עבר לנסתרים מבנין הקל מנחי העי"ן לגזרת פָּעוֹל, על משקל מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ (במדבר כד ה); ולקצתם שהוא מלרע, יהיה עבר מבנין פֻּעַל הדגוש מנחי הלמ"ד מן דַּחֹה דְחִיתַנִי (תהלים קיח יג), ולולי החי"ת היה דֻּחּוּ בדגש.

אות הה"א

[עריכה]

הֹגָה

[עריכה]

כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה (ש"ב כ יג)

יש אומרים עבר לנסתר מבנין פִּעֵל המרובע, ושרשה הָגָה מן הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף (משלי כה ד). אבל לפי הכלל שנתתי בספר הבחור (מאמר ב עיקר ח) הבנין הזה בטול מעיקרו. ויש אומרים שהוא עבר מבנין הָפְעַל מנחי הקצוות, שרשו יגה, ופירושו: כאשר הוסר.

הֻדַּשְׁנָה

[עריכה]

הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב (ישעיהו לד ו)

עבר מהָפְעַל לנסתרת מורכב עם הִתְפַּעֵל, על משקל אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד), ושם אבארם.

הַהֵימִיר

[עריכה]

הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וכו' וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ (ירמיהו ב יא)

הַהֵימִיר – מלה מורכבת משני שרשים. מן ימר, לפיכך נכתבה היו"ד ה"א הבנין, מלשון תִּתְיַמָּרוּ (ישעיהו סא ו), ויהיה הֵימֵיר על משקל הֵיטֵיב; ומשורש מור, מלשון תמורה, ויהיה הֵמִיר על משקל הֵקִים. והרי כן דקדוקו: הה"א לשאילת התימה, עבר לנסתר מבנין הִפְעִיל, מורכב מנחי פ"א יו"ד ומנחי העי"ן.

הִזַּכּוּ

[עריכה]

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ (ישעיהו א טז)

הראוי הִזְדַּכּוּ, כי כן משפט ההִתְפַּעֵל כשפ"א-הפעל זי"ן, ודגש הכ"ף מורה על הדל"ת. ואף על פי שצריך הדגש בכ"ף לסימן הבנין, מכל מקום מאחר שנבלע הדל"ת בא הדגש במקום שני דברים – לחסרון הדל"ת ולסימן הבנין. ואמרו שהדגש אשר בזי"ן אינו מורה על חסרון, רק שלא יתכן קריאת הכ"ף הדגושה אם לא תדגש גם הזי"ן, כן דעת קצת המדקדקים. ולא יתכן בעיני כלל שיבאו בו כל הזריות הללו, רוצה לומר שדגש אחד יורה על שני דברים, ושהדגש שבזי"ן לא יורה על חסרון. והטוב שנאמר כי הוא מהכפולים, שרשו זכך, והוא צווי מבנין נִפְעַל, ודגש הזי"ן להורות על נו"ן הנִפְעַל, ודגש הכ"ף לחסרון הכפל. ואני כתבתי במאמר שני עקר ד (בספר הבחור) דעתי בבנין הִתְפַּעֵל כשפ"א-הפעל זי"ן, ומשם תראנו.

הִזִּילוּהָ

[עריכה]

כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ (איכה א ח)

בא הזי"ן בדגש שלא כמשפט. ועל משקלו הדומה לו: הִסִּיתוּךָ (ירמיהו לח כב), ושם אבארהו.

הֶחְבְּאַתָה

[עריכה]

הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים (יהושע ו יז)

עבר הִפְעִיל לנסתרת. יש אומרים שהוא בשני סימני הנקבה להפלגת החביאה. וכן נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ (ש"ב א כו), רוצה לומר הפלא ופלא. וכן השמות לפעמים בשני סמני הנקבה, כמו עֶזְרָתָה (תהלים מד כז), יְשׁוּעָתָה (תהלים ג ג), ודומיהם. ויש אומרים כי הֶחְבְּאַתָה ונִפְלְאַתָה הם מורכבים משני שרשים – מבעלי האל"ף ומנחי הלמ"ד. ולמ"דיהם בשניהם בפתח.

הֶחֳדַלְתִּי

[עריכה]

הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי (שופטים ט ט) וחבריו שבענין (פסוק יא ופסוק יג)

בכולם החי"ת בחטף-קמץ תמורת חטף-סגול לתפארת, והוא מבנין הִפְעִיל, והיה ראוי להיות הֶחֱדַלְתִּי על משקל הֶאֱכַלְתִּי (שמות טז לב). ויש אומרים כי הוא עבר מבנין הָפְעַל, וסגול הה"א תמורת קמץ-רחב, והיה ראוי להיות הָחֳדַלְתִּי, כמו כִּי הָחֳלֵיתִי (מ"א כב לד), ואֶת במקום מִן. ולולי החי"ת גרונית היה הָחְדַּלְתִּי, על משקל הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיהו ח כא).

הֵחֵל

[עריכה]

לְבִלְתִּי הֵחֵל (יחזקאל כ ט)

מקור מבנין נִפְעַל מפעלי הכפל, ולולי החי"ת היה הִחֵּל בדגש, על משקל הִמֵּס יִמָּס (ש"ב יז י). ויש אומרים שהוא מקור מבנין הִפְעִיל, וה"א הבנין נקודה בקמץ-קטן מקום קמץ-גדול, והראוי הָחֵל, על משקל הָתֵם (יחזקאל כד י).

הֶחֱשׁוּ

[עריכה]

גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ (מ"ב ב ג)

עבר לנסתרים מבנין הִפְעִיל על משקל הֶחֱלוּ שָׂרִים (הושע ז ה). ופירש הפסוק: כשאמר להם כן אז החשו, פירוש שתקו. ויש אומרים כי הוא צווי לרבים מבנין הִפְעִיל, בא בפתח-קטן וחטף-סגול תמורת פתח-גדול וחטף-פתח, כי היה ראוי הַחֲשׁוּ על משקל הַעֲלוּ. ושרשו חשׁה מנחי הלמ"ד.

הֻטַּמָּאָה

[עריכה]

אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד)

מלה מורכבת מבנין הָפְעַל והִתְפַּעֵל. כי אם היתה מבנין הָפְעַל לבד היתה הֻטְמְאָה, ומבנין הִתְפַּעֵל לבד היתה הִתְטַמָּאָה או הִטַּמָּאָה בדגש הטי"ת להבלעת תי"ו הבנין, ודגש העי"ן כדין כל הִתְפַּעֵל לסימנו. עכשיו שהוא הֻטַּמָּאָה מורכב משניהם. ואם לא היה בהפסק היה הֻטַּמְּאָה בשוא המ"ם. וכן הרכבה מלת הֻדַּשְׁנָה (ישעיהו לד ו), כאשר כתבתי במקומו.

הַיְחָבְרְךָ

[עריכה]

הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת (תהלים צד כ)

עתיד מבנין פֻּעַל הדגוש. ונפל הדגש להקל, והרי הוא כמו הַיְחֻבַּר עִמְּךָ. כי לא יבאו הכנויים בפעולים או בפעלים עומדים כי אם בזה הדרך. ולפי דעת המדקדקים האומרים שנמצא מבנין מרובע, יהיה זה ממנו, והרי הוא כמו הַיְחוֹבְרְךָ בחולם. וכבר כתבתי בטול דעתם בספר הבחור במאמר שני בעקר ח.

הֻיְּדוֹת

[עריכה]

עַל הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו (נחמיה יב ח)

הוא שם. ויש אומרים שהוא מקור מבנין הִפְעִיל מנחי הקצוות, שרשו ידה, והיה ראוי להיות הוֹדוֹת, כמו טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ (תהלים צב ב), ובא הדגש ביו"ד תמורת הנח, כמו דגש אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא (דה"א כ ח), אף על פי שנכתבה היו"ד, כי כן נכתבה וא"ו בנוּלְּדוּ שהיא פ"א-הפעל, ואף על פי כן נדגשה הלמ"ד לחסרון פ"א-הפעל. ויותר נכון לומר כי דגש יו"ד הֻיְּדוֹת הוא לפאר קריאתה, כי אינה דומה לוא"ו נוּלְּדוּ, כי הוא"ו אף על פי שנכתבה אינה נקראת והרי היא כאינה, אבל יו"ד הֻיְּדוֹת היא נקראת, אמנם לא היתה קריאתה נכרת על הביאור אם לא נדגשה.

הַיִּיטַב

[עריכה]

הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ (ויקרא י יט)

יש אומרים שהה"א לתימה, ויש אומרים שהיא לידיעה, ובשני הפנים היא זרה. כי אם היא לתימה, היתה ראויה להיות בחטף-פתח ורפי אחריה, כמו הֲיִשְׁמוֹר; ואם היא לידיעה היא זרה, כי לא תבא ה"א הידיעה על העתידים לעולם.

הֻכַּבֵּס

[עריכה]

הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע (ויקרא יג נה)

מלה מורכבת מבנין הָפְעַל והִתְפַּעֵל, והוא מקור. ואם היתה כולה מהָפְעַל היתה הֻכְבֵּס או הׇכְבֵּס על משקל וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ (יחזקאל טז ד), כי החטף-קמץ והקבוץ אחדים הם. ואם היתה כלה מהִתְפַּעֵל היתה הִכַּבֵּס או הִתְכַּבֵּס וכולי כמו שכתבתי במלת הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד).

הִמְסִיו

[עריכה]

הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם (יהושע יד ח)

עבר מבנין הִפְעִיל. והיה ראוי הִמְסוּ על משקל הַזְנֵה הִזְנוּ (הושע ד יח), ובא עם היו"ד על דרך הארמי – אִשְׁתִּיו חַמְרָא (דניאל ה ד), וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג כא). ויש אומרים כי הִמְסִיו עבר לנסתר על משקל הִפְקִיד, והוא"ו במקום ה"א למ"ד-הפֹעל, כי שרשו מסה, והיו"ד היא למשך כדין כל הִפְעִיל.

הַנֵּחָמִים

[עריכה]

הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים (ישעיהו נז ה)

יש אומרים כי הוא בינוני נִפְעַל מחסרי פ"א יו"ד, שרשו יחם, על משקל אַתֶּם נֵאָרִים (מלאכי ג ט), כי חסרי פ"א יו"ד וחסרי פ"א נו"ן הם שוים. ומשך הצרי לתשלום יו"ד השורש החסרה. ואם היה מנחי פ"א יו"ד היה הַנּוֹחָמִים, על משקל הַנּוֹעָדִים (במדבר יד לה). ואני כתבתי בטול הדעת הזה בספר הבחור במאמר שני עקר ו עיין שם. ונראה לי שיותר טוב לומר ששרשו חמם, והיה ראוי נְחַמִּים על משקל נְסַבִּים, ובא הנח שהוא הקמץ תמורת הדגש.

הֹרוֹ וְהֹגוֹ

[עריכה]

הֹרוֹ וְהֹגוֹ (ישעיהו נט יג)

יש אומרים ששניהם מקורים מבנין הקל מנחי הלמ"ד, שרשם הרה, הגה, והחולם שבה"א הֹרוֹ וְהֹגוֹ הוא במקום קמץ, והראוי הָרֹה, כמו הָרֹה עָמָל (איוב טו לה), וכן והֹגוֹ כמו וְהָגוֹ. ויש אומרים כי הֹרוֹ מקור מבנין הִפְעִיל מנחי הקצוות, שרשו ירה. אבל וְהֹגוֹ הוא על כל פנים מהקל משורש הגה, ובא בחולם לזווגו למלת הֹרוֹ, כמו שמצאנו מלות אחרות הבאים שלא כדין לזווגם, כמו צְאֶינָה וּרְאֶינָה (שה"ש ג יא), שהיה ראוי צֵאנָה על משקל לֵכְנָה (רות א ח), אלא בא לזווגו למלת וּרְאֶינָה.

הֵרֹמּוּ

[עריכה]

הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה (במדבר יז י)

צווי מבנין נִפְעַל או הִתְפַּעֵל, שרשו רום או רמם, כמו שכתבתי במלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י), כי דין אחד לשניהם.

הַשְּׁכוּנֵי

[עריכה]

הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים (שופטים ח יא)

אין בכל המקרא מלה זרה כזאת, כי היא זרה בשלשה ענינים. האחד, שנכתבה ה"א הידיעה עם מלה סמוכה; השנית, כי היא סמוכה ואחריה בי"ת, והראוי שְׁכוּנֵי אֹהָלִים; והשלישי, כי מלת שָׁכֵן הוא פעל עומד, ואין דרכו לבא בו פָּעוּל, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר ראשון בעקר שני.

הָשַּׁמָּה

[עריכה]

כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת (ויקרא כו לה)

מקור מבנין הָפְעַל עם כנוי הנסתרת, אף על פי שאין הה"א במפיק, ורבים כן ונמנין על פי המסרה. או אפשר שהה"א נוספת, ובלי ה"א היה הָשֵּׁם או הֻשֵּׁם בדגשות השי"ן לחסרון הכפל, כי שרשו שמם. ואף על פי שאין דגש מורה למטה ממנו, אלא לפי שאין מקור אחר לדגש שמוהו בפ"א-הפעל, ועכשיו שנתוספה בה הה"א יש מקום לדגש להכנס במ"ם, ומכל מקום הדגש שבשי"ן לא סר. והיה יכול לומר הוּשַׁמָּה השי"ן רפויה.

הָתְפָּקְדוּ

[עריכה]

הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ (מ"א כ כז); לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם (במדבר א מז)

עוברים לנסתרים מבנין הָפְעַל מורכב עם בנין הִתְפַּעֵל. כי אם היה מבנין הָפְעַל לבד היה הָפְקְדוּ, ומבנין הִתְפַּעֵל לבד הִתְפַּקְּדוּ והה"א בחירק, עכשיו הורכב משניהם.

אות הוא"ו

[עריכה]

וָאַבֶּדְךָ

[עריכה]

מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז)

עתיד מבנין פִּעֵל, ותחסר אל"ף אית"ן, והאל"ף הכתובה היא פ"א-הפֹעל. והראוי בתשלומו וָאֲאַבֵּדְךָ על משקל וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג לג), והוא מבנין פִּעֵל הדגוש. ויש אומרים כי לא נכון לדקדקו כן, כי לעולם פִּעֵל הדגוש בחסרי הפ"א ונחי פ"א ונחי העי"ן שלם הוא. גם לא יוכל דגש אחד להשלים חסרון אות והוראת הבנין, כי אין דגש אחד מורה שני דברים, כאשר כתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר ה'. אבל יותר טוב שנאמר כי וָאַבֶּדְךָ עתיד מבנין הִפְעִיל, כמו וְאַאֲבִידְךָ, ונבלעה האל"ף פ"א-הפֹעל בכח הדגש. וכן מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ (מ"א ה כה) – כמו מַאֲכוֹלֶת.

וְאֶמְאָסְאךָ

[עריכה]

וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן (הושע ד ו)

אל"ף אחרונה נוספת כאל"ף ראשונה וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח). ואני אומר כי הוא מורכב מן מאס ומסס. כי מן מאס היה אומר וְאֶמְאָסְךָ, ומן מסס בשלמות וְאֶמְסַסְךָ, ובא האל"ף תמורת הסמ"ך השניה, כמו שתבא ביִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם (תהלים נח ח) במקום הסמ"ך הראשונה.

