משנה כלאים ט ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ט · משנה ח | >>
אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז טז.
רבי שמעון בן אלעזר אומר, נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו.
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא טָווּי וְאָרוּג,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז",
- דָּבָר שֶׁהוּא שׁוּעַ טָווּי וְנוּז.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
- נָלוֹז וּמַלִּיז הוּא אֶת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָלָיו:
אין אסור משום כלאים, אלא טווי ואריג, שנאמר: "לא תלבש שעטנז"(דברים כב, יא), דבר שהוא שוע טווי ונוז.
- רבי שמעון בן אלעזר אומר: נלוז, ומליז הוא את אביו שבשמיים עליו.
שוע - הוא הטרוף, שהוא ממחק פני הבגד, ותרגומו "וטח את הבית"(ויקרא יד, מב), "וישוע ית ביתא".
וטווי - הוא לערב צמר ופשתים יחדו, ויטווה מהם חוטים.
ונוז - הוא שארוג משניהם האריגה, והוא לשון הארמניים, ועניינו אצלם החבור, ושיתאחה וישוב כאחד.
וכשיתערב הצמר בפשתים, ויטוו משניהם חוטין, ויעשו מן הטווי ההוא בגד, ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו, כמו שיעשו בבגדי מלף הידועים, אז יהיה הבגד ההוא כלאים, וזה כלאים מן התורה. והוא שלא יהיו כלאים, עד יהיו נחברים אלו שלשה הענינים כולם, וכל מה שאינו כך, הוא כלאים מדברי סופרים. וזו הלכה פסוקה באמת, ואין בו ספק, וכן אמרו בתלמוד. ואם מצאת לאחד דבר חולק על מה שאמרתי לך, אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא, האמורה בגמרא נדה (דס"א).
ונלוז ומליז - הוא נוטה מן האמת, ומרחיק רחמי הקב"ה ממנו, לעברו מצוות שצווה הקב"ה, בדבר שאין בו תאווה שתכריחהו, וזה עוון גדול. וגזרת "נלוז ומליז", ממלת "אל ילוזו מעיניך"(משלי ג, כא):
שוע. לשון שעיעות תרגום חלקת צואריו שעיעות (בראשית כז) שהצמר טווי בפני עצמו ושוע בפני עצמו וכן הפשתן שוע בפני עצמו וטווי בפני עצמו ואחר כן נוז דהיינו שניהן ארוגין יחד ולא כרבינו תם דמפרש נוז משזר ואריג מדכתיב יחדו דהכא משמע בהדיא דמשעטנז נפקא לן אריג וכן בירושלמי וכן בפרק קמא דיבמות ושם הארכתי:
נלוז ומליז. מרחיק את ישראל מאביהן שבשמים מלשון אל יליזו מעיניך (משלי ד):
שוע טווי ונוז - שוע סרוק במסרק ושוע חלק. איש חלק מתרגמינן גבר שעיע:
נוז - שזור דהיינו ב' חוטין שזורין יחד. ועיקר כלאים מן התורה שיהיה הצמר סרוק וטווי ושזור לבדו, וכן הפשתן סרוק וטווי ושזור לבדו, ואח"כ יהיו ארוגים יחדו או מחוברים יחד בשתי תכיפות דהוו כאריג. ומש"ה איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי תכלת שזורים הם דכתיב פתיל תכלת טווי ושזור, וכן חוט לבן, וכשמחברן יחד בשתי תכיפות הוו כלאים גמורים דאורייתא. והא דתנן הכא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כג) לא תלבש שעטנז, לאו למדרש אריג משעטנז דאריג מיחדו נפקא דדרשינן מיניה דאף שתי תכיפות הוי חבור, ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי. וראיתי לאחד מרבותינו שפירש שוע טווי הצמר לבד והפשתים לבד, ונוז כלומר ואח"כ נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד והכי מתישב לישנא דמתניתין שפיר טפי, והכי משמע בירושלמי ופירושים הרבה מצאתי לרבותי בפירוש שוע טווי ונוז וכולהו אית להו פרכא לבד מהאי דלית ליה פרכא:
נלוז ומליז - עקום ומעקם דרכי אביו שבשמים עליו. לשון אל ילוזו מעיניך (משלי ג):
אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז ובתוס' דפ"ק דיבמות ד' ה הקשה הר"י הלבן לר"ח שפירש כפי' הראשון שכתב הר"ב דלישנא דמתני' משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו' ואר"ת דע"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע וטווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא וכו' ע"כ וא"ת אמאי תני ארוג י"ל דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא ה"נ תני אריג דמדרשא דיחדו נפקא. ושע ונז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא. ולפירוש השני נמי י"ל דשוע שהוא לשון ארמי השגור בפי כל בימי התנאים וגם אחריהם הלכך לא איצטריך למתני דהא שע כתיב בהדיא ותרגומו ידוע אבל טווי דבנוטריקון וכן נמי אריג דנפקא לן מנוז שהיא מלה בלתי מפורסם פירושה שהוא ארוג ותדע דהא לפי' הראשון של הר"ב פירושה שזור הלכך איצטריך למתני. ומ"ש הר"ב דלפי' השני לית ליה פרכא איכא למיפרך דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מיניה שתי תכיפות דהכי משמע כמו שכתב בפירוש הראשון וכל שכן אריג. [*והתוס' דיבמות הקשו ג"כ דמ"ש שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתן יחד ועוד הקשו מכח הסוגיא דפרק האשה (נדה דף סא ע"ב) ] ולפירוש הרמב"ם קשה דפי' שוע מחליק פני הבגד הוו הני מלאכות שלא כסדרן. ובחבורו פסק בספ"ק בהפך ממ"ש בפירושו. ועיין שם בכ"מ:
