משנה כלאים ט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ט · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

תכריכי המת ומרדעת של חמור, אין בהם משום כלאים.

לא יתן המרדעת על כתיפו יג אפילו להוציא עליה זבל.

משנה מנוקדת

[עריכה]

תַּכְרִיכֵי הַמֵּת וּמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם.

לֹא יִתֵּן הַמַּרְדַּעַת עַל כְּתֵפוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ זֶבֶל:

נוסח הרמב"ם

תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאים לא ייתן את המרדעת על כתפו אפילו להוציא עליה את הזבל.

פירוש הרמב"ם

תכריכי המת. הבגדים שילבישו המת שהאדם כשימות בטלו ממנו כל המצות ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזה ודומה לאלו:

והמרדעת. הוא מרדעת החמור ונקרא בלשון ערב מרדעת:

פירוש רבינו שמשון

תכריכי המת. בנדה פרק האשה (דף סא:) פליגי דאמר ר' אמי ואיתימא ר' לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור ור' יוחנן [אמר] אפילו לקברו דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפילו ציצית אמרי' בפרק התכלת (דף מא:) דההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש כל שכן שאין להלבישו כלאים משום לועג לרש ושמא שאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאמרינן בפרק התכלת [דף מג: ] וראיתם וזכרתם אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסור דלא מיתהני כלל ואנן בעינן הנאה פורתא כדמשמע בריש יבמות (דף ד:) דבעינן העלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאה לאפוקי מוכרי כסות והא דדייק מינה דמצות בטלות לעתיד לבא כשיחיו ואייתי סייעתא *שיעמדו בלבושיהם:

ומרדעת של חמור. בנדה פרק האשה (שם) דאסרינן בגד שארג בו כלאים לעשות מרדעת שמא ישכח ויקחנו ויעשה טלאי לבגדו ומשום שמא תכרך לו נימא לא אסיר כדפרשינן גבי כרים:

ירושלמי (הל' ג) תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מן דנפק ליה לא אמר כלום ר' אמי הוה יתיב מיתני אמר חד לחבריה את לביש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאניך והב ליה. פי' אין מדקדקין במת להחמיר לענין דברי תורה שאסור לדבר לפני המת כדאמר ר' יוסי הוה מיתני ולא הודיעוהו שהיה שם מת עד שיצא ולא בכלאים בבה"מ שכעס רבי אמי על אותו שאמר לחברו את לבוש כלאים וציוהו לפשוט את בגדיו להלבישו ובפ' מי שמתו (דף יט:) משמע דאסור דאמר רב יהודה אמר שמואל המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ושמא התם בכלאים דאורייתא והכא בכלאים דרבנן :

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תכריכי המת - שהמת נקבר בהם אין בהן משום כלאים דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות יב:

ומרדעת חמור - היא קשה יותר מכרים וכסתות, הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים נכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור, דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו, הואיל ואין הכלאים ניכרים:

פירוש תוספות יום טוב

תכריכי המת. כתב הר"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומסיים הרמב"ם ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו:

לא יתן המרדעת על כתפו. כתב בכ"מ וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהוא מדאורייתא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו. הר"מ:

(יג) (על המשנה) על כתיפו. וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל 'לא בהעלאה שהוא מדאורייתא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

תכריכי המת וכו':    ואפי' לכתחלה נמי יכול לעשותם כלאים דהכי אמרי' בתוספתא בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. הכי מייתי לה בנדה ד' ס"א וקא' עלה התם זאת אומרת מצות בטלות לע"ל. ופי' הרש"ש ז"ל דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין כאן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי ע"כ. וכ' עוד הרש"ש ז"ל ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפי' ציצית אמרי' בפ' התכלת דרמינן לי' בההיא שעתא משום לועג לרש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותי' הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרי' וראיתם וזכרתם. ע"כ. ואפי' להוציא עליה את הזבל פי' שהזבל יכבד עליו ומלבד שהמרדעת מצלת בגדיו שלא יטנפו מצלת נמי גופו שלא יכבד לו וגם חוצצת בפני הריח כך נ"ל עכ"ל ז"ל:


פירושים נוספים