וְאֵסָעֲרֵם

[עריכה]

וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם (זכריה ז יד)

מורכב מן אֶסְעֲרֵם מן הקל ומן אֲסָעֲרֵם פִּעֵל הדגוש. ויש אומרים שהוא מורכב מן אִסָּעֵר מבנין נִפְעַל, ובא הצרי תמורת הדגש כמו שכתבתי במלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י), ומן אֶסְעֲרֵם מהקל, ותהיה ההרכבה משני בנינים עומדים. והמ"ם כנוי הנסתרים תתפרש כמו בָּם או עִמָּם, כמשפט הכנוים בפעלים עומדים. והיותר נכון שהוא מהקל, כמו וְאֶסְעֲרֵם, ולהרחיב על העי"ן ננקדה הפ"א בקמץ והעי"ן בחטף-פתח, וגם האל"ף ננקדה בצרי להמשיך המלה ולהאריכה יותר.

וָאֶקְרָאֶה

[עריכה]

וָאֶקְרָאֶה לְךָ (ש"א כח טו)

סגול האל"ף השנית תמורת קמץ, ודינו וָאֶקְרְאָה, על משקל אֶשְׁמְרָה (תהלים לט ב), והה"א נוספת, והוא עתיד מבנין הקל.

וְאַשְׂמְאִילָה

[עריכה]

וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית יג ט)

יש אומרים ששרשו שׂמל, ואם כן היא מלה זרה מאד בהיות אות נעה נוספת בין שתי אותיות השרשיות. וכן וְכִי תַשְׂמְאִילוּ (ישעיהו ל כא), וכן לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר (עזרא י טז) – היו"ד נוספת ונעה, כאשר אבארם במקומו. ובכל מקום שהאל"ף נחה בה במקום וא"ו, כמה שנאמר מן שורש תמל – תְּמוֹל, כך היה ראוי לומר מן שׂמל – שְׂמוֹל, אלא שנהפכה הוא"ו לאל"ף. ויש אומרים כי הוא של ארבע אותיות שרשיות ושרשו שׂמאל, והוא יותר נכון.

וּבִתְקוֹמְמֶיךָ

[עריכה]

וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (תהלים קלט כא)

תואר בתוספת תי"ו, והנפרד ממנו תְּקוֹמֵם, על משקל תְּחוֹלֵל מן שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיהו נא ב). ויש אומרים שהוא כמו וּבְמִתְקוֹמְמֶיךָ, ובנפול המ"ם נשארה תנועתה על אות השרות, וכן נפלה המ"ם מן אֶת לֹצְצִים (הושע ז ה) ומן לְמַעַן שׁוֹרְרָי (תהלים ה ט) על דעת קצת, ולא על דעתי. אלא אני אומר שזאת המ"ם נפלה כדי שלא יהיו ארבע אותיות נוספות בראש המלה, והוא בינוני לרבים מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן.

וְדִיגוּם

[עריכה]

לְדַיָּגִים רַבִּים… וְדִיגוּם (ירמיהו טז טז)

עבר לנסתרים מפִּעֵל הדגוש, ודינו וְדִיְּגוּם בדגש היו"ד, על משקל קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ (אסתר ט כז). ויש אומרים שהוא עבר מבנין הִפְעִיל הראוי בתשלומו וַהֲדִיגוּם, על משקל וַהֲקִימוּם, ונפלה ה"א הבנין כמו שנפלה מן בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים (דניאל ט ב). ואני כבר נתתי טעם בכל אלה שנפלה מהם ה"א הבנין, עיין בספר הבחור במאמר שני בעקר ח' בסימן ב'.

וְהֶאֶזְנִיחוּ

[עריכה]

וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת (ישעיהו יט ו)

אל"ף נוספת, ומשפטו והִזְנִיחוּ, עבר לנסתרים מהִפְעִיל. ויש אומרים שנהגו במדה זאת מנהג לשון הקדש בה"א הבנין, ומנהג לשון ארמי הבא באל"ף במקום ה"א הבנין, כמו אִשְׁתִּיו חַמְרָא (דניאל ה ד), אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי (דניאל ז טו) ודומיהם. וי"א שהה"א נוספת, והאל"ף תמורת ה"א הבנין, כמו שכתבתי במלת אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג). ויש אומרים שהה"א לשאלת התימה, כמו הֶהָשֵׁב אָשִׁיב (בראשית כד ה), ולפגישת שני הה"אין החליפו ה"א הבנין לאל"ף, וסגול האל"ף תמורת חירק. ואומר אני כי זה לא יתכן, כי לא תבוא וא"ו השימוש על ה"א התימה, כאשר בארתי בפרק השמושים.

וְהַזּוּרֶה

[עריכה]

וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה (ישעיהו נט ה)

הסגול תמורת קמץ, כי הוא פעול מנחי העי"ן, שרשו זור, והה"א לנקבה וסגול לפניה, כמו וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (זכריה ה ד), והראוי וְהַזּוּרָה, על משקל הָיְתָה שׂוּמָה (ש"ב יג לב).

וְהֵטִבֹתִי

[עריכה]

וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם (יחזקאל לו יא)

יש אומרים שהוא מורכב משני שרשים – מן יטב ומן טוב. אם היה מן יטב היה וְהֵטַבְתִּי, כמו הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת (ירמיהו א יב), ומן טוב היה וַהֲטִיבוֹתִי, והוא עבר מבנין הִפְעִיל. ויש אומרים כי היא מנחי העי"ן לבד, והורכבה משני משקלים, מן הֵטַבְתִּי ומן הֲטִיבוֹתִי, כי אלו שני משקלים נמצאים בהִפְעִיל מנחי העי"ן, כאשר בארתי במאמר שני עקר ח.

וְהֻמְּכוּ

[עריכה]

וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן (איוב כד כד)

כמו וְהֻמַּכּוּ – עבר לנסתרים מבנין הָפְעַל מפעלי הכפל, מן וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם (תהלים קו מג), על משקל הֻסַּבּוּ. וקודם הדגש כמו שקדם בוַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי (דברים לד ח), יִדְּמוּ כָּאָבֶן (שמות טו טז) ודומיהם. ויש אומרים כי הדגש במקומו הראוי לו ושרשו נמך, בדברי רבותינו ז"ל: מָקוֹם נָמוֹךְ (ברכות י ב) על משקל קָרוֹב רָחוֹק. אף כי יוכל להיות הנו"ן בנָמוֹךְ מבנין נִפְעַל מפעלי הכפל, כמו שנאמר נָגוֹז מן נָגֹזּוּ וְעָבָר (נחום א יב), וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם (ישעיהו לד ד), כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני עקר יא

וְהֻנִּיחָה

[עריכה]

וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ (זכריה ה יא)

מלה מורכבת מן הוּנְחָה – עבר מבנין הָפְעַל, ומן הִנִּיחָה – עבר מבנין הִפְעִיל. הרי שהיא מורכבת מן האב ותולדתו, והוא מנחי קצוות [אולי צ"ל: מנחי היו"ד]) שרשו ינח.

וַהֲפִתִּיתָ

[עריכה]

וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ (משלי כד כח)

היו"ד תמורת וא"ו, והראוי הֲפִתּוֹתָ על משקל הֲסִבֹּתָ (מ"א יח לז), והוא הִפְעִיל מפעלי הכפל – שרשו פתת. ויש אומרים שהה"א לתימה במקום אִם, כאלו אמר וְאִם פִּתִּיתָ, מהדגוש משורש פתה מנחי למ"ד. וכבר כתבתי בטול דעת זה בסוף מלת וְהֶאֶזְנִיחוּ (ישעיהו יט ו).

וְהוֹשְׁבוֹתִים

[עריכה]

וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים (זכריה י ו)

מלה מורכבת מן הוֹשַׁבְתִּים מנחי הפ"א משורש ישב, ומן הֲשִׁיבוֹתִים משורש שוב מנחי העי"ן. ושני הענינים נכונים בו.

וְהִשְׁלַכְתֶּנָה

[עריכה]

וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה (עמוס ד ג)

יתכן היות הה"א שבסוף נוספת, כמו הִשְׁלַכְתֶּן, עבר לנמצאת מבנין הִפְעִיל. ולא יתכן בעיני, כי לא תבא ה"א נוספת בעוברים. ויותר נכון לומר כי הורכבה מהִשְׁלַכְתֶּן עבר לנמצאות ומן תַּשְׁלֵכְנָה עתיד לנמצאות מבנין הִפְעִיל.

וְהָשַׁמּוּ

[עריכה]

פְּנוּ אֵלַי וְהָשַׁמּוּ (איוב כא ה)

יש ספרים שהשי"ן דגושה, ואם כן קמצות הה"א קמץ-חטף, והוא עבר לנסתרים מבנין הָפְעַל מפעלי הכפל, ודגשות השי"ן יורה עליו. ודגשות המ"ם לתפארת ההפסק, כי אין צווי בבנין שלא נזכר פועלו. ובספרים מדויקים השי"ן לא נדגשה, ואם כן קמץ הה"א קמץ-רחב, ויהיה צווי הִפְעִיל, והשי"ן פתוחה מקום צרי, כמו הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ (יחזקאל כא לה), שהוא כמו הָשֵׁב בצרי.

וְהִתְגֹּעֲשׁוּ

[עריכה]

וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ (ירמיהו כה טז)

הוא"ו ההפוך, והוא פעל עבר לנסתרים מבנין הִתְפַּעֵל מורכב עם בנין פֻּעַל מהשלמים. וכן על דרך זה יִתְגֹּעֲשׁוּ (ירמיהו מו ח), כאשר יתבאר. ואומר אני כי באה כן לזווגה למלת הִתְהֹלָלוּ.

וְהִתְשׁוֹטַטְנָה

[עריכה]

וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת (ירמיהו מט ג)

צווי לרבות מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן. ומן הדין יהיה מוקדמת השי"ן לתי"ו הִתְפַּעֵל, לולי כובד קריאת וְהִשְׁתּוֹטַטְנָה, תי"ו דגושה ושתי טי"תין יחד המתדמות לתי"ו דגושה במבטא, לכן הקדימו תי"ו הבנין לפ"א-הפעל, אף כי היא מאותיות ז"ס שר"ץ אשר מנהגם להקדימה לתי"ו הבנין. וכבר הארכתי בביאור זאת המלה בביאורי לספר מהלך (שער הפעלים) אשר חברתי זה חמשים שנה.

וַיַּאת

[עריכה]

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת (ישעיהו מא כה)

עתיד לנסתר מבנין הקל מנחי הקצוות, שרשו אתה. ובא בחסרון ה"א, הראוי יֶאֱתֶה, כמו כְּסוּפָה יֶאֱתֶה (משלי א כז), או יֵאתֵה בנוח האל"ף, כמו עָדֶיךָ תֵּאתֶה (מיכה ד ח). ואפשר שנאמר כן ביתר האותיות – אַאת תַּאת נַאת, או לא נאמר רק זאת, וגם לא זולתי הוא"ו, כמו שאבאר במלת וַיַּרְא (מ"ב יא ד) עיין שם.

וַיַּבְּשֵׁהוּ

[עריכה]

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד)

חסרה יו"ד האית"ן, ויו"ד הכתובה היא פ"א-הפֹעל, וי"א שהיו"ד הכתובה היא יו"ד האית"ן, ויו"ד פ"א-הפֹעל חסרה, והוא יותר נכון, כי מנהג לחסר אות מהשרשיות ולא מהשמושיות, ובהעדרה הוטלה תנועתה על יו"ד האית"ן, והראוי וַיְּיַבְּשֵׁהוּ, ולפגישת שני היו"דין חסרו האחת, והוא מבנין פִּעֵל הדגוש. ויש אומרים כי לא יתכן היותו מבנין פִּעֵל הדגוש, לסבה שכתבתי במלת וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), ויותר נכון לגזור שהוא מבנין הִפְעִיל והשוא תמורת חירק, כשוא וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם (ירמיהו ט ב), וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים (ש"א לא ב), הראוים וַיַּדְרִיכוּ, וַיַּדְבִּיקוּ, כך היה ראוי וַיַּבִּישֵׁהוּ. ובתשלומו היה וַיַּיְבִּישֵׁהוּ, ודגשות הבי"ת להבלעת יו"ד השרש, כמו כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג), בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה) – בכלם הדגש במקום יו"ד השרש.

וַיַּגֶּה

[עריכה]

וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ (איכה ג לג)

דקדוק המלה הזאת כדקדוק וַיַּבְּשֵׁהוּ הקודם. כי יש אומרים שראוי וַיַּיְגֶּה, והיא מנחי הקצוות, שרשו יגה. וראיתי בספרים הרבה שנכתבה באל"ף בסוף – וַיַּגֶּא. וכן כתב רבי אברהם בן עזרא: וַיַּגֶּא – האל"ף תחת ה"א.

וַיַּדּוּ

[עריכה]

וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג)

דקדוקו כשתי המלות הקודמות. וכן יַדּוּ גוֹרָל (יואל ד ג), ושם אבאר שתיהן יחד.

וַיְהִי וכן וַיְחִי

[עריכה]

תמצאם מבוארים במלת יְהִי.

וַיָּחֶל

[עריכה]

וַיָּחֶל… שִׁבְעַת יָמִים (בראשית ח י)

עתיד מבנין פִּעֵל הדגוש. והראוי וַיְיָחֵל, ותחסר יו"ד האית"ן, והנכתבת היא פ"א-הפֹעל. ויש אומרים ההפוך, והוא הנכון, כמו שכתבתי במלת וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), וַיַּגֶּה (איכה ג לג). ויש אומרים שהוא הִפְעִיל מנחי העי"ן ושרשו חול, מן וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שופטים ג כה), על משקל וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ (בראשית יד טז). ויש אומרים שהוא כמו וַיִּיָּחֶל (בראשית ח יב), כאשר אבאר אחר כך, ובא על משקל וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ (ישעיהו סד ה), כאשר אבאר גם כן במקומו.

וַיִּיָּחֶל

[עריכה]

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים (בראשית ח יב)

עתיד מבנין נִפְעַל על משקל יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט יג). ובשניהם היה ראוי לההפך יו"ד השורש לוא"ו ולומר וַיִּוָּחֵל, יִוָּרֶה, כמנהג נחי פ"א יו"ד. ויש אומרים כי וַיִּיָּחֶל מבנין הִתְפַּעֵל, ונקמצה היו"ד שלא כמנהג בבנין הִתְפַּעֵל על הה"א ועל החי"ת, כי אין בם כח להוריד הדגש, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר שני. ואל תתמה שהיו"ד לא נהפכה לוא"ו, כי יש מהם רבים בהִתְפַּעֵל שלא נהפכה, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר ו.

וַיֶּחָלְקֵם

[עריכה]

וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד מַחְלְקוֹת (דה"א כג ו); וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד וְצָדוֹק (דה"א כד ג)

עתיד לנסתר מבנין הקל מהשלמים עם כנוי הנסתרים, והיו ראויים וַיַּחַלְקֵם על משקל וַיַּהַרְגֵם (מ"א ב ה), היו"ד בפתח-גדול, ונהפך לפתח-קטן והרחיב החי"ת יותר, באה בקמץ-גדול תחת פתח-קטן.

וַיֵּחַמְנָה

[עריכה]

וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת (בראשית ל לח)

מלה מורכבת מסימן הזכרים וסימן הנקבות. כי לזכרים לבד היה וַיֶּחֱמוּ, ולנקבות לבד היה וַתֵּחַמְנָה, על משקל וַתֵּלַדְנָה (יחזקאל כג ד). וכיוצא בה וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב), מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה (דניאל ח כב) – שלשה אלה בסימני הזכרים והנקבות. ואמרו במסורת: שלשה מילין אנדרוגִנוס, חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים, והם אלו שכתבתי. והרי דקדוק וַיֵּחַמְנָה כך הוא: עתיד לנסתרות מורכב עם הנסתרים מבנין הקל מנחי פ"א יו"ד, שרשו יחם, ומשך הצרי להמשיך יו"ד פ"א-הפֹעל.

וַיַּכְּתוּם

[עריכה]

וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה (במדבר יד מה); וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם (דברים א מד)

שניהם מבנין פִּעֵל מחסרי הפ"א, שרשם נכת, ודינם בתשלומם: וַיְנַכְּתוּם, וַיְנַכְּתוּ, ובהעדר הפ"א הוטלה תנועתה על יו"ד האית"נית. ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והוא כמו וַיְכִתּוּם, והשוא תמורת חירק, כמו וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם (ירמיהו ט ב), כי הוא עתיד מפעלי הכפל שרשו כתת, ונקדם הדגש הראוי בלמ"ד-הפֹעל להיות בעי"ן-הפעל, כמו וַיִּתְּמוּ (דברים לד ח), וַיִּקְּדוּ (בראשית מג כח) וזולתם. והיה ראוי להיות וַיַּכֵּתּוּ על משקל וַיַּסֵּבּוּ (שופטים יח כג).

וְיֹלַדְתְּ

[עריכה]

וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא, שופטים יג ה, שופטים יג ז, ישעיהו ז יד)

מורכב מן וְיוֹלֶדֶת – בינוני לנקבה, ומן יָלַדְתְּ – עבר לנקבה נמצאת מבנין הקל, על משקל יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן (ירמיהו כב כג), שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם (ירמיהו נא יג). ויש אומרים ששלשתם בינוני לנקבה בלי הרכבה, ועי"ן-הפֹעל בפתח-גדול תמורת פתח-קטן, ולמ"ד-הפֹעל בשוא תמורת סגול להריץ המלה, כמו שבאו רבים כן להריץ, כמו אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ (משלי ל ו), וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא א) ודומיהם. ויש אומרים שהוא עבר מבנין הִפְעִיל, והוא כמו וְיוֹלֶדֶת (אולי צ"ל: וְהוֹלַדְתְּ), והומרה ה"א הבנין ליו"ד, כמו וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), שהוא כמו הוֹדַעְתִּי. ועוד יש בו דעת אחרת, ואכתבנה במלת יוֹדַעְתִּי.

וַיַּסֵּבּוּ

[עריכה]

וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם (שופטים יח כג), וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן (ש"א ה ח)

בשניהם הסמ"ך והבי"ת דגושים שלא כדין, כי לא יבאו ב' דגושים להבלעת אות אחת. וכבר זכרתים בספר הבחור במאמר שני עקר שנים עשר.

וְיִסְּרֵנִי

[עריכה]

וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם (ישעיהו ח יא)

עבר מבנין פִּעֵל מחסרי פ"א יו"ד, והצרי ברי"ש במקום פתח, והראוי וְיִסְּרַנִי על משקל פִּקְּדַנִי. ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין הקל, והיו"ד הכתובה היא יו"ד האית"ן, ויו"ד השרש נבלעת בדגש הסמ"ך, על משקל וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ (ישעיהו מד יב) – שרשו יצר.

וַיַּרְא

[עריכה]

וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ (מ"ב יא ד)

זה לבדו מבנין הִפְעִיל על זה המשקל. ושאר וַיַּרְא הם מבנין הקל, כמו וַיַּרְא בָּלָק (במדבר כב ב), וַיַּרְא יַעֲקֹב (בראשית לא ב) ודומיהם, והיו ראויים להיות וַיִּרְא – היו"ד בחירק והרי"ש בשוא, על משקל וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז), ונקדו היו"ד בפתח כדי להבדיל בינו ובין וַיִּר מן יָרָה הַחֵצִי (ש"א כ לו). ולא עשו כן בשאר אותיות אית"ן לומר אַרְא, יַרְא, תַּרְא, נַרְא, גם זולת וא"ו ההפוך לא נאמר יַרְא כי אם וַיַּרְא, לפי שהשתמשו בזו המלה הרבה. ואומרים קצת המדקדקים כי נוכל לומר גם כן מבנין הִפְעִיל אַרְא, יַרְא, תַּרְא, נַרְא, והם כמו אַרְאֶה, יַרְאֶה. ויש אומרים שלא נכון לומר כן בהִפְעִיל, רק עם וא"ו יו"ד – וַיַּרְא.

וַיָּרֶב

[עריכה]

וַיָּרֶב בַּנָּחַל (ש"א טו ה)

עתיד מבנין פִּעֵל. ותחסר אל"ף פ"א-הפֹעל, והראוי וַיְאַרֵב. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והראוי וַיַּאֲרֵב. ולדעת שניהם נקמצה היו"ד להמשיך אל"ף פ"א-הפֹעל הנעדרת. ונראה לי כי יותר טוב לומר כי הוא עתיד מבנין הִפְעִיל מנחי העי"ן, ושרשו רוב מלשון מריבה שהוא מזה השרש, והוא על משקל וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים (מ"א ז כא). ולזה נוטה דעת רש"י ז"ל, והוא לפי מדרש חכמינו ז"ל (שבת נו ב).

וְיֶשְׁחֲךָ

[עריכה]

וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ (מיכה ו יד)

שם משרש ישח, על משקל וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ (תהלים פה ח). ויש אומרים שהוא עתיד לנסתר מבנין הִפְעִיל עם כנוי הנמצא מנחי למ"ד ה"א, שרשו שָׁחָה, ובא פתח-קטן תמורת פתח-גדול, והראוי וְיַשְׁחֲךָ, על משקל וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ (בראשית כח ג).

וַיֵּרֹמּוּ

[עריכה]

וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים (יחזקאל י טו)

דקדוק המלה כדקדוק מלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י) אשר כבר בארתי, ומשם תראנה.

וַיַּשְּׁרֵם

[עריכה]

וַיַּשְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה (דה"ב לב ל)

עתיד לנסתר עם כנוי הנסתרים מבנין פִּעֵל. והראוי וַיְיַשְּׁרֵם, כאשר כתבתי במלת וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), כי דין אחד לשניהם ובמסורת מצאתי: וַיַּישְּׁרֵם לית ומלא ודגש, אם כן דינו להכתב בשני יו"דין, וכן הוא בספרים מדוייקים.

וַיִּשַּׁרְנָה

[עריכה]

וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב)

מלה מורכבת מזכרים ונקבות, כאשר בארתי במלת וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל לח). ודקדוק וַיִּשַּׁרְנָה כך: עתיד מבנין הקל מחסרי פ"א יו"ד, שרשו ישר, ודגש השי"ן בהבלעת יו"ד פ"א-הפֹעל, כמו בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה). ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין פִּעֵל, ודגש השי"ן לסימן הבנין, ודגש היו"ד שהיא פ"א-הפֹעל להבלעת יו"ד העתיד. והדקדוק הראשון יותר נכון לפי דעת רבי יהודה ב"ר דוד חיוג' בספר הנוח בשרש ישׁר, ולא כן דעתי, והוא הישר.

וַיִּשְׁתַּחוּ

[עריכה]

וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (בראשית יח ב)

מלה משונה בדקדוק. והוא עתיד מבנין הִתְפַּעֵל מנחי למ"ד-פעל של ה"א, ובאה על הרוב בהכפל למ"ד – אֶשְׁתַּחֲוֶה, יִשְׁתַּחֲוֶה – הוא"ו היא במקום למ"ד-הפֹעל, והה"א היא למ"ד-פעל אחרת, וכשתפול הה"א נשארה הוא"ו נחה עם שורק במקום למ"ד-הפֹעל, אבל לא יבא זה רק לזכר הנסתר ולנקבה הנסתרת, כמו וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ (מ"א א טז).

וַיֵּתֵא

[עריכה]

וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם (דברים לג כא)

עתיד מבנין קל מנחי הקצוות, שרשו אָתָה. הצרי שביו"ד מורה על אל"ף פ"א-הפֹעל, והאל"ף שבסוף במקום ה"א למ"ד-הפֹעל, והראוי וַיֶּאֱתֶה, כמו כְּסוּפָה יֶאֱתֶה (משלי א כז), עיין במלת וַיַּאת (ישעיהו מא כה).

וְלָנֶה

[עריכה]

וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (זכריה ה ד)

הסגול במקום קמ"ץ, והה"א לנקבה. והראוי וְלָנָה על משקל וְסָרָה (ש"א טז כג). וכבר זכרתיה במלת וְהַזּוּרֶה (ישעיהו נט ה).

וַנָּבֶל

[עריכה]

וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ (ישעיהו סד ה)

עתיד למדברים-בעדם מבנין נִפְעַל, והראוי וַנִּנָּבֶל, ובנפול הנו"ן פ"א-הפֹעל הוטלה תנועתה על נו"ן האית"ן. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והראוי וַנַּבֵּל בדגש עי"ן-הפֹעל לחסרון הפ"א החסרה, ובא משך הקמץ בנו"ן האית"ן תמורתו, כמו וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד (בראשית כה כט), שהיה ראוי וַיַּזֵּד על משקל וַיַּפֵּל, וַיַּגֵּשׁ, בראיית נָזִיד.

וְנָבְלָה

[עריכה]

וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם (בראשית יא ז)

עבר לנסתרת מן הקל מחסרי פ"א נו"ן על משקל וְנָפְלָה. ויש אומרים כי הנו"ן למדברים-בעדם, והוא עתיד קל מהכפולים – וְנָבוֹלָּה בדגש הלמ"ד בחולם, על משקל וְנָבֹזָה בָהֶם (ש"א יד לו), ובנפול הדגש מהם תבא פ"א-הפֹעל בשוא, כמו וְרָחֲבָה וְנָסְבָה (יחזקאל מא ז), וְנָבְקָה רוּחַ (ישעיהו יט ג) כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר יא. ויש אומרים שהוא עתיד למדברים-בעדם מבנין הִפְעִיל בתוספת ה"א מפעלי הכפל, והראוי וְנָבֵלָּה – הלמ"ד בדגש לחסרון הכפל.

וְנִוַּסְּרוּ

[עריכה]

וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים (יחזקאל כג מח)

מלה מורכבת מן נוֹסְרוּ עבר לנסתרים מבנין נִפְעַל, ומן הִתְוַסְּרוּ, או הִוַּסְּרוּ בהבלעת תי"ו הִתְפַּעֵל בדגש הוא"ו שהיא במקום יו"ד השרש, שרשו יסר.

וְנִכַּפֵּר

[עריכה]

וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם (דברים כא ח)

מלה מורכבת מן נִכְפַּר – עבר לנסתר מבנין נִפְעַל, ומן הִתְכַּפֵּר – עבר לנסתר מבנין הִתְפַּעֵל, כמו שכתבתי במלת וְנִוַּסְּרוּ הקודמת.

וְנֵאשְׁאַר

[עריכה]

וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח)

מלה מורכבת מן נו"ן האית"ן סימן המדברים-בעדם, ומן אל"ף האית"ן סימן המדבר-בעדו. ובא בסימן המדברים-בעדם לתפארת, כנו"ן נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א כו), וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר (דניאל ב לו). ואומר אני כי הדקדוק הזה לא יתכן, בעבור הוא"ו הנקודה בשוא, כי היא וא"ו ההפוך, ולא תבא לעולם בשוא על העתידים. לכן טוב לומר שהנו"ן היא נו"ן הנִפְעַל, והאל"ף נוספת כאל"ף וְאֶמְאָסְאךָ (הושע ד ו) שבין הסמ"ך וכ"ף הכנוי כמו שכתבתי, והוא כמו וְנִשְׁאַר אָנִי, על דרך אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי (איכה ג א).

וְקָאם

[עריכה]

וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ (הושע י יד)

האל"ף הנחה היא עי"ן-הפֹעל, ודקדוקה כתבתי בספר הבחור מאמר שני עקר ז'. וכן וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה.

וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ (זכריה יד י)

האל"ף היא עי"ן-הפֹעל, אבל היא נעה כמו שכתבתי גם כן שם.

וְקָבְנוֹ

[עריכה]

וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם (במדבר כג יג)

שרשו קבן, והוא צווי מהקל, כמו וְקָבְנֵהוּ, על משקל זָכְרֵהוּ. ויש אומרים שלא נכון לחדש שורש קבן שלא נמצא בשום אופן, כי יש לזה הלשון שני שרשים אחרים: קבב, ונקב מן וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ (ויקרא כד טז), ואולי גם כן קבה, הרי ג' שרשים. לכן טוב הוא שנאמר כי וְקָבְנוֹ שרשו קבב והנו"ן נוספת, או תמורת הכפל כנו"ן לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ (ישעיהו כג יא), כִּי לֹא תָמְנוּ (איכה ג כב), בשניהם הנו"ן במקום הכפל, הראוי מָעֻזְזֶיהָ, תָּמְמוּ, כך וְקָבְנוֹ כמו וְקָבְבוֹ. ויש אומרים שהנו"ן והוא"ו כנוי הנסתר, והראוי וְקַבֶּנּוּ, אלא שנפל הדגש מן הכפל ומן הכנוי ובא בחולם, כמו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע (משלי ה כב), ועל כל פנים הוא צווי מהקל עם כנוי הנסתר מפעלי הכפל.

וּקְיוּ

[עריכה]

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ (ירמיהו כה כז)

היו"ד תמורת אל"ף, והיה ראוי להיות וְקֹאוּ על משקל בּוֹאוּ, צווי לרבים מהקל מנחי העי"ן ולמ"ד, מן וְלֹא תָקִיא (ויקרא יח כח), שרשו קוא. ויש אומרים כי וּקְיוּ מן שרש קאה מנחי הלמ"ד, כמו כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי (ויקרא יח כח), שהוא על משקל עָשָׂה בָּנָה, ויהיה הָאָרֶץ לשון זכר כמו שנמצא בשאר מקומות, ויהיה אם כן וּקְיוּ על משקל וּרְאוּ (שמות יד יג), ויהיו שני שרשים בענין אחד.

וְרָאֲמָה

[עריכה]

בארתיה למעלה אחר מלת וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד).

וַתָּבֹאתי

[עריכה]

וַתָּבֹאתי לִקְרָאתִי (ש"א כה לד)

כתיב ביו"ד, וקרי וַתָּבֹאת בלא יו"ד, והיא אחת מן מ"ג מילין דכתיבין ביו"ד בסוף ולא קריין. והיא מלה מורכבת מן תָּבֹאִי – עתיד לנקבה נמצאת, ומן בָּאת – עבר לנמצאת מן הקל. ויש אומרים שהתי"ו האחרונה היא במקום ה"א הנוספת הנכתבת במלת וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה (ישעיהו ה יט). ורבי יונה (הרקמה שער ז) כתב כי התי"ו מקום יו"ד סימן הנמצאת. ותמיה אני על דבריו, והלא נכתבה בו יו"ד אחר התי"ו, וצריך עיון.

וַתִּזְנִי

[עריכה]

וַתִּזְנִי שָׁם (ירמיהו ג ו)

עתיד קל מנחי למ"ד ה"א, והיו"ד תמורת ה"א למ"ד-הפֹעל, כי ענין הפסוק לנסתרת, כמו שכתוב: הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ. וכן ביו"ד תמורת ה"א: אַל תֶּמְחִי (ירמיהו יח כג). ויש אומרים שהיו"ד לנמצאת, כי רבים בפסוק אחד נמצא ונסתר, כמו שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם (מ"א כב כח).

וַתַּזְרֵנִי

[עריכה]

וַתַּזְרֵנִי חַיִל (ש"ב כב מ)

עתיד מבנין פִּעֵל, והראוי וַתְּאַזְּרֵנִי, ובנפול האל"ף פ"א-הפֹעל הוטלה תנועתה על התי"ו. ויש אומרים שהוא מבנין הִפְעִיל, והראוי וַתַּאֲזִירֵנִי, כמו שנפל המחלוקת במלת וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד) והדומים להם, כמו שכתבתי בכל אחת מהן. ורבי יהודה (אותיות הנוח מאמר ג) כתב כי שרשו זרה, והוא הִפְעִיל מנחי הלמ"ד על משקל וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי (תהלים יח לו), וכן כתב רבינו יוסף קמחי (ספר הגלוי עמ' 69).

וַתֵּתַצַּב

[עריכה]

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב ד)

המלה הזאת זרה מאד. כי היה ראוי וַתִּתְיַצַּב, ובא תי"ו הִתְפַּעֵל אחר פ"א-הפֹעל שלא כמנהג, רק כשפ"א-הפֹעל אחת מאותיות ז"ס ש"ץ, כמו שכתבתי במקומו, וצרי תי"ו האית"ן מורה על יו"ד השרשית. ואין להקשות למה לא נקדו תי"ו הבנין עם צרי להורות על יו"ד השרש שראוי אחריה כמשפט, ואמרו וַתִּתֵּצַב. התשובה בזה, כי צריך הצד"י בדגש כדין הִתְפַּעֵל שהעי"ן דגושה, ואם היה צרי לפניה לא היה יכול הדגש לבא, כי אין דגש אחר נח, לכן אמרו וַתֵּתַצַּב. ודקדוק המלה כן: וַתֵּתַצַּב – עתיד לנקבה נסתרת מבנין הִתְפַּעֵל, התי"ו הראשונה מן האית"ן ונקודה בצרי להבלעת יו"ד השורש, ודגש הצד"י להוראת הבנין, שרשו יצב מנחי פ"א יו"ד, וראוי וַתִּתְיַצַּב.

אות הזי"ן

[עריכה]

זֻלּוּת

[עריכה]

כְּרֻם זֻלּוּת (תהלים יב ט)

שם בלשון יחיד בתוספת תי"ו, מן הכפולים, שרשו זלל, הראוי זוֹלְלוּת, והיחיד ממנו: זוֹלֵל, ובהעדר הלמ"ד שהיא עי"ן-הפֹעל: זוֹל, ובלשון רבות: זֻלּוֹת – הלמ"ד דגושה להורות על הכפל.

זֹרֶה

[עריכה]

זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה (ישעיהו ל כד)

שם תאר מבנין פֻּעַל, והראוי זֻרֶּה בדגש, לולי הרי"ש העלולה מלקבל דגש. והעבר: זֹרָה בקמץ הרי"ש, על משקל גֻּלָּה, והתאר בסגול להפריד בינו ובין העבר.

אות החי"ת

[עריכה]

חַי

[עריכה]

וְאַרְפַּכְשַׁד חַי (בראשית יא יב)

יש מחלוקת בשורש המלה הזאת בין המדקדקים. יש אומרים כי שרשו חיי מן הכפולים, והראיה וְאַרְפַּכְשַׁד חַי, שהוא עבר ופתוח כדרך הכפולים – תַּם, תַּמּוֹתָ. ורבי יהודה (אותיות הנוח מאמר ג) כתב כי וְאַרְפַּכְשַׁד חַי שרשו חָיָה, ונפלה הה"א לרוב השתמשם בזה הלשון. וכן כתב רבי אברהם בן עזרא (הפירוש הארוך, שמות א טז), שאם היה שורש חַי – חיי, היינו אומרים העתיד אָחֹוי, יָחוֹי, על משקל אָסוֹב, יָסוֹב, וזה לא נמצא בכל המקרא.

חוּלִי

[עריכה]

חוּלִי אָרֶץ (תהלים קיד ז)

צווי לנקבה מבנין הקל מנחי העי"ן, על משקל קוּמִי, שׁוּבִי, וכן דעת המתרגם שתרגם אִתְחַלְחַלִי אַרְעָא. ויש אומרים שהוא מן הקל, והיו"ד היא יו"ד כנוי המדבר, על משקל לְיוֹם קוּמִי לְעַד (צפניה ג ח), והיה ראוי להיות בטעם מלרע, אלא שבא מלעיל מפני מלת האָרֶץ שהוא מלעיל.

חֵלֶכָה

[עריכה]

עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה (תהלים י יד)

שרשו חלך, וכן לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ (תהלים י ח), והעני יקרא חֵלֶךְ, והה"א נוספת. ויש אומרים כי הכ"ף לכנוי, והוא מלשון חַיִל, רוצה לומר חַיִל שֶׁלְּךָ, ונכתבה בהם ה"א נוספת אחר כ"ף הכנוי, כמו יָדְכָה (שמות יג טז), וּבְכָה וּבְעַמְּךָ (שמות ז כט) ובמסורת כ' מלין דנסבין כה בסופהון, ואלה השנים, רוצה לומר חֵלֶכָה, לְחֵלְכָה, הם שנים מהן. ואף על פי שתחסר יו"ד השורש מן חֵלְכָה, הנה מצאנו אחרים חסרים יו"ד השורש אחר הצרי, ואין להאריך.

חֵלְכָּאִים

[עריכה]

(תהלים י י)

מורכב מן חֵיל וכָּאִים, אף על פי שהוא חסר יו"ד. וכן במסורת מנו אותה מן ט"ו מלין דכתיבין חד וקרי תרי. ויש אומרים כי שרשו חלך, וטעות הוא בידם, כי לא היה מקום לאל"ף להכנס שם.

חַנְנֵנִי

[עריכה]

חַנְנֵנִי יְיָ רְאֵה עָנְיִי (תהלים ט יד)

יש ספרים שהחי"ת בהם פתוחה, אם כן הוא צווי מבנין פִּעֵל הדגוש עם כנוי המדבר, על משקל חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי (תהלים קיט סד), והיה ראויה הנו"ן הראשונה להדגש לסימן הבנין, אלא שנפל ממנו הדגש, כמו שנפל מן בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ (בראשית מב כא). וביש ספרים הוא חׇנְנֵנִי – החי"ת בקמץ-חטוף, כפי הכלל שכתבתי בפרק שירה בשיר י"א, והוא צווי מהקל על משקל שׇׁמְרֵנִי. אבל הראשון יותר נכון בעבור השלשה נו"נין, כי אם היה מן הקל היה חָנֵּנִי בשתי נו"נין כחביריו.

אות טי"ת

[עריכה]

טַח

[עריכה]

טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם (ישעיהו מד יח)

המסורת עליו: לית פתח ואל"ף. וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד מב) קמוץ, שניהם עוברים מנחי העי"ן. וכמהו מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת (זכריה ד י), סַר וְזָעֵף (מ"א כ מג).

טָחוֹן

[עריכה]

וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן (דברים ט כא)

מקור מבנין הקל. וכן בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ (איכה ה יג), על משקל עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד (קהלת ג ד). ולדעת אונקלוס הוא שֵם, שתרגם בְּשׁוֹפִינָא, והוא הַפְּצִירָה-פִים (ש"א יג כא, ראה בת"י שם), ויהיה טָחוֹן שם על משקל אָדוֹן, גָּרוֹן, ותחסר בי"ת, והראוי בְּטָחֹון. וכן יתכן בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ להיותו הטחנא, פירוש רחיים.

אות היו"ד

[עריכה]

יַדּוּ

[עריכה]

יַדּוּ גוֹרָל (יואל ד ג)

עבר מהקל מפעלי הכפל, שרשו ידד, על משקל זַכּוּ נְזִירֶיהָ (איכה ד ז), רַכּוּ דְבָרָיו (תהלים נה כב) ודומיהם. ויש אומרים שהוא עתיד מפִּעֵל הדגוש. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, הכל כמו שכתבתי במלת וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג).

יוֹדַעְתִּי

[עריכה]

וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג)

מלה מורכבת, כמלת וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), כמו שכתבתי שם. ולפי קצת המדקדקים נמצא בנין אחד הנקרא 'מרובע', ואומרים שזה הוא עבר ממנו. וכבר בטלתי מציאות הבנין ההוא בספר הבחור במאמר ראשון עקר ח.

יְדַשְּׁנֶה

[עריכה]

יְדַשְּׁנֶה סֶלָה (תהלים כ ד)

עתיד מבנין פִּעֵל מהשלמים, הסגול בו תמורת קמץ, והראוי יְדַשְׁנָה. והה"א נוספת שלא כמנהג על הנסתר, כמו שבארתי בספר הבחור במאמר השני בעקר ראשון.

יְהוּ

[עריכה]

מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּ (קהלת יא ג)

הוא לשון רבים, והוא כמו יִהְיוּ, ונפלה ממנו יו"ד עי"ן-הפֹעל, כמו שנפלה מן תְּהִי נַעֲלָמָה (נחום ג יא), הראוי תִּהְיִי. ויש אומרים שהוא לשון יחיד, והוא כמו יִהְיֶה, וכמו שנאמר בחסרון הה"א – יְהִי, כך נאמר יְהוּא. והראשון נכון בדקדוק, והשני נכון למשמעות הפסוק. ורש"י נוטה לדעת הראשון.

יְהִי

[עריכה]

יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית א ג)

המלה הזאת משונה בדקדוק, לפי שהעי"ן והלמ"ד מאותיות אהו"י, כי שרשו הָיָה, והעתיד: אֶהְיֶה, יִהְיֶה, וכשתבוא בחסרון הה"א כמנהג נחי למ"ד ה"א, היה ראוי אִהֶי, יִהֶי, כמו מן בָּנָה, קָנָה – וַיִּבֶן, וַיִּקֶן. ולפי שאין דרך היו"ד לנוע אחר סגול, הפכו תנועת של יִהְיֶה ושמו החירק שתחת היו"ד תחת הה"א, והשוא שתחת הה"א תחת היו"ד, ואמרו יְהִי. ואם תאמר למה לא אמרו אַהַי, יַהַי וכולי, על משקל מן עָשָׂה – אַעַשׂ, יַעַשׂ. ויש לומר כי אין דרך היו"ד השרשית להיות נעה בסוף לעולם. ובזה הדרך תבא מלת יְהִי, וַיְהִי, כי דין אחד להם. וכתב רבי אברהם בן עזרא (הפירוש הארוך, שמות א ה) כי לא נמצאת מלה שיהיו אותיות אית"ן מהקל נקודות בשוא, חוץ משרש הָיָה וחָיָה. ותמיה אני איך לא זכר יְשׁוּבוּן יְקוּמוּן, שהם עתידים מהקל מנחי העי"ן, ובא האית"ן בשוא לסבת הנו"ן שבסוף. ואולי כוונתו כשאין בהן תוספת אות בסוף.

יָחְנְךָ

[עריכה]

אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי (בראשית מג כט); חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ (ישעיהו ל יט)

בשניהם הוסבו התנועות להקל הדגש הראוי בם, כי דינם יְחָנְּךָ – היו"ד בשוא והחי"ת בחטף-קמץ והנו"ן בדגש להבלעת נו"ן הכפל, כי שרשם חָנַן. וזולת כנוי היה יָחוֹן, כמו וְחַנֹּתִי [אֶת] אֲשֶׁר אָחֹן (שמות לג יט) והוא עתיד לנסתר מהקל בכנוי הנמצא.

יֶחֱמַתְנִי

[עריכה]

יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא ז)

עבר לנסתרת מבנין הקל, ודינה להיות יִחְמַתְנִי – יו"ד פ"א-הפֹעל בחירק, ועי"ן-הפֹעל בשוא לבדו, לולי היותה גרונית שמרחבת עצמה ושלפניה בסגול ובחטף-סגול. והנו"ן עם היו"ד כנוי המדבר, והרי היא כשתי מלות – יחמה ממני, כי היא מהפעלים העומדים שלא יבא הכנוי עליהם כי אם בזה הדרך.

יְחִיתַן

[עריכה]

וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן (חבקוק ב יז)

הנח תמורת דגש, והראוי יְחִתַּן, התי"ו דגושה להבלעת הכפל, כי שרשו חתת. והוא עתיד לנסתר מבנין הִפְעִיל עם כנוי הנסתרות. וי"א ששרשו חית, אבל אינו נכון; מאחר שמצאנו שורש חתת, טוב לשומו משרשו ומענינו.

יִיָּרֶה

[עריכה]

יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט יג)

הוא על משקל וַיִּיָּחֶל (בראשית ח יב), ושם בארתיו. והטעם שלא נתחלפה היו"ד בוא"ו כדרך הנִפְעַל, הוא להבדיל בינו ובין לשון יראה, כמו לְמַעַן תִּוָּרֵא (תהלים קל ד). ואם הוא מבנין הִתְפַּעֵל, אין לתמוה למה לא נתחלפה היו"ד בוא"ו, כי כן נמצאים הרבה בבנין הִתְפַּעֵל שאינם מתחלפים, כאשר כתבתי במלת וַיִּיָּחֶל.

יְכַסְיֻמוּ

[עריכה]

תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ (שמות טו ה)

הוא עתיד מבנין פִּעֵל. והסמ"ך ראויה להדגש לסִמן הבנין, אלא שנפל ממנו להקל. ובא בשלמות היו"ד שהיא תמורת ה"א למ"ד-הפֹעל, כמו יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), יִרְוְיֻן (תהלים לו ט). והוא"ו שאחר מ"ם כנוי הנסתרים נוספת, והיתה ראויה להנקד בחולם, כמו תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ (שמות טו יז). וזהו מה שפירש רש"י ז"ל: ואין דומה לה במקרא בנקודתה, שדינה להיות במלא פום, עד כאן לשונו. ואומרים המדקדקים (הרקמה שער כח, מכלול קט ע"א) שבא בשורק לזווג הקריאה לקריאת היו"ד עם וא"ו הרבים שהיא בשורק – יְכַסְיוּמוּ, אף על פי שננקדה היו"ד בשלשה נקודות, רוצה לומר בקבוץ, אבל שורק יחשב כקבוץ ואין הפרש ביניהם, רק שהוא"ו חסרה על פי המסורת.

יְמִישׁוּן

[עריכה]

יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן (תהלים קטו ז)

עתיד לנסתרים מבנין הִפְעִיל מנחי העי"ן, שרשו מוש, מן וַאֲמֻשְׁךָ… הַאַתָּה זֶה (בראשית כז כא). ויש אומרים כי הנח תמורת הדגש, והראוי יְמִשּׁוּן בדגש השי"ן. וכן וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים (שופטים טז כו), בכלם הנח תמורת הדגש, כי שרשם משש.

יִנָּשׂוּא

[עריכה]

נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא (ירמיהו י ה)

דינו בהפוך האותיות, והראוי יִנָּשְׂאוּ. וכן נָשֻׂא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ (תהלים קלט כ), הראוי נָשְׂאוּ. ויש אומרים שבאו על דרך נחי למ"ד ה"א – יִגָּלוּ, והאל"ף נוספת, כמו הֶהָלְכוּא אִתּוֹ (יהושע י כד), וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ (ישעיהו כח יב), וכן נָשֻׂא לַשָּׁוְא, האל"ף נוספת.

יַעֲמֹדְנָה

[עריכה]

מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה (דניאל ח כב)

כבר פרשתי זאת המלה במלת וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל לח) עיין שם.

יְעַלְעוּ

[עריכה]

יְעַלְעוּ דָם (איוב לט ל)

עתיד מבנין פִּעֵל המרובע מנחי העי"ן, שרשו לוע מן וְשָׁתוּ וְלָעוּ (עובדיה א טז), ודינו להיות יְלוֹעֲעוּ על משקל יְכוֹנְנוּ, יְרוֹמְמוּ, וכדי שלא לחבר שתי עי"נין יחד לכבדות מוצאה קדמה למ"ד-הפֹעל לעי"ן-הפֹעל. ולא יתכן ששרשו עלע, כי לא נמצא שורש שהפ"א והלמ"ד שוים, רק בפעלים מעטים הנגזרים מהשמות, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר הראשון בעקר שלישי.

יְעֹעֵרוּ

[עריכה]

זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ (ישעיהו טו ה)

עתיד מבנין פִּעֵל המרובע מנחי העי"ן, שרשו רוע. והוא הפוך, ודינו להיות יְרוֹעֵעוּ, על משקל כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ (נחום ב ה). ויש אומרים שהוא כמו יָעִירוּ, אלא שבא בכפל הפ"א תמורת כפל הלמ"ד, ושרשו עור או ערר.

יָפְיָפִיתָ

[עריכה]

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם (תהלים מה ג)

כפול בו הפ"א והעי"ן, שרשו יָפָה. יש אומרים שהוא עבר מבנין פֻּעַל, בראיית הקמץ-חטוף שתחת יו"ד פ"א-הפֹעל. ויש אומרים שהוא מהקל, וכבר זכרתיה בספר הבחור במאמר ב בעקר יג.

יִרַדֹּף

[עריכה]

יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי (תהלים ז ו)

מורכב מעתיד מבנין הקל ועתיד מבנין פִּעֵל הדגוש; אם היה מבנין הקל לבדו היה יִרְדּוֹף, ומבנין פִּעֵל הדגוש לבד היה יְרַדֵּף, הרי יִרַדֹּף מורכב משניהם.

יֵרוֹמּוּ

[עריכה]

וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ (יחזקאל י יז)

דקדוק זאת המלה כדקדוק אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י), ושם תראנה.

יֹשַׁבְתְּ

[עריכה]

יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן (ירמיהו כב כג)

כבר זכרתי דקדוקה במלת וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), כי משפט אחד לשניהם.

יְשָׁדְדֵם

[עריכה]

זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם (ירמיהו ה ו)

עתיד מבנין פִּעֵל הדגוש מהכפולים שקוראים קצת המדקדקים 'דומה למרובע' מהכפולים, והרי הוא כמו יְשׁוֹדֵד אוֹתָם, כמו יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם (הושע י ב). ויש אומרים שהוא מורכב מהקל על דרך השלמים ועל דרך הבאים בהבלעת הכפל; אם היה כלו על דרך השלמים היה יִשְׁדְּדֵם על משקל יִשְׁמְרֵם, ואם על דרך הבאים בהבלעת הכפל לבד היה יְשׇׁדֵּם, כמו וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשׇׁדֵּם (משלי יא ג), הרי שהורכבה באותיותיה מהשלמים, ובנקודתה מפעלי הכפל.

יֵשֶׁל

[עריכה]

כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ (איוב כז ח)

עתיד קל מחסרי פ"א נו"ן מן וְנָשַׁל יְיָ (דברים ז כב), והראוי יִשַּׁל בדגש השי"ן על משקל יִגַּשׁ, ובא הנח במקום דגש, וכמוהו רבים. ויש אומרים שהוא עתיד קל מנחי למ"ד ה"א, שרשו שָׁלָה, והראוי יִשְׁלֶה, ובא בחסרון ה"א על משקל אַל תֵּפֶן (במדבר טז טו). ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, ואיננו נכון, כי היה ראוי להיות בשש נקודות – יֶשֶׁל על משקל וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב ה). ורש"י נוטה לדעת הראשון.

יִתְגָּעֲשׁוּ

[עריכה]

יִתְגֹּעֲשׁוּ (מֵימָיו) מָיִם (ירמיהו מו ח)

כבר זכרתי דקדוקה במלת וְהִתְגֹּעֲשׁוּ (ירמיהו כה טז).

אות הכ"ף

[עריכה]

כְּהִדּוּשׁ

[עריכה]

כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן (ישעיהו כה י)

השורק תמורת חולם, והראוי כְּהִדּוֹשׁ על משקל כְּהִכּוֹן, והוא מקור מבנין נִפְעַל, שרשו דושׁ.

כְּהִנְדֹּף

[עריכה]

כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף (תהלים סח ג)

מקור מבנין נִפְעַל מחסרי פ"א נו"ן, והראוי כְּהִנָּדֹף, על משקל הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל (ירמיהו לח ג). ויש אומרים שהוא שם על משקל כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף (יחזקאל כב כב) שבא בחסרון נו"ן השורש, והיה ראוי כְּהִנְתּוּךְ, אלא שבא בשורק, וכְּהִנְדֹּף בחולם.

כְּהִתּוּךְ

[עריכה]

כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף (יחזקאל כב כב)

בארתיה במלת כְּהִנְדֹּף הקודמת.

כִּמְטַחֲוֵי

[עריכה]

כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא טז)

בינוני מבנין פִּעֵל, שרשו טחה, ובא בהפוך ה"א למ"ד-הפֹעל לוא"ו נעה, והיחיד ממנו מְטַחֲוֶה, הה"א אות רביעית בו, כמו כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז (ירמיהו כב טו). ויבנה כל הבנין ממנו על דרך נחי למ"ד ה"א: טִחֲוָה, טִחֲוֵיתָ, טִחֲוֵיתִי וכולי. ויש אומרים שהוא שם בלשון רבים בתוספת מ"ם האמנת"י.

כַּנְּלֹתְךָ

[עריכה]

כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד (ישעיהו לג א)

מקור מבנין הִפְעִיל מנחי למ"ד ה"א, שרשו נלה, והראוי כְּהַנְלוֹתְךָ על משקל כְּהַגְלוֹתְךָ, ובא בחסורון ה"א הבנין, והוטלה תנועתה על כ"ף בכל"ם כמנהג. והדגש שבנו"ן הוא לתפארת ואינו מורה על הה"א החסרה, כי אין דגש מורה על חסרון ה"א לעולם, כמבואר בפרק שירה בשיר ה. וזה דוקא במלה אחת, אבל בשתי מלות נמצא דגש תמורת הה"א, כמו מַזֶּה בְיָדֶךָ (שמות ד ב), מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ (ישעיהו ג טו).

כְּקָרָבְכֶם

[עריכה]

כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה (דברים כ ב)

מקור מהקל מהשלמים עם כ"ף בכל"ם וכנוי הנמצאים. והיה ראוי להיות כִּקְרָבְכֶם על משקל בַּאֲכָלְכֶם (במדבר טו יט), ובא פ"א-הפֹעל בקמץ רחב ועי"ן-הפֹעל בקמץ-חטוף, כאלו היתה העי"ן גרונית, כמו יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה (ישעיהו ל יב). והנה רוב העולם טועים בקריאת המלה הזאת, לא לבד בנקודתה, כי אף קוראים אותה בקרבכם בבי"ת. וכבר מנו אותה בעלי המסורת באלפא ביתא מן המלות אשר כ"ף בראשיהם וכל חד לית דכותיה.

כְּשַׁךְ

[עריכה]

כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיהו ה כו)

מקור מבנין הקל מפעלי הכפל עם כ"ף בכל"ם, שרשו שכך, והוא על משקל לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם (ישעיהו מה א), שרשו רדד, והיו ראויים להיות בתשלומם כִּשְׁכַךְ, לִרְדַּד, על משקל כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (מ"א א כא), ובהעדר העי"ן הוטלה תנועתה על הפ"א כמנהג.

אות הלמ"ד

[עריכה]

לָלַת

[עריכה]

הָרָה לָלַת (ש"א ד יט)

מקור מהקל עם למ"ד בכל"ם ותוספת תי"ו, ושרשו ילל, והיה ראוי לָלֶלֶת על משקל לָשֶׁבֶת, ולפגישת שלשה למ"דין חסרו למ"ד-הפֹעל, ולהכרת החסרון החליפו הסגול לפתח, כמו שיעשו במלת מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ (מ"א א טו), הראוי מְשָׁרֶתֶת. ויש אומרים ששרשו ילד, והראוי לָלֶדֶת, וכן תרגם יונתן לְמֵילַד; ולפי שהדל"ת והתי"ו שתיהן רפויות ומתדמות במבטא, חסרו הדל"ת להקל. וכן עשו במלת אֶחָת, הראוי אַחֶדֶת על משקל עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר (ויקרא כב כב).

לְבָרָם

[עריכה]

לְבָרָם הָאֱלֹהִים (קהלת ג יח)

עבר מבנין הקל לנסתר מנחי למ"ד ה"א עם כנוי הנסתרים, על משקל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם (בראשית לב ג). וזה דקדוק זר, כי לא נמצאת למ"ד שמושית בעוברים. ואפילו לדחוק ולבאר הלמ"ד במקום לַאֲשֶׁר לא יתכן בעיני. ויותר נכון שהוא מקור מהקל מפעלי הכפל, והיה ראוי לְבֻרָּם, הרי"ש בדגש, על משקל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם (אסתר ט כד), והחטף-קמץ כמו השורק בהרבה מקומות, והלמ"ד הוא של בכל"ם, והמ"ם לכנוי הנסתרים, והרי הוא כמו לָבוֹר אוֹתָם. ויש אומרים שהוא מקור מבנין פִּעֵל הדגוש, והקמץ בבי"ת לתשלום הדגש הראוי ברי"ש, והרי הוא כמו לְבָרְרָם מן לְבָרֵר וְלַלְבֵּן (דניאל יא לה).

לְדַרְיוֹשׁ

[עריכה]

לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר (עזרא י טז)

מקור מהקל כמו לִדְרוֹשׁ, ובא ביו"ד נוספת נעה בין העי"ן והלמ"ד, ואין כמוה מלה שתהיה אות נעה נוספת בין האותיות השרשיות. ולדעת האומר כי אל"ף של שְׂמֹאל אינה שרשית, יהיה כמוה וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית יג ט), כמו שכתבתי שם.

לְהֵחַלּוֹ

[עריכה]

בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד)

מקור מנִפְעַל מהכפולים, שרשו חלל. ובלי כנוי היה לְהֵחַל, על משקל כִּתַּת לְהֵדַק (דה"ב לד ז), שהוא גם כן מקור מנִפְעַל מהכפולים על דעת רבי יעקב בן אלעזר. ויש אומרים כי לְהֵחַלּוֹ מקור מבנין הִפְעִיל מהכפולים, ונהפכו בו הנקדות, כי היה ראוי לְהַחֵלוֹ, כמו שבא בלי כנוי לְהָחֵל, לְהָדֵק.

לְהַפְרְכֶם

[עריכה]

לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי (ויקרא כו טו)

מקור מבנין הִפְעִיל מנחי העי"ן, שרשו פור, ונהפכו בו התנועות, הראוי לַהֲפִירְכֶם, השוא שתחת הלמ"ד היה ראוי להיות תחת הה"א, והפתח שתחת הה"א היה ראוי תחת הלמ"ד, והחירק נפל. וכן נהפכו המלות בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם (ויקרא כו מג), כמו שכתבתי שם.

לַהְשׁוֹת

[עריכה]

לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים (מ"ב יט כה)

מקור מבנין הִפְעִיל מנחי למ"ד, שרשו שָׁאָה, והיה ראוי לְהַשְׁאוֹת, כמו שהוא בישעיה לז (פסוק כו), ובהעדר האל"ף הוטלה תנועתה על השי"ן. ולא תוכל ה"א הבנין להפתח על השי"ן החלומה אם לא תדגש, לפיכך החליפו תנועת הלמ"ד והה"א, כמו שעשו במלת לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.

לַחְמָם

[עריכה]

אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָ֔ם (ישעיהו מז יד); וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָֽם (איוב ל ד)

שניהם מקורים מהקל מהכפולים, שרשם חמם. ובא בשלמות על משקל לַחֲנַן מן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם (ישעיהו ל יח). וכן נמצא המקור בפתח בשלמים, כמו לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב (בראשית לד ז). ואף על פי שמ"ם של לַחְמָם בשניהם קמוצים, הוא כן בעבור ההפסק. ורש"י פירש, רְתָמִים לַחְמָם – המ"ם לכנוי הנסתרים מן לֶחֶם, כמו יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם (יחזקאל ד יג).

לְחֶנְנָהּ

[עריכה]

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ (תהלים קב יד)

מקור מבנין פִּעֵל מהכפולים, והיה ראוי להיות לְחַנְּנָה – החי"ת בפתח והנו"ן הראשונה דגושה, אלא שהוקל ובא בפתח-קטן תמורת פתח-גדול.

לַחֲנַנְכֶם

[עריכה]

יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם (ישעיהו ל יח)

מקור מהקל מפעלי הכפל. ובלי כנוי – לַחֲנַן כמו לַחְמָם (ישעיהו מז יד) כמו שכתבתי למעלה במלת לְחֶנְנָהּ.

לְיַחְמֵנָּה

[עריכה]

לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת (בראשית ל מא)

מקור מפִּעֵל הדגוש, שרשו יחם, והנו"ן הדגושה עם ה"א לכנוי הנסתר, כמו לְיַחֵם אוֹתָהּ, כגון תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא), וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן (ויקרא יג כא). וזה הדקדוק הוא זר בעיני, כי אין מנהג כנוי הנסתרת לבא בנו"ן ה"א, רק עם אותיות אית"ן. לכן יותר טוב שנאמר כי הנו"ן לכנוי הנסתרות הוא, כמו לְיַחֲמָן, ובא בתוספת ה"א, כמו אֹתָנָה בְּחָכְמָה (שמות לה כו), שהוא כמו אוֹתָן, וכן עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א יט), כמו בּוֹאָן, והוא כמו לְיַחֵם אוֹתָן. והיה ראוי להיות המ"ם בקמץ והנו"ן רפויה – לְיַחְמָנָה, אלא שבעבור הכנוי הוסב הקמץ-גדול לקטן, כמו צָעִיר רֹדֵם (תהלים סח כח), שהוא כמו רוֹדָם. והדגש לתפארת הקריאה, כדגש תִּרְאֶינָּה בָּהּ (מיכה ז י).

לְעַד

[עריכה]

לְיוֹם קוּמִי לְעַד (צפניה ג ח)

שרשו עדד, והוא מקור על משקל לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם אשר אבאר אחר זה, והוא מענין בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד (בראשית מט כז), ולזה נוטה דעת המתרגם שתרגם לְמֵידַן. ויש אומרים ששרשו עוד, והוא שֵם, כמו וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן (ישעיהו סד ח), עוֹמֶדֶת לָעַד (תהלים יט י) וזולתם. אבל לפי שבזה נקודה הלמ"ד בשוא, יותר נכון שיהיה מענין אחד ומשורש אחד. והרב רבי דוד קמחי הביאו בשורש עד ובשורש עוד.

לְרַד

[עריכה]

לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם (ישעיהו מה א)

כבר כתבתי דקדוקו במלת כְּשַׁךְ (ירמיהו ה כו), וגם מלת לְעַד הקודמת היא במשקלו לפי דעת קצת.

לְתִתֵּן

[עריכה]

לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית (מ"א ו יט)

מקור מהקל מחסרי הקצוות עם למ"ד בכל"ם ובתוספת נו"ן בסוף, התי"ו הראשונה עי"ן-הפֹעל, והשנייה היא נוספת כדרך המקור מחסרי הפ"א, והיא דגושה לחסרון נו"ן למ"ד-הפֹעל, והראוי לָתֶנֶת.

אות המ"ם

[עריכה]

מַבְלִיגִיתִי

[עריכה]

מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן (ירמיהו ח יח)

מלה מורכבת מן מַבְלִיג ומן מַבְלִיגָה, בינוני מבנין הִפְעִיל מהשלמים, כי מן מַבְלִיג עם כנוי המדבר – מַבְלִיגִי, ומן מַבְלִיגָה היה מַבְלִיגָתִי. ויש אומרים כי הוא שם-פֹעל, הנפרד ממנו מַבְלִיגִית, על משקל מַרְבִּית (ש"א ב לג) שראוי בתשלומו מַרְבִּייִית בג' יו"דין, האחת היא יו"ד המשך, כמו שהיא אחר למ"ד של מַבְלִיגִית, והשנייה היא במקום למ"ד-הפֹעל, כי שרשה רבה, והשלישית היא יו"ד לנקבה, כמו יו"ד עִבְרִית, מִצְרִית ודומיהם. וכן מַשְׂכִּית (ויקרא כו א) בתשלומו מַשְׂכִּייִית בשלשה יו"דין.

מְבַעִתֶּךָ

[עריכה]

רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ (ש"א טז טו)

בינוני ליחיד מפִּעֵל הדגוש מהשלמים, הנפרד ממנו מְבַעֵת אוֹתְךָ. והיה ראוי להיות מְבַעֶתֶּךָ, אלא שצירי העי"ן הוסב לחירק עם הכנוי, כמו מְקַדִּשְׁכֶם (שמות לא יג) הראוי מְקַדֶּשְׁכֶם. ודגש הך' בארתי במלת אֶתְּקֶנְךָּ (ירמיהו כב כד). ויש אומרים כי הוא בינוני ליחידה, והראוי מְבַעֲתֶתְךָ, והנפרד ממנו מְבַעֶתֶת אוֹתְךָ, ולפגישת שני הת"וין חסרו האחת ודגשו האחרת להורות עליה, וזהו יותר נכון.

מְגַמַּת

[עריכה]

מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א ט)

בינוני לנקבה מפִּעֵל הדגוש, ושרשו גמא, והראוי מְגַמַּאַת. ובא על דרך נחי למ"ד ה"א, כי היה בלי סמיכות מְגַמָּה, על משקל אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (בראשית כז ח), כך דעת רבי יוסף בעל הזכרון. ויש אומרים שהוא שם בתוספת מ"ם האמנת"י, והוא יותר נכון.

מֵזִין

[עריכה]

שֶׁקֶר [מֵזִין] (משלי יז ד)

בינוני ליחיד מבנין הִפְעִיל מנחי פ"א אל"ף, והראוי מַאֲזִין. ומשך הצרי במ"ם להורות על נחות האל"ף.

מְחֻסְפָּס

[עריכה]

דַּק מְחֻסְפָּס (שמות טז יד)

שרשו חסף מן מַחְשֹׂף הַלָּבָן (בראשית ל לז), ונכפלה בו עי"ן-הפעל, והשי"ן והסמ"ך מתחלפים. ולזה נוטה דעת אונקלוס שתרגם מַקְלַף. ואם כן הוא פעול מבנין פִּעֵל הדגוש, על משקל מְכֻרְבָּל (דה"א טו כז), ונוכל לבנות ממנו כל בנין פִּעֵל: חִסְפֵּס, חִסְפַּסְתָּ וכולי. ויש אומרים שהוא של בן ארבע אותיות ואין לו חבר במקרא, והראשון נכון.

מַלְּפֵנוּ

[עריכה]

מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ (איוב לה יא)

בינוני ליחיד מבנין פִּעֵל הדגוש, והיה ראוי מְאַלְּפֵנוּ, ובהעדר האל"ף הוטלה תנועתה על המ"ם. ויש אומרים שהוא כמו מַאֲלִיפֵנוּ, בינוני מהִפְעִיל, וכבר זכרתי דקדוקו במלת וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), וַיַּגֶּה (איכה ג לג), וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז) וחבריהם שזכרתי.

מִנֹּאָץ

[עריכה]

כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ (ישעיהו נב ה)

מלה מורכבת מבינוני היחיד של בנין הִתְפַּעֵל, ומבינוני תואר של בנין פִּעֵל הדגוש. שאם היתה מהִתְפַּעֵל היתה מִנָּאֵץ, ודגש הנו"ן מורה על התי"ו, ותשלומו מִתְנָאֵץ, ואם היה כלו תואר מבנין פּוּעַל, היה נוֹאָץ, עכשיו הוא מרכב משניהם.

מוּעָדֶת

[עריכה]

שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָ֑דֶת (משלי כה יט)

יש אומרים שהוא תואר לנקבה מהשלמים מבנין פֻּעַל על משקל פֻּקֶּדֶת, והקמץ שבעי"ן בעבור ההפסק. ויש אומרים שהשורק במ"ם מקום חולם, והוא בינוני מהקל על משקל פּוֹקֶדֶת.

מְקַלְלַוְנִי

[עריכה]

כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי (ירמיהו טו י)

יש אומרים שהוא מורכב מבינוני לרבים ובינוני ליחיד מבנין פִּעֵל הדגוש; בהתחבר כנוי היחיד על מְקַלְלִים תאמר מְקַלְלָיו, ובהתחבר כנוי המדבר על מְקַלֵּל תאמר מְקַלְלֵנִי; הרי שמלת מְקַלְלַוְנִי מורכב מבינוני לרבים עם כנוי הנסתר, ומן בינוני ליחיד עם כנוי המדבר. ויש אומרים שהיא מורכבת מן קָלָה ומן קָלוֹן, שהם שני שרשים קרובים לענין אחד, רוצה לומר קלה וקלל, והוא"ו היא תמורת ה"א קלה. ויש אומרים כי הוא"ו נוספת, והוא כמו מְקַלְלֵנִי בינוני ליחיד עם כנוי המדבר לבדו. וזה לא יתכן, כי לא נמצאת וא"ו נעה נוספת באמצע המלה לעולם.

מְקֻנַּנְתְּ

[עריכה]

מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים (ירמיהו כב כג)

מלה מורכבת מן מְקֻנֶּנֶת – פעול ליחידה מבנין פִּעֵל הדגוש, ומן קֻנַּנְתְּ – עבר לנמצאת מבנין פֻּעַל. ויש אומרים שהוא מְקֻנֶּנֶת בלי הרכבה, רק שנפתחה העי"ן בפתח-גדול תמורת פתח-קטן, כמו שכתבתי במלת יֹשַׁבְתְּ (ירמיהו כב כג).

מְשָׁרַת

[עריכה]

מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ (מ"א א טו)

בינוני לנקבה מבנין פִּעֵל מהשלמים, והראוי מְשָׁרֶתֶת, ולפגישת שני הת"וין נחסרה תי"ו למ"ד-הפֹעל, והוטלה תנועתה שהוא הפתח, על עי"ן-הפֹעל שהוא הרי"ש, כמו שכתוב במלת לָלַת (ש"א ד יט).

מִשְׁתַּחֲוִיתֶם

[עריכה]

מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה (יחזקאל ח טז)

מלה מורכבת מן מְשְׁתַּחֲוִים בינוני לרבים, ומן הִשְׁתַּחֲוִיתֶם עבר לנמצאים מבנין הִתְפַּעֵל. ויש אומרים כי אין בה הרכבה, רק התי"ו היא במקום ה"א נוספת בהִשְׁתַּחֲוָה ואֶשְׁתַּחֲוֶה, כמו שכתבתי במלת וַיִּשְׁתַּחוּ (בראשית יח ב). ולא נכון זה בעיני, כי לפי זה היה לו לומר מִשְׁתַּחֲוִיתִים – התי"ו בחירק.

מְתַחֲרֶה

[עריכה]

מְתַחֲרֶה בָאָרֶז (ירמיהו כב טו)

בינוני ליחיד, והה"א אות רביעית בו, כמו תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים (ירמיהו יב ה), וכן מְטַחֲוֶה מן כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא טז), כאשר בארתי במקומו.

אות הנו"ן

[עריכה]

נִינָם

[עריכה]

נִינָם יָחַד (תהלים עד ח)

עתיד קל למדברים-בעדם מנחי הקצוות, שרשו ינה, והוא כמו נִינָה אוֹתָם לשון הונאה, על משקל וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא ל), שהוא כמו וַנִּירָה אוֹתָם. ויש אומרים כי נִינָם הוא שם מלשון נִין וָנֶכֶד (ישעיהו יד כב), ופירוש נִין שֶׁלָּהֶם, ולזה נוטה דעת המתרגם ורבינו שלמה ז"ל. ואני אומר, אבל לפי שהוא"ו נקודה בפתח, מורה שהוא עתיד, והוא"ו היא וא"ו ההפוך. אבל אם היה שם – וְנִירָם, כי לא נמצא וא"ו פתוחה בראש השמות, רק על אחה"ע הנקודות בשוא.

נֵאָרִים

[עריכה]

בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים (מלאכי ג ט)

כבר בארתיה במלת הַנֵּחָמִים (ישעיהו נז ה) לפי דעת זולתי. ונראה בעיני היותר נכון שבא הצרי במקום שוא, והיה ראוי נְאַרִים על משקל וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים (יחזקאל לג י), ולפי שהרי"ש אינה מקבלת דגש, בא משך הקמץ תחת האל"ף כמנהג.

נְגֹאֲלוּ

[עריכה]

נְגֹאֲלוּ בַדָּם (ישעיהו נט ג)

מלה מורכבת מעבר מבנין נִפְעַל, ומעבר מבנין פֻּעַל. כי מנִפְעַל לבד היה נִגְאֲלוּ, ומפֻּעַל לבד היה גּוֹאֲלוּ על משקל דֹּעֲכוּ (תהלים קיח יב), עכשיו הוא מורכב משניהם.

נֵחַנְתְּ

[עריכה]

מַה נֵּחַנְתְּ (ירמיהו כב כג)

היה ראוי להיות נִחְנַנְתְּ, ובהעדר עי"ן-הפֹעל הוטלה תנועתה שהוא הפתח בפ"א-הפֹעל. וגם משך צרי נו"ן הבנין תמורת דגש הראוי בחי"ת שהיא פ"א-הפֹעל, להבלעת עי"ן-הפֹעל. והוא עבר לנמצאת מבנין נִפְעַל מפעלי הכפל, ובא חסר על דרך השלמים, כי לפי מנהג פעלי הכפל היה לו לומר נְחַנּוֹת, כמו מן סבב – נְסַבּוֹת.

נוּלְּדוּ

[עריכה]

נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת (דה"א כ ח)

יש אומרים שהיא מלה מורכבת מן נוֹלְדוּ עבר לנסתר מנִפְעַל, ומן יֻלְּדוּ עבר פֻּעַל, ודגש הלמ"ד שהוא עי"ן-הפֹעל מורה עליו. ודינו בתשלום הרכבתו נְיֻלְּדוּ, הנו"ן מנִפְעַל, והדגש והשורק מפִּעֵל. ויש אומרים שהוא מבנין נִפְעַל לבד, והראוי נוֹלְדוּ, אלא שבא הדגש תמורת הנח. ואף על פי שנכתב בו הנח שהוא הוא"ו, הרי הוא כאלו אינו כי הדגש מבטלו, ובא תמורתו אצלו.

נַעֲוַת

[עריכה]

נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת (ש"א כ ל)

אם מלת בֶּן נקודה בסגול, יהי נַעֲוַת תואר נִפְעַל לנקבה, שרשו עוה, ונהפך הה"א לתי"ו בסמיכות כמנהג. אבל אם בֵּן נקוד בצרי, אינו סמוך לנַעֲוַת. ונַעֲוַת מכל מקום סמוך, כי הוא"ו בפתח כדין סמיכות תואר נִפְעַל בשלמים, כי שרשו עות. אבל ברוב הספרים בֶּן הוא בסגול.

נִפְלְאַתָה

[עריכה]

נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי (ש"ב א כו)

יש אומרים שהוא עבר לנסתרת מבנין נִפְעַל, בכפל סימן הנקבה להפלגת האהבה הפלא ופלא, כי יספיק לומר נִפְלְאָה לבד או נִפְלֵאת לבד. ויש אומרים שהוא מורכב מן פלא ופלה, כאשר כתבתי במלת הֶחְבְּאַתָה (יהושע ו יז).

נְשַׁדֻּנוּ

[עריכה]

שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ (מיכה ב ד)

עבר למדברים-בעדם מבנין נִפְעַל, והשורק שבדל"ת מקום חולם, ויבא זה תמורת זה בהרבה מקומות, והראוי נְשַׁדּוֹנוּ על משקל נְסַבּוֹנוּ מהכפולים. ויש אומרים שהנו"ן וא"ו כנוי המדברים, והוא כשתי מלות, נָשַׁדּוּ על משקל נָסַבּוּ (בראשית יט ד), ובעבור הכנוי שב הקמץ לשוא כמנהג.