ר"ש בן אלעזר אומר נלוז. לפי' הראשון של הר"ב שהוא פירוש רבינו תם בתוס' דפ' האשה במס' נדה ד' סא ע"ב מביאים שם בתוס' ראיה דנוז שזור כדקאמר הכא נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אנטור"ש הוא בלע"ז לשון עקש ופתלתול. ע"כ. [*ונלוז ל' עקום כמו אל יליזו מעיניך הרא"ש]:
ומליז הוא את אביו שבשמים. לשון הרמב"ם נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו לעברו מצות שצוה הקדוש ברוך הוא בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול:
(טז) (על המשנה) שוע טווי ונוז. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ובתוספות הקשה גם כן על פירוש הא' בדברי הר"ב דמתניתין משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו'. ואור"ת דעל כרחך לאו למדרש כל שעטנז קאתי כו' ואם תאמר אמאי תני ארוג. יש לומר דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא הכי נמתני ארוג דמדרשא דיחדו נפקא. ושוע ונוז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא ועיין באריכות:
אין אסור משום כלאים כו': שוע לשון חלק, שיהו פניהם חלוקים יחד במסרק. ועיין בתי"ט ובכסף משנה שם תמצא מה שדקדק בראש דבריו. וכתב הרש"ש ז"ל הכא משמע בהדיא דנוז פירוש ארוג, ודלא כפירוש ר"ת דפרקא קמא דיבמות דף ה' ובפרק האשה במסכת נדה דף ס"א, והתם פליגי אמוראי אי פירוש שעטנז או שוע או טווי או נוז כל חד לחודיה ומר זוטרא פליג דכולהו בעינן לחיובא וכתוב בספרים והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דאינו מלשון הגמרא אלא פסק משם גאון. וכן מצינו במסכת ברכות כמה והלכתא בפרק כיצד מברכין ואינו מעיקר הנוסחאות אבל כל המפרשים כראשונים והאחרונים גרסי ליה.
ולפי סברת מר זוטרא נראה לי לפרש מתניתין הכי, אין אסור משום כלאים ללקות עליו אלא טווי על גבי שוע כל מין לעצמו, שוע קרדאדו בלע"ז על שם שבנפוץ מחליקו תרגום חלק שעיע, וטווי כל אחד לעצמו, וארוגין שניהם ביחד והיינו בזמן שאין החוט של כל אחד שזור אלא יחידי הוא דבעינן ארוג והיינו טעמא דכי אין לחוט קיום דאינו שזור בעינן אריגה, אבל כשהחוט של צמר וכן של פשתים שזור בקשורין יחד סגי דכך שזורין כל אחד לעצמו וקשורין יחד כמו כל חד יחידי וארוגין, והיינו דאמרינן דכלאים מידחי מקמי ציצית ואמרו דמשום קשר העליון שמקושר הצמר אצל הפשתן מידחי, וטעמא משום דחוטי ציצית שזורין הן כדאיתא בספרי. נוז לשון עיקום, ובאריגה איכא עיקום שהחוטין של השתי חציין יורדין למטה וחציין עולין למעלה ואחר כך חוזרין והעליונים למטה והתחתונים למעלה וכן לעולם.
והראב"ד ז"ל כתב בפירוש תורת כהנים וזה לשונו, מיהו היכא דהוו שוע טווי חד חד לחודיה וקטר להו בהדי הדדי ההוא קטרא עביד להו כאילו שוע טווי ונוז בהדי הדדי, והא מלתא גמרינן לה מדאצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית והתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטווייתם אלא בנוזם בלבד דהיינו הקשר, וטעמא משום דציצית עשה ודחי לא תעשה שרי הא בעלמא הוה אסור מהתורה שמע מינה שהקשר חמור יותר מן הארוג ע"כ דבריו, ואינם מחוורין. גם דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת קדושים נוטין לומר דלא בעינן אריגה גבי כלאים והאיסור הוא מטעם יחדיו דשתי תכיפות הן חבור, ומתניתין לא משמעא הכי ובמה שפירשתי א"ש. רשב"א אומר נלוז מפרש דנוז, דתנן היינו נלוז והלמ"ד חסרה כמו בטווי שאין כאן אלא הטי"ת מלשון תועבת ה' נלוז מטה ומעקם דרכיו, ונלוזים במעגלותם בתלתולים ומעקשים כי הדבר הארוג מעוקם השתי כקשת בכל חוט של ערב והקשר גם כן יש בו עיקום, ומליז הוא אביו שבשמים, מטה השי"ת מדרכי רחמיו עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל עכ"ל ז"ל.
ועיין בהר"ן ז"ל סוף פרקא קמא דביצה, ויש מפרשים ומליז פירוש מרחיק, וראיתי מי שנקד ומליז המ"ם בצירי, ובירושלמי ניתני שע ולא ניתני טנז, ומשני אילו תנינן שע ולא תנינן טנז הוינן אמרין דוקא שוע דהיינו כגון לבדים אסורים הא טווי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וארוג אינו חייב דאינו חבור כל כך ומשום הכי אצטריך טנז אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג. ניתני שעט ולא ניתני נז, ומשני הוינן אמרין הא נוז מותר ומתניתין לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור ואפילו אינו טווי ומטעם נוז דהיינו עיקום וחבור. ניתני טנז ולא ניתני שע, ומשני הוינן אמרין הא שע מותר ומתניתין לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועים.
ובספר יראים סימן ס"א כתוב רשב"א אומר נוז נלוז מליז הוא לאביו שבשמים אף על פי שפירוש משזר נמי נוז הני תרווייהו נפקי מיניה שקולין הן ויבואו שניהם ע"כ. ועיין בספר הלבוש יו"ד סימן ש', ועיין בספר קרבן אהרן סוף פ"ד דפרשת קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתניתין:
יכין
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת