רמב"ם על כלאים ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על כלאים · ט

כלאים פרק ט[עריכה]

משנה א[עריכה]

אמר הכתוב בכלאי בגדים "צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא), ואמר בטומאת נגעים "בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יג, מז), ואמר בבגדי כהונה כולם, שלא יהו אלא מ"תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר" (שמות כח, ו), או מכולם או מאחד מהם.

ו"שש" - הוא פשתן.

ו"תכלת" - הוא צמר צבוע כעין תרשיש.

ו"ארגמן" - הוא הנקרא בערבי "ארגואן", והוא הצמר הצבוע בצבע "לאכא".

ו"תולעת שני" - הצמר הצבוע בשני, והוא ה"כרמז".

ואתה רואה, שהשנוי אינו נופל אלא בצבעים בלבד, ושני המינין הם צמר ופשתים. ואל יטעה אותך, מה שהוא אומר במקומות מן התורה, "כתונת בד" ו"מכנסי בד", שה"בד" שם הפשתן כמו כן.

ומה שאמר, אם רוב מן הגמלים מותר - רוצה לומר מותר לארוג אותו עם הפשתן.

וקנבוס - נקרא "אלקנבס" בערבי, וכשיגדל בארץ יצאו ממנו חוטים ידמו לפשתים, והבגדים הארוגים ממנה נמצאים לרוב.

ופירוש טרפן - כתשן זה עם זה:

משנה ב[עריכה]

שיריים וכלך - מיני משי הם, וידמו כאילו הם צמר ופשתים, מפני שאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתים, והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר.

אין עראי לכלאים - רוצה לומר שאסור ללבשם אפילו בדרך עראי, כמו שנתבאר באמרו לא ילבש כלאים, אפילו על גבי שאר בגדים זה על זה, ואפילו לגנוב את המכס אין לו רשות ללבשו, וכן היה מנהגם:

משנה ג[עריכה]

מטפחות הידים - הם המפות שינגבו בהם הידים.

ומטפחות הספג - מפות שינגבו בהם כל הגוף.

ומטפחות הספרים - מפות מספר תורה, שיאחוז בהם ספר תורה הקורא, בשעת קריאתו.

מטפחות הספרים - מפות המגלחים, ישימו אותם על כתפי המתגלח.

והלכה כרבי אלעזר, שהוא אוסר אלו השלש מטפחות משום כלאים:

משנה ד[עריכה]

תכריכי המת - הבגדים שילבישו המת. שהאדם כשימות, בטלו ממנו כל המצוות, ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור, ולא שום מצווה ממצוות הכתוב, כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו.

והמרדעת - הוא מרדעת החמור, ונקרא בלשון ערב "מרדעא":

משנה ה[עריכה]

רוצה לומר שמותר להם מכירת כלים של כלאים, ולהשליכם על גביהם, ובלבד שלא יתכוון להתחמם בהם, או לכסות גופו מן השמש.

וצנועים - הם המדקדקים במצוות.

ומפשילין במקל - הוא שישים אותם בקצה המטה, וישים המקל על כתפו, כדי שלא תגע לגופו:

משנה ו[עריכה]

כל זה מבואר:

משנה ז[עריכה]

אלו השמות כולם לא עמדנו על פירושם, אבל העניין ידוע ומובן, והוא שכולם הם בגדי צמר, ילבישו בהם הרגליים והשוקיים, כי הוא אמר שאסור ללבשם, עד יחקור עליהם אם הם תפורים בפשתן.

ואמר רבי יוסי, שהבאים ממדינת הים ומאיי הים אינן צריכות בדיקה, שכולן יתפרו אותן בחוטי קנבוס, שהפשתן אינו נמצא אצלם. ודברי רבי יוסי היה אומר בשם מי שהגיד לו, בזמן שלא היה נמצא פשתן בכל הארץ. וכן אמר בתלמוד, "הדא דתימא בראשונה, שלא היה הפשתן מצויה בכל מקום, אבל השתא שהפשתן מצויה בכל מקום, צריכא בדיקה".

ומעל של זרד - הוא דמות של מנעל שנותנין תחת כף הרגל, להלוך בה על היצועים והכסתות:

משנה ח[עריכה]

שוע - הוא הטרוף, שהוא ממחק פני הבגד, ותרגומו "וטח את הבית" (ויקרא יד, מב), "וישוע ית ביתא".

וטווי - הוא לערב צמר ופשתים יחדו, ויטווה מהם חוטים.

ונוז - הוא שארוג משניהם האריגה, והוא לשון הארמניים, ועניינו אצלם החבור, ושיתאחה וישוב כאחד.

וכשיתערב הצמר בפשתים, ויטוו משניהם חוטין, ויעשו מן הטווי ההוא בגד, ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו, כמו שיעשו בבגדי מלף הידועים, אז יהיה הבגד ההוא כלאים, וזה כלאים מן התורה. והוא שלא יהיו כלאים, עד יהיו נחברים אלו שלשה הענינים כולם, וכל מה שאינו כך, הוא כלאים מדברי סופרים. וזו הלכה פסוקה באמת, ואין בו ספק, וכן אמרו בתלמוד. ואם מצאת לאחד דבר חולק על מה שאמרתי לך, אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא, האמורה בגמרא נדה (דס"א).

ונלוז ומליז - הוא נוטה מן האמת, ומרחיק רחמי הקב"ה ממנו, לעברו מצוות שצווה הקב"ה, בדבר שאין בו תאווה שתכריחהו, וזה עוון גדול. וגזרת "נלוז ומליז", ממלת "אל ילוזו מעיניך" (משלי ג, כא):

משנה ט[עריכה]

לבדים - הם יריעות הצמר שאינן ארוגות אלא טרופות, ונקרא בלשון ערב "לבד".

ופיף של צמר בשל פשתן - עבותות של צמר ופשתן, מפני שיתערבו חוטים אלו עם אלו, כהתערב באריגה.

משיחות של ארגמן - עבותות של ארגמן. מנהג עושיהן, לקבץ בהם רבות ולקשור אותם מחוטי פשתן, והוא אומר שהם כלאים, שהחוט ההוא יפתל אותו עם הארגמן ואז יקשור בו, ובמעשה ההוא שהוא פותל יהיה טווי, וזה ענין שאמר מולל עד שלא קושר.

וסרט של צמר בשל פשתן - הוא להדביק מחגרת או אזור או אבנט מצמר, ואחד מפשתן, ברצועות עור בין שניהן, כדי שיקשור קצה עור באזור הצמר, וקצה האחר באזור הפשתן. ומכאן תבין, שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתים, ואפילו בחוט משי או בחוט צמר גפן. וכל זה כלאים מדרבנן, כמו שזכרתי לך.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה י[עריכה]

אותות הגרדין, והכובסין - הם סימני האורגין וכובסי הבגדים, שהם עושים סימנים בבגדיהם, כדי שלא יתערבו. ואם יעשה סימן בחוטי צמר על בגד פשתים, או הפך, הרי זה כלאים.

ותוכף תכיפה אחת - להכניס חוט בשני בגדים כאחד, וכשימשכהו אדם נמשך במישור. והוא אומר ששני הבגדים ההם אינן מחוברים, ואם נטמא האחד לא נטמא השני, וזהו עניין שאמר אינו חיבור. ואם האחד מהם פשתן והשני צמר, אין בהם משום כלאים. והמושך מהם חוט בשבת, פטור ואינו קורע.

עשה שני ראשים כאחת - הוא שיתחבר שני קצות החוט מצד האחד, ויתחבר בגד לבגד, ויהיו שתי תפירות כמו זה:

Rambam-Cilayim c9-m10-d1.jpg







אבל תכיפה אחת הנזכרת בתחילה היא כן בגד חוט:

Rambam-Cilayim c9-m10-d2.jpg






ורבי יהודה אומר שאין לנו לחשוב שני הבגדים מחוברים כבגד אחד, ולדון עליהם אלו הדינין, עד שיתפור שלוש תפירות, וישקיע המחט בבגד שלוש שקיעות.

ומה שאמר השק והקופה מצטרפין לכלאים, רוצה לומר כשיקבוץ בגד צמר ופשתים, ויחבירם בחתיכת שק או קופה, שכבר החבירם אצל השק או אל הקופה קצתם עם קצתם, ויש להם קצת חיבור, ונעשה כלאים, ואסור ללבוש הבגד ההוא המחובר משניהם, וכן אמר בספרי, יחדו מכל מקום.

ואין הלכה כרבי יהודה: