אבן עזרא על שמות א טז
<< | אבן עזרא על שמות • פרק א' • פסוק ט"ז | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאׇבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃
ויאמר בילדכן את העבריות — כל שהוא ממשפחת עֵבר, יקרא עברי, ועל אמונתו יקרא עברי. על כן "אבי כל בני עבר" (בראשית י, כא) – הבא מעבר הנהר. "עבר הנהר", משתי העברים.
אמר בן קֻריש, כי אל"ף אָבנָים — נוסף, מגזרת בנים, והטעם – המשבר; כמו "מי אפסים" (יחזקאל מז, ג). והנכון שהיא כמו "בָּאָבְנָיִם", והאל"ף שורש.
והמיתן אותו — בסתר, שלא יוודע הדבר, כי חמס היה עושה.
ומלת וָחָיה — קשה מאד בדקדוק והיא זרה, כי המשפט "וחיתה", כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו, כמשפט בסמוכים: "ולכל חית הארץ" (בראשית א, ל). והיה כן, בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א. אבל לא במבטא, כי הבדל יש ביניהן בשמות, כי תחילה תקרא ה"א, וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו. וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל – כי מלת "חי", גם "חיים" בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק כי "וארפכשד חי." (בראשית יא, יב) – מפעלי הכפל. וכמוהו "כי אם תם הכסף" (בראשית מז, יח), שהוא מן "תמם", ו"חיי" כמו רבים, "חיים". ולפי דעתו, כי זו הגזרה זרה. ואם איננו כן, יראנו ממנו פועל עתיד, כמו "אחוג", "יחוג", "לחוג", היה ראוי שיאמר "אחוי", "יחוי", "לחוי". או כמו "סב": "סבו ציון" (תהלים מח, יג), "סבי עיר" (ישעיהו כג, טז). והנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, אחר שלא מצאנו מגזרת "חי" אחת מכל הגזרות שהזכרנו, הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר: "אחיה", "נחיה", "יחיה", "תחיה", כמו יאמר מן ה.י.ה – "נהיה", "אהיה", "תהיה", "יהיה". ואם כן, הוא מגזרת ח.י.ה, כמו ה.י.ה. ואף על פי שמצאנו שיאמר "וארפכשד חי" בלשון עבר, לא נחוש לכל זה, אף על פי שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה, בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שורש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז, יב), כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו; והעד, "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב, א), והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה. והיה זה, בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא, כמו "עבדו ואמתו" (שמות כ, יג). וסימן לשון רבים, "פרו ורבו" (בראשית א, כב). וגם יש וי"ו נוסף, כמו "בנו בעור" (במדבר כד, ג). ואילו היה וי"ו שורש, היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו, יחיד ורבים ונוסף, ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד, שלא תבא שורש באחרונה, כי הוא סימן יחיד מדבר, יָדִי; גם יָדָי. וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד, י). וסימן נקבה, "דעי וראי" (שמואל א כה, יז). ויו"ד היחוס, "העברי או העבריה" (דברים טו, יב). גם נוסף בפעלים, "המגביהי" (תהלים קיג, ה), "להושיבי" (שם, ח); גם בשמות, "בני אתונו" (בראשית מט, יא); גם במלות הטעם: "זולתי" (דברים א, לו), "מני אפרים" (שופטים ה, יד). ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שורש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה – זרה, והיא כמו "וחיתה", ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי: