משנה כלאים ט ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ט · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הלבדים אסורים, מפני שהם שועים.

פיו של צמר בשל פשתן אסור, מפני שהם חוזרין באריג.

רבי יוסי אומר, משיחות של ארגמן אסורות, מפני שהוא מולל עד שלא קושר.

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו, אף על פי שהרצועה באמצע.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַלְּבָדִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שׁוּעִים.

פִּיו שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹזְרִין בָּאָרִיג.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
מְשִׁיחוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלֵל עַד שֶׁלֹּא קוֹשֵׁר.
לֹא יִקְשֹׁר סֶרֶט שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן לַחֲגֹר בּוֹ אֶת מָתְנָיו,
אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָאֶמְצַע:

נוסח הרמב"ם

הלבדין אסורין מפני שהן שועין פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג רבי יוסי אומר משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מותניו אף על פי שהרצועה באמצע.

פירוש הרמב"ם

לבדים. הם יריעות הצמר שאינן ארוגות אלא טרופות ונקרא בלשון ערב לבד:

ופיף של צמר בשל פשתן. עבותות של צמר ופשתן מפני שיתערבו חוטים אלו עם אלו כהתערב באריגה:

משיחות של ארגמן. עבותות של ארגמן מנהג עושיהן לקבץ בהם רבות ולקשור אותם מחוטי פשתן והוא אומר שהם כלאים שהחוט ההוא יפתל אותו עם הארגמן ואז יקשור בו ובמעשה ההוא שהוא פותל יהיה טווי וזה ענין שאמר מולל עד שלא קושר:

וסרט של צמר בשל פשתן. הוא להדביק מחגרת או אזור או אבנט מצמר ואחד מפשתן ברצועות עור בין שניהן כדי שיקשור קצה עור באזור הצמר וקצה האחר באזור הפשתן ומכאן שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתים ואפי' בחוטי משי או בחוטי צמר גפן וכל זה כלאים מדרבנן כמו שזכרתי לך ואין הלכה כר"י:

פירוש רבינו שמשון

הלבדין. טורפין הצמר והפשתן זה עם זה ומחברין כעין בגד ע"י אומנות בלא טויה ואריגה:

פיף של צמר ושל פשתן. אחר שמשלימין האורגין הבגד עושין בשפת הבגד ונקרא פיף ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיף מצמר:

מפני שחוזרין לאריג. כלומר דומים הם לאריג וי"מ מסבבין הן את האריג ובערוך פירש פיף צלצול של צמר:

ירושלמי (הל' ה) ניחני שוע ולא ניתני טווי אילו תנן שוע ולא תנא טווי הוינן אמרינן טווי מותר מתני' לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן אמרין נוז מותר מתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שחוזרין לאריג ניתני נוז ולא ניתני שוע אילו כן הוינן אמרינן שוע מותר מתניתין לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין:

משיחות של ארגמן. של צמר צבוע ארגמן ואסורין לחגור על גבי חלוק של פשתן מפני שהוא שולל שדרך לתופרן בחלוק או לקשרן שלא ינתק מן החלוק מלשון וכלן רשאים לשוללן למוללן ללקטן בפרק בתרא דמ"ק (דף כו:) וכמו קורע מתוך השלל מתוך המלל דהתם:

עד שלא קושר. כלומר קודם שיקשור בה מתניו דרכו לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן ובירוש' (שם) אמרינן משיחה של ארגמן אסורות אית תניי מותרות מאן דאסר בגין אילין טורסייא דהוא מכפת מאן דמתיר דהוא שנץ גרמיה והיא נחתה לה כלומר דאגד בה לבד ואינו כופתה בחלוק ועולה ויורדת:

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה ואפי' ישים ביניהן רצועה של עור אסור כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה הא' ומשיחות של צמר בראשה הב' וכשחוגר בה קושר ב' ראשיה של צמר ושל פשתן ביחד דאל"ה פשיטא דשרי ופוק חזי מה עמא דבר הסרבלין שלנו של צמר ויש בהן עורות של טלאים או של שפנים תפור מן הפשתן וההיא דתניא בתוספתא דאסור חלוק של צמר גמלים וארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן ל"ק מידי כדפרשינן לעיל והא דתנן נמי בסמוך שק וקופה מצטרפין לכלאים לא קשיא מידי כמו שאפרש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הלבדים - צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד. ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן, דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז, והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם:

פיו של צמר בשל פשתן - האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [ג'] וד' חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו, ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו של צמר:

מפני שחוזרין לאריג - מסבבין את האריג. פ"א דומין לאריג:

משיחות של ארגמן - יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן:

אסורות - לחגור על גבי חלוק של פשתן:

מפני שהוא מולל עד שלא קושר - שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשר בה מתניו:

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן - שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה:

אע"פ שהרצועה באמצע - כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה א' ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן זה בזה. דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום יז דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן:

פירוש תוספות יום טוב

[*משיחות. פירש הר"ב יתירים וחבלים עיין מ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה]:

[*אף על פי שהרצועה באמצע. כ' הר"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא"ש כתב דהך שרי טפי ע"ש במס' נדה פרק האשה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על הברטנורא) והרא"ש במסכת נדה כתב דהך שרי טפי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הלבדים אסורים כו':    רש"י והרמב"ם ז"ל סברי שהלבדים אסורין מה"ת ומפרשים דבר שהוא שוע או טווי או נוז אבל הרשב"א והרמב"ן ז"ל סוברים שהלבדים אינם אסורים מה"ת אלא מדרבנן מפני שהם שועים לבד והם מפרשים דבר ששוע וטווי ונוז שצריך שלשה אלו להיות כלאים ע"כ בקיצור מספר לקח טוב פ' קדושים. וכתב הר"ן ז"ל פרק במה אשה בשם ר"י ב"ר אשר דלא גזרו רבנן אלא בלבדין הרכין אבל בקשין אפי' מדרבנן מותרין והיינו איצטמא דתניא התם בבריי' דאין בה משום כלאים ע"כ. ולשון לבד לשון אחיזה ודבוק זה בזה מענין לבוד ותרגום ירושלמי מחזיק באזני כלב דלביד באודנוי דכלבא:

פיף של צמר:    אורילי"ו בלע"ז וקרוי פיף בחלוף פ"א בכ"ף תרגום שפת היאור כיף נהרא. ולשון הר' יהוסף ז"ל פיף פי' בערוך צלצול פי' חגורה קטנה. משיחות פי' בערוך לשונות של ארגמן. ופי' רש"י ז"ל בפ' המוצא תפילין לשונות של צמר שאינו טווי ע"כ והביא ראי' מפ' המוצא תפי' שאין פי' משיחות הוי חבלים כדפי' ר"ע ז"ל:

משיחות של ארגמן אסורות:    ירוש' אית תנאי תנו מותרות. מאן דתני אסורות דהוא מכפת ליה שתפורין המשיחות בחלוק ומאן דתני מותרות היינו שאינם תפורים אלא חוגרו על חגור של פשתן וכד איהו שנץ גרמיה היא נחתא לה:

לא יקשור סרט כו':    כתב הראב"ד ז"ל בפירושו למס' תמיד שמעתי שיש דוחקים לומר דהאי מתני' יחידאה היא משום דר' חנניה בן גמליאל קתני לה בתוספתא דכלאים ולאו מילתא היא דהשתא מיהא סתם לן תנא כוותיה ע"כ. ובס' יראים סי' ס"א כתוב ואין לומר הלכה כר' חנניה בן גמליאל דסתם מתני' כוותיה דמשם אין ראיה דההיא יחידאה היא דר' יוסי קתני לה לכולה מילתא וי"ל אחר שר' יוסי ור' חנניה קמו בחדא שיטתא רבים נינהו והוו רבים כנגד רבים דתוספתא דס"ל דחבור ע"י ד"א לאו שמיה חבור ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ וע' עוד שם:

בפי' ר"ע ז"ל. וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה וכו'. כ' עליו הרר"י ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דא"כ מאי רבותא היא זו שאמר אע"פ שהרצועה באמצע כיון דמשום הקשירה נאסר ע"כ נראה דמיירי בלא קשירה כמו שרוב העולם רגילין לחגור בלא קשירה ואין ראי' מן המנהג דמהא אסור מה"ת דאמרי' בספרי מנין שלא יקשור סרט וכו' ת"ל יחדו מ"מ. ומשמע שאע"פ שאינם מחוברים יחד אלא ע"י דבר אחר אסורין הן שגם זה קרוי יחד. וגם מה ששנינו בסוף פרקין והשק והקופה מצטרפין לכלאים אינו ר"ל דדוקא כשחבר החתיכות יחד אלא אפי' כשחתיכת בגד צמר עשוי טלאי לשק וחתיכת בגד פשתן עשוי טלאי לקופה וחבר השק והקופה יחד אסור משום כלאים עכ"ל ז"ל א"ה עמ"ש המחבר במשנה הסמוכה בשם תשובת הרשב"א.]:


פירושים נוספים