נַשַּׁנִי

[עריכה]

נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מא נא)

עבר מבנין פִּעֵל מהכפולים, על משקל כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים (בראשית לג יא) מהכפולים, ודגש השי"ן מורה שהוא מהכפולים, שרשו נשש. ויש אומרים שפתח השי"ן תמורת חירק, והוא כמו נִשַּׁנִי, והוא עבר מבנין פִּעֵל מנחי הלמ"ד על משקל צִוַּנִי, מן נָשִׁיתִי טוֹבָה (איכה ג יז).

נִשְׁתָּוָה

[עריכה]

וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה (משלי כז טו)

מלה מורכבת מן בינוני נִפְעַל לנקבה ומבינוני לנקבה מבנין הִתְפַּעֵל; כי מבנין נִפְעַל לבד היה נִשְׁוָה על משקל נִגְלָה, ומבנין הִתְפַּעֵל לבד היה מִשְׁתַּוָּה על משקל מִתְגַּלָּה. אלא שהוא"ו היתה ראויה להדגש כדין כל הִתְפַּעֵל, אלא שנפל הדגש להקל. גם נקדמה שי"ן פ"א-הפֹעל לתי"ו הִתְפַּעֵל, כדין אותיות ז"ס ש"ץ.

אות הסמ"ך

[עריכה]

סַלְסְלֶהָ

[עריכה]

סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ (משלי ד ח)

צווי ליחיד מפעלי הכפל עם כנוי הנסתרת, כפול בו פ"א-הפֹעל אחר עי"ן-הפֹעל. וזולת הכנוי היה סַלְסֵל, על משקל קַלְקֵל, גַּלְגֵּל, וכבר דברתי בם בספר הבחור במאמר ב בעקר יג.

סֹעָה

[עריכה]

סֹעָה מִסָּעַר (תהלים נה ט)

הוא בינוני לנקבה מהקל מנחי למ"ד ה"א על משקל עַיִן רֹאָה (משלי כ יב), וענינו לפי מקומו לשון התעוררות, ואין לו דומה במקרא. ויש אומרים שהוא לשון נסיעה, ונפלה ממנו נו"ן פ"א-הפֹעל, ודינו נוֹסְעָה בינוני לנקבה. ולזה נוטה דעת רש"י, אבל אינו נכון בדקדוק, כי לא תפול הנו"ן בבינוניים לעולם.

אות העי"ן

[עריכה]

עֻלְפֶּה

[עריכה]

וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה (יחזקאל לא טו)

בינוני תואר מבנין פֻּעַל, והה"א נוספת, כמו צִחֵה (ישעיהו ה יג), אִשֶּׁה, ודומיהם, והראוי עֻלָּף על משקל אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג ב).

עֵיפָתָה

[עריכה]

עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל (איוב י כב)

הוא בלשון נקבה, הנפרד ממנו עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה (עמוס ד יג), ובא בשני סימני הנקבה, כמו יְשׁוּעָתָה (יונה ב י), עֶזְרָתָה (תהלים מד כז). ויש אומרים כי שרשו עוף, והה"א לכנוי הנקבה וראויה להיות במפיק, והרבה הדומין לה, והראשון נכון.

אות הפ"א

[עריכה]

פָארוּר

[עריכה]

כָּל פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר (יואל ב ו)

שרשו פאר, ונכפלה בו הלמ"ד, כמו שַׁבְּלוּל (תהלים נח ט), והוא מלשון פאר. ויש אומרים ששרשו פרר, והאל"ף נוספת, והוא מלשון וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר (במדבר יא ח). והפירוש הראשון הוא כדברי מנחם בן סרוק, והשני כדברי דונש בן לברט. ורש"י ויונתן פירשו כדברי דונש.

פְּדָעֵהוּ

[עריכה]

פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת (איוב לג כד)

יש אומרים שהעי"ן נוספת, והוא כמו פְּדֵהוּ. וזה לא יתכן, כי לא תבא אות נוספת באמצע המלות, רק אותיות יהו"א. ויש אומרים כי העי"ן במקום אל"ף, והראוי פְּדָאֵהוּ, והאל"ף היא במקום ה"א השורש, כמו מן תלה – אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה (ש"ב כא יב), ודומיהם רבים. ויש אומרים על פֶּתַע, שהעי"ן תמורת אל"ף של פִּתְאוֹם, ויהיה בְּפֶתַע פִּתְאֹם (במדבר ו ט) כפל מלה, כמו בִּמְאֹד מְאֹד (שמות א ז). ואני אומר כי במלת פְּדָעֵהוּ העי"ן במקום ה"א ממש, ויהיה פדע כמו פדה, כמו וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ (משלי יז יד), שהוא כמו הִתְגַּלָּה, על דעת רבינו שלמה ז"ל.

פַּרְשֵׁז

[עריכה]

פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ (איוב כו ט)

הוא כמו פָּרַשׂ בשי"ן שמאלית, והזי"ן נוספת. וצריכין לומר כי בעבור רבוי התנועות שב הקמץ לפתח. ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מן פָּרַשׂ שַׁדַּי זִיו (שבת פח ב).

אות הצד"י

[עריכה]

צִחֵה

[עריכה]

צִחֵה צָמָא (ישעיהו ה יג)

שם תואר מהכפולים, שרשו צחה, והה"א נוספת על משקל אִשֶּׁה לַייָ (שמות כט יח). ויש אומרים כי הוא פעל עבר מבנין הקל מנחי הלמ"ד, שרשו צחה, וראוי להיות צחה על משקל צוה, ונהפך הקמץ-גדול לקטן, והוא מלשון צווחה.

צִמְּתוּתֻנִי

[עריכה]

בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי (תהלים פח יז)

מלה מורכבת מן צִמְּתוּ עבר לנסתרים ומן צִמַּתְתֶּם עבר לנמצאים, שניהם מבנין פִּעֵל הדגוש. כי אם היה הכנוי מן צִמְּתוּ לבד היה צִמְּתוּנִי, ומן צִמַּתְתֶּם לבד היה צִמַּתְתֻּנִי. ויש אומרים שבא כפול לחזק הענין, כמו יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם (תהלים מה ג), וירצה לומר צִמְּתוּנִי וצִמְּתוּנִי גם פעמים רבות.

צֹנֶה

[עריכה]

צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם (תהלים ח ח)

חסר האל"ף הכתובה במלת צֹאן, והיא במקום וא"ו השרשית כי שרשו צון, והה"א היא נוספת. ונהפכה לאל"ף נעה במלת וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם (במדבר לב כד), כמו שפירש רבינו שלמה בשם רבי משה הדרשן.

צָקוּן

[עריכה]

צָקוּן לַחַשׁ (ישעיהו כו טז)

יש אומרים שהוא עבר קל מנחי העי"ן, שרשו צוק, ובא בתוספת נו"ן, וזולת הנו"ן היה צָקוּ, על משקל צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי (איכה ג נד). ויש אומרים שהוא עבר קל מנחי פ"א יו"ד, שרשו יצק, ותחסר יו"ד השורש בעבר, כמו וְהַיּוֹם רַד מְאֹד (שופטים יט יא), ומשפטו בתשלומו עם נו"ן הנוספת יָצְקוּן, על משקל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ (דברים ח טז). ולדעת רבינו שלמה הוא שם דבר, וכן יסד הפייט: צָקוּן לַחֲשָׁם קְשׁוֹב (סליחות - ישראל נושע בה').

אות הקו"ף

[עריכה]

קָבָה

[עריכה]

קָבָה לִּי (במדבר כב יא)

על משקל אָרָה לִּי (במדבר כב ו) כאשר בארתי במקומו.

קָחָם

[עריכה]

קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע יא ג)

עבר קל עם כנוי הנסתרים, והיה ראוי לְקָחָם, ובא בחסרון הלמ"ד, שאין כן מנהג בעבר רק בעתידים – אֶקַּח, יִקַּח וכולי. ובא כמוהו העבר בחסרון הלמ"ד במלת קָח עַל מַיִם רַבִּים (יחזקאל יז ה), שהוא כמו לָקַח. ויש אומרים שהוא מקור מבנין הקל, הראוי בתשלומו לָקְחָם על משקל עָזְבָם (ירמיהו ט יב), ותחסר ממנו גם כן למ"ד בכל"ם, והראוי לְלָקְחָם, ובהעדר פ"א-הפֹעל הוטלה תנועתה שהוא הקמץ-חטוף תחת עי"ן-הפֹעל, והוסב לקמץ רחב – קָחָם.

קָסֳמִי

[עריכה]

קָסֳמִי נָא לִי (ש"א כח ח)

צווי מהקל מהשלמים לנקבה, והראוי קָסְמִי על משקל מָלְכִי עָלֵינוּ (שופטים ט י), והוסב החטף-קמץ תחת עי"ן-הפֹעל כאילו היתה העי"ן גרונית. וכן הוסב במלת כְּקָרָבְכֶם (דברים כ ב), כמו שכתבתי שם.

אות הרי"ש

[עריכה]

רָד

[עריכה]

וְהַיּוֹם רָד מְאֹד (שופטים יט יא)

פעל עבר לנסתר מבנין הקל, והיה ראוי יָרַד, ובא בחסרון יו"ד פ"א-הפֹעל שלא כמנהג בעוברים. וכמוהו צָקוּן לַחַשׁ (ישעיהו כו טז), כמו שכתבתי לעיל. ולכן הוא רָד קמוץ, להורות שהוא עבר. וכן המסורת עליו: לית קמץ, וא' רַד עִם אֵל (הושע יב א), הוא בפתח כמנהג הכפולים, כי שרשו רדד.

רֻטְפַשׁ

[עריכה]

רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ (איוב לג כה)

יש אומרים שהוא פעל של ארבע אותיות, וענינו לפי מקומו: נתרכך. ויש אומרים שהיא מלה מורכבת משתי מלות, רוצה לומר רטוב ופש. ויש אומרים כי רֻטְפַשׁ בא"ת ב"ש רטוב – הפ"א וא"ו והשי"ן בי"ת.

אות השי"ן

[עריכה]

שָׁאטְךָ

[עריכה]

שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ (יחזקאל כה ו)

מקור מבנין הקל מן השלמים עם כנוי הנמצא, והיה ראוי להיות שָׁאְטְךָ על משקל שָׁכְבְּךָ, והוסב החטף-קמץ הראוי להיות תחת הפ"א קמץ-רחב, ואל"ף עי"ן-הפֹעל נחה. ויש אומרים כי הוא שם, והיה ראוי להיות שְׁאָטְךָ מן בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ (יחזקאל לו ה), ולהניח האל"ף כדי להקל הוטלה תנועתה על השי"ן והיה לקמץ-רחב.

שֹׁכַנְתְּ

[עריכה]

שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים (ירמיהו נא יג)

הוא על משקל יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן (ירמיהו כב כג), וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), וכבר בארתים במקומם.

שִׁפְרָה

[עריכה]

בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה (איוב כו יג)

יש אומרים שבי"ת בְּרוּחוֹ נוספת כבי"ת בְּיָדֶיהָ טָווּ (שמות לה כה), ויהיה שִׁפְרָה עבר לנסתר מבנין פִּעֵל הדגוש על משקל בִּקְשָׁה (קהלת ז כח), ונפל ממנו הדגש להקל. ויש אומרים שהה"א נוספת, כמו שִׁפֵּר. ויש אומרים שהה"א אות רביעית בו, והוא על משקל טִחְוָה מן כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא טז), כמו שכתבתי במקומו. ויבנה ממנו כל הבנין – שִׁפְרָה, שִׁפְרֵיתָ וכולי.

אות התי"ו

[עריכה]

תְּאֵהֲבוּ

[עריכה]

תְּאֵהֲבוּ פֶתִי (משלי א כב)

יש אומרים שהוא עתיד מהקל, והראוי תֶּאֶהְבוּ על משקל יֶחֶרְדוּ (הושע יא יא), אלא שנמשכה האל"ף בצרי לפי שהיא גרונית, והסגול הראוי תחת תי"ו האית"ן הוסב לשוא לסבה זו. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין פִּעֵל הדגוש, והראוי תְּאָהֲבוּ על משקל וְאִם תְּמָאֲנוּ (ישעיהו א כ), והוסב הפתח לצרי.

תֹּבֵא

[עריכה]

אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י)

מלה זרה משתי ענינים, שתחסר אל"ף פ"א-הפֹעל מהמכתב, והומרה ה"א למ"ד-הפֹעל באל"ף. והראוי: תֹּאבֶה.

תְּאָכְלֵהוּ

[עריכה]

תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח (איוב כ כו)

יש אומרים כי היא מהבנין הדומה למרובע, והוא כמו תְּאוֹכֵל אוֹתוֹ, הוא"ו הראויה אחר האל"ף היא אות רביעית, ובעבור סמיכות הכנוי שב חולם לקמץ-חטוף. וכבר בטלתי מציאות זה הבנין מכל וכל בספר הבחור במאמר ב בעקר ח. ויותר נכון לומר שהוא כמו תֹּאכְלֵהוּ, עתיד מבנין הקל, אלא שהוסב החולם הראוי להיות בתי"ו האית"ן והיה לחטף-קמץ תחת האל"ף.

תָּאֳמֵי

[עריכה]

תָּאֳמֵי צְבִיָּה (שה"ש ז ד)

על משקל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה (נחמיה יג כט), ושם בארתים. אבל הראשון הוא תְּאוֹמֵי צְבִיָּה (שה"ש ד ה), ונתנו בעלי המסורת בהם סימן: תְּתָאוּ לָכֶם (במדבר לד ז), והמשכיל בסימני המסורת יבין זה. ובספר באור דרכי המסורת אשר הסכמתי לחבר יבוארו בו דברים אלה וכיוצא באלה כיד יי הטובה עלי.

תֵּאָמַנָה

[עריכה]

עַל צַד תֵּאָמַנָה (ישעיהו ס ד)

הה"א נוספת, והוא לשון יחידה, כמו תֵּאָמַן, ורוצה לומר כל אחת ואחת. ויש אומרים שהנו"ן היתה ראויה להדגש להבלעת נו"ן למ"ד-הפֹעל, ובא רפה כגון הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה (רות א יג), כאשר אבאר במקומו, והוא עתיד לנסתרות מבנין נִפְעַל.

תָּבוֹאתָה

[עריכה]

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף (דברים לג טז)

עתיד לנסתרת מהקל, והראוי תָּבֹא, ובא הה"א ותי"ו נוספות, כמו שנוספה אחת מהן במלת וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה (ישעיהו ה יט), וכמו שנוספו שתיהן בפעלים נִפְלְאַתָה (ש"ב א כו), הֶחְבְּאַתָה (יהושע ו יז), כמו שכתבתי בכל אחד מהם, וכלם להכפל ולחזק הענין.

תְּבוֹאַתְךָ

[עריכה]

תְּבוֹאַתְךָ טוֹבָה (איוב כב כא)

יש אומרים שהוא עתיד לנסתרה מהקל, והתי"ו השנית היא במקום ה"א הנוספת במלת וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה (ישעיהו ה יט), והיא נחה, והוא כמו תְּבוֹאֲךָ. ויש אומרים כי הוא מורכב מעתיד לנסתרת מהקל, רוצה לומר מן תָּבֹא ומן בָּאָה, כי מן תָּבֹא תאמר עם הכנוי תְּבוֹאֲךָ, ומן בָּאָה תאמר בָּאַתְךָ, הרי תְּבוֹאַתְךָ מורכב משניהם. וזהו יותר נכון מהראשון.

תִּדֹּמִּי

[עריכה]

גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי (ירמיהו מח ב)

עתיד מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן, שרשו דום, והראוי תִּתְדוֹמְמִי על משקל תִּתְבּוֹנְנִי. ובא דגש האל"ף [צ"ל: הדל"ת] להורות על תי"ו הִתְפַּעֵל, והאות הכפולה חסרה. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין נִפְעַל מהכפולים, ודגשות הדל"ת להורות על נו"ן הבנין. וזהו יותר נכון, כי אין דרך שתחסר האות הכפולה בנחי העי"ן רק בכפולים, כמו שבארתי במלת הֵרֹמּוּ (במדבר יז י), וַיֵּרֹמּוּ (יחזקאל י טו), וכאשר אבאר עוד במלת תִּשּׁוֹמֵם (קהלת ז טז) אם ירצה השם.

תֵחֵל

[עריכה]

כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת (ויקרא כא ט)

יש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל מהכפולים, והראוי תָּחֵל, כמו אָחֵל תֵּת (דברים ב כה), אלא שבא קמץ-קטן תמורת קמץ-גדול, והוא לשון התחלה. ויש אומרים שהוא לשון חלול, והיה ראוי להיות תֵּחַל בפתח תחת החי"ת, כמו אֵיךְ יֵחָל (ישעיהו מח יא), אלא שבא קמץ-קטן תחת פתח-גדול, והוא עתיד לנסתרת מנִפְעַל הכפולים, שרשו חלל. וכן דעת רבינו שלמה, שפירש שתתחלל על ידי זנות. ואף על פי שתִּתְחַלֵּל הוא מבנין הִתְפַּעֵל, כן דרכו של רש"י ז"ל ברוב המקומות, אינו מבדיל בין נִפְעַל והִתְפַּעֵל. כמו שפירש על וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה): לשון הִתְפַּעֵל – וַתִּקָּבֵר, וַתִּשָּׁבֵר. עד כאן לשונו. והנה וַתִּקָּבֵר, וַתִּשָּׁבֵר מבנין נִפְעַל. ואם יאריך האל חיי אחבר קונטרס אחד, אבאר בו כל דברי רש"י אשר דבר בדקדוק, כי בהרבה מקומות יצא מדרך הדקדוק, בהיות כי מלאכת הדקדוק לא היתה נגמרת בימיו, גם בהרבה מקומות היטיב את אשר דבר, ואני אפרש כל אחד ואחד במקומו.

תְּחוֹלֶלְכֶם

[עריכה]

וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיהו נא ב)

יש אומרים שהוא תואר לנקבה עם תי"ו האמנת"י, על משקל תְּקוֹמֵם מן וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (תהלים קלט כא), כאשר בארתי שם. וזה איננו נכון בעיני, שאם כן היה לו לומר תְּחוֹלְלַתְכֶם בתי"ו סימן הנקבה. ויותר נכון לומר להיותו עתיד לנסתרת עם כנוי הנמצאים מבנין פִּעֵל הדגוש מנחי העי"ן, אשר קראו קצת המדקדקים 'דומה למרובע', והרי כמו תְּחוֹלֵל אתכם. אבל לפי זה צריכים אנחנו לומר כי הוא עתיד במקום עבר, וענינו חוֹלְלָה אתכם.

תֻּכּוּ

[עריכה]

וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ (דברים לג ג)

עבר לנסתרים מבנין פֻּעַל מנחי הלמ"ד, שרשו תכה, על משקל וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא). אבל עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד (ישעיהו א ה), הוא עתיד לנמצאים (עבר) מבנין הָפְעַל מחסרי הפ"א ונחי הלמ"ד, על משקל תֻּטּוּ מן נטה. ויש אומרים כי תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ כמו הֻכּוּ, והתי"ו תמורת ה"א, כמו תִרְגַּלְתִּי (הושע יא ג) שהוא כמו הִרְגַּלְתִּי, כאשר אבאר במקומו, והוא מגזרת עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, אלא שזה עבר וזה עתיד כאשר כתבתי.

תֶּמְחִי

[עריכה]

(וְחַסְדְּךָ מִלְּפָנַי) [צ"ל: וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ] אַל תֶּמְחִי (ירמיהו יח כג)

יש אומרים שהוא עתיד מהקל מנחי הלמ"ד, והיו"ד במקום ה"א למ"ד-הפֹעל, והסגול בתי"ו במקום חירק, והראוי תִּמְחֶה. וכן אַל תֶּמַח חֲסָדַי (נחמיה יג יד) שהוא בסגול, כמו תִּמח בחירק. ויש אומרים שהוא מבנין הִפְעִיל, ופתח-קטן שבתי"ו תמורת פתח-גדול כמנהג בבנין הזה בהעדר הלמ"ד, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר י.

תָמְנוּ

[עריכה]

חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ (איכה ג כב)

יש אומרים כי הוא כמו תָּמְמוּ, עבר מהקל מהכפולים, והנו"ן במקום הכפל, כמו לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ (ישעיהו כג יא), שהוא כמו מָעֻזְזֶיהָ, וכן תַּמְנוּ חֵפֶשׂ (תהלים סד ז). אבל רש"י פירש כי התי"ו בזה תמורת טי"ת, והוא טָמְנוּ חֵפֶשׂ. ואיננו דחוק, כי כן התחלף תי"ו בטי"ת במלת נִּצְטַדָּק (בראשית מד טז), וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט ד) ודומיהם. אבל המתרגם נוטה לדעת הראשון. ויש אומרים כִּי לֹא תָמְנוּ הנו"ן וא"ו למדברים-בעדם, כמו הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ (במדבר יז כח), ובשניהם היתה המ"ם ראויה להדגש לחסרון הכפל ונפל הדגש להקל, ורבים דומיהם.

תֵּעָגֵנָה

[עריכה]

הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה (רות א יג)

יש אומרים שהוא עתיד לנמצאת מנִפְעַל, שרשו עגן, והיה ראוי תֵּעָגֶנְנָה, ולפגישת שני הנו"נין חסרו נו"ן האחת השורש. והיתה נו"ן הרבות ראויה להדגש ולומר תֵּעָגֶנָּה, ובא הנח תמורת הדגש. ויש אומרים שהוא מנחי למ"ד ה"א, שרשו עגה, והוא מלשון עכוב ואיחור, ואין לו דומה במקרא. וכן מצאתי שירה מהמשוררים הקדמונים אשר שמש בו לענין העכוב והתוחלת באמרו באחד מבתי שיריו: אצוה וגם אבכה אליהן וְאֵעָגֶה ועדיהן אקוה. ואינו נכון בעיני, כי אם היה משורש עגה, היה ראוי להיות תֵּעָגֶינָה – היו"ד במקום ה"א השורש והגימ"ל נקודה בסגול, כמו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (ויקרא ד ב).

תְּעֻגֶנָה

[עריכה]

תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם (יחזקאל ד יב)

עתיד לנמצא עם כנוי הנסתרת מנחי העי"ן, והרי הוא כמו תָּעוֹג אותה, והיתה הנו"ן ראויה להדגש, ובא הנח תמורתו. ויש אומרים שהוא עתיד לנסתרת על משקל תְּפוּצֶינָה (זכריה א יז), תְּשֻׁבֶינָה (יחזקאל טז נה), והנו"ן רפויה כמשפט כל נו"ן-ה"א סימן הרבות, ופירש: תעוגינה הנשים לעיניהם.

תִקֳּבֶנּוּ

[עריכה]

גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ (במדבר כג כה)

עתיד מהקל מחסרי הפ"א, שרשו נקב מן וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ (ויקרא כד טז), על משקל כִּי [אִם] יְיָ יִגָּפֶנּוּ (ש"א כו י). ויש אומרים שהוא מהכפולים, שרשו קבב, כמו במלת קֹב. והיה ראוי להיות תְּקֻבֶּנּוּ, על משקל וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ (ישעיהו כח כח), שרשו דקק, ונקדם הדגש הראוי להיות בעי"ן-הפֹעל להיות בפ"א-הפֹעל, כמו שנקדם במָה אֶקֹּב (במדבר כג ח), וַיִּדֹּם (ויקרא י ג) וַיִּתְּמוּ (דברים לד ח) ודומיהם.

תִקְרֶאנָה

[עריכה]

תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה (שמות א י)

הה"א והנו"ן סימן הנסתרות, ורוצה לומר 'מלחמה ומלחמה', או 'קורות מלחמה'. ויש אומרים כי הה"א והנו"ן סימן הנסתרת, והיתה הנו"ן ראויה להדגש ובא הנח תמורתו, כמו שכתבתי לעיל במלת תְּעֻגֶנָה (יחזקאל ד יב). והרי הוא כמו תִּקְרָא אוֹתָהּ רוצה לומר העִיר או העֵדָה.

תִרְגַּלְתִּי

[עריכה]

וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם (הושע יא ג)

הוא שם בכנוי המדבר-בעדו, הנפרד ממנו תִּרְגֶּלֶת על משקל תִּפְאֶרֶת. ואיננו נכון, כי היה ראוי להיות מלרע על משקל תִּפְאַרְתִּי. לכן טוב לומר כי התי"ו במקום ה"א, והוא כמו הִרְגַּלְתִּי – עבר מבנין הִפְעִיל, כמו שכתבתי במלת תֻּכּוּ (דברים לג ג).

תָּרֹנָּה

[עריכה]

חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה (משלי א כ)

הה"א נוספת, והדג"ש בנו"ן לתפארת ההפסק, או להבלעת הכפל, כי שרשו רנן, והרי הוא כמו תָּרוֹן, ורוצה לומר כל חכמה וחכמה. ויש אומרים שהה"א והנו"ן סימן הרבות, על משקל תָּסוֹבְנָה או תְּסֻבֶּנָה, והרי הוא בתשלומו תָּרוֹנְנָה. אבל לפי שכתוב אחריו תִּתֵּן קוֹלָהּ, שהם בלשון יחידה, יותר נכון הפירוש הראשון.

תֶּשִׁי

[עריכה]

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי (דברים לב יח)

עתיד לנמצא מחסרי פ"א נו"ן ונחי הלמ"ד, שרשו נָשָׁה, והיו"ד במקום ה"א למ"ד-הפֹעל, והראוי תִּנְשֶׁה, והיתה השי"ן ראויה להדגש, ובא הנח תמורתו, כי הוא מלעיל. ויש אומרים שהוא מבנין הִפְעִיל, והראוי תַּנְשֶׁה, כמו שכתבתי במלת תֶּמְחִי (ירמיהו יח כג). ויש אומרים עוד ששרשו שָׁיָה, והראוי תִּשְׁיֶה כמו מן הָיָה – תִּהְיֶה, ובחסרון הה"א – תֶּשִׁי, כמו (מן) [צ"ל: מִי] זֶה אָמַר וַתֶּהִי (איכה ג לז), ואיננו רחוק.

תַשְׂמְאִילוּ

[עריכה]

כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ (ישעיהו ל כא)

כבר בארתי דקדוקו במלת וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית יג ט), ומשם תראנה.

תִּשּׁוֹמֵם

[עריכה]

לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם (קהלת ז טז)

יש אומרים שהוא מבנין הִתְפַּעֵל מהכפולים, ודגש השי"ן לחסרון תי"ו הִתְפַּעֵל, והראוי תִּתְשׁוֹמֵם. וזה איננו נכון בעיני, כי בהיות פ"א-הפֹעל שי"ן, ראוי לבא תי"ו הִתְפַּעֵל אחר שי"ן, ולומר תִּשְׁתּוֹמֵם. לכן יותר טוב לומר שהוא עתיד מבנין נִפְעַל, והראוי תִּשָּׁמֵם בקמץ, ובא בחולם עם הכפל על דרך הבאים בחסרון הכפל, כמו שכתבתי במלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י) ומלת תִּדֹּמִּי (ירמיהו מח ב) וזולתם הבאים על דרך זה.

תִּתָּבָר

[עריכה]

עִם נָבָר תִּתָּבָר (ש"ב כב כז)

עתיד לנמצא מבנין הִתְפַּעֵל מהכפולים, שרשו ברר, ומשפטו בתשלומו תִּתְבָּרָר, וכן הוא בתהלים יח (פסוק כז), ובנפול העי"ן כמנהג הכפולים היה תִּתְבַּר, וכדי שלא ידמה שרשו ברה, כמו מן גלה – וַיִּתְגַּל (בראשית ט כא), הבדילו בין שני השרשים, והשאירו שני קמצין שהיו בתִּתְבָּרָר גם כן בתִּתָּבָר, והדגש שבתי"ו השנייה היא להורות כי חסר מן התיבה אות אחת. ועוד בו דעת אחרת, ואזכרנה במלת תִּתַּפָּל (ש"ב כב כז).

תִּתְחַר

[עריכה]

תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים (תהלים לז א)

עתיד לנוכח מבנין הקל מהשלמים, שרשו תָּחַר, על משקל תִּפְעַל. ויש אומרים ששרשו חָרָה, והוא עתיד מבנין הִתְפַּעֵל, על משקל אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט), אבל לפי זה היתה החי"ת ראויה בקמץ כמו שהיתה קודם שנחסרה ה"א השורש – תִּתְחָרֶה, תִּתְגָּרֶה.

תִּתַּפָּל

[עריכה]

עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל (ש"ב כב כז)

יש אומרים שהוא עתיד לנוכח מבנין הִתְפַּעֵל, שרשו תפל, הראוי תִּתְתַּפָּל, ולפגישת ג' ת"וין חסרו האחת לסימן הבנין, ושמו דגש בתי"ו פ"א-הפֹעל להורות עליה. וכן אומרים על מלת תִּתָּבָר (ש"ב כב כז), ששרשו תבר, והראוי בתשלומו תִּתְתַּבָּר על משקל תִּתְתַּפָּל, והוא מהשרשים המתהפכים באותיותיהם וענינם אחד – תפל ופתל. כמו כֶּשֶׂב וכֶּבֶשׂ, שִׂמְלָה ושַׂלְמָה, זַעֲוָה וזְוָעָה ודומיהם רבים. וכבר התחלתי לחבר מהם פרק אחד מיוחד, אעתיר לאלוה וירצני ויטה חסדו עלי לעזרני להשלימו עם שאר החבורים אשר יעדתי והסכמתי לחבר בדקדוק לשון הקדש אמן.

אמר המחבר הנזכר / אשר בכתבו נכר
ספר הרכבה חברתי / וברומי אותו גמרתי
עתה שנית בו עברתי / הטבתי אשר דברתי
ובכן מידי הוא נמסר
בבית דניאל בומבירגו השר
ונדפס על ידי קורנילייו אריל קינד מכונה
אשר על המלאכה ממונה
ונשלם בהוד והדר
בשנת כ"ף א' אדר.


מהדורות סרוקות

[עריכה]
הטקסט בספר זה הושלם
הטקסט בספר זה הושלם