ברטנורא על כלאים ט

משנה כלאים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים - דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. שעטנז כלל צמר ופשתים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. וצמר הוא צמר רחלים ואילים בלבד דכתיב (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים אבל שאר צמר צריך ליתן שם לווי, צמר גמלים צמר ארנבים צמר עזים:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים - דכתיב (ויקרא יג) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בגד פשתים:

אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים - דבבגדי כהנים כתיב שש ובד, והוא פשתן שעולה בד בבד, כלומר קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד. ובאבנט כתיב תכלת וארגמן ותולעת שני. ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון. וארגמן, צמר צבוע בצבע אדום ששמו ארגמן והוא לאכ"א בלע"ז. ותולעת שני, הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז"י:

שטרפן - שערבן:

מותר - לערב עמהן פשתן לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים :

וכן פשתן וקנבוס - שנתערבו והרוב מן הקנבוס מותר להביא צמר ולערב עמהם:

(ב)

השיריים והכלד - מינים של משי הן , והכלך גדל בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר ודומה לצמר :

אבל אסורים - דאתי לאחלופי בצמר ופשתים. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירים בהן ואתי לאחלופי הלכך אסורים מפני מראית העין. אבל האידנא שהמשי מצוי בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין אסור שום מין של משי בצמר או בפשתים, וכן הקנבוס שרי בין בצמר בין כפשתים שהכל מכירים בו :

הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים - לפי שהן עשויין לשכיבה והתורה אמרה (ויקרא יט) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך. והני מילי כשהן קשים ורקנים ונתונים על גבי אצטבא אז הן מותרין כשאין בשרו [נוגע] בהם, אבל אם הם רכים או מלאים או אפילו רקנים ומונחים על גבי מטה אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליה לפי שנכפפים תחתיו ונכרכים על בשרו:

אין עראי לכלאים - דלבישת עראי לבישה היא :

אפילו על גבי עשרה - ואע"פ שאינו נהנה מן הכלאים:

את המכס - ראיתי לקצת מרבותי שפירשו כגון במקום שהיהודים פורעים מכס למוכס העומד מאליו, ולובש כלאים כדי שלא יכיר שהוא יהודי. ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. וסתם משנה זו [סברה] דבר שאין מתכוין אסור, ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן :

(ג)

מטפחות הידים - שמנגבים בהם כשנוטלים את הידים:

מטפחות הספרים - שנותנים על גבי ספר תורה:

ומטפחות ספג - שמנגב בהם כל גופו אחר שרחץ:

ר' אלעזר אוסר - מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו, ומטפחות ספרים פעמים שמשימה בחיקו ומתחמם, ומטפחות הספג פעמים שרואה את רבו ומתעטף בה. והלכה כר"א:

מטפחות ספרים - המגלחים בני אדם, ופורסים עליהם מטפחת כדי שלא יתלכלכו בגדיהם:

אסורים משום כלאים - ובהא מודה ת"ק לפי שיש להן בית ראש ולובשים אותן דרך מלבוש, והכי מוכח בירושלמי:

(ד)

תכריכי המת - שהמת נקבר בהם אין בהן משום כלאים דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות :

ומרדעת חמור - היא קשה יותר מכרים וכסתות, הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים נכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור, דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו, הואיל ואין הכלאים ניכרים:

(ה)

מוכרי כסות מוכרים כדרכן - לובשים בגדי כלאים להראות לקונה מדת ארכו ורחבו, ובלבד שלא יתכוונו להנאתן. ואע"ג דאם מתכוון איכא איסורא דאורייתא, כי לא מתכוון שרי לכתחילה . וכן הלכה:

והצנועים - המחמירים על עצמן:

מפשילין במקל - נותנים המקל על כתפיהם והכלאים מונחים בקצהו ואין כתפיהם נוגעות בכלאים:

(ו)

תופרין כדרכן - מניחין הכלאים על הברכים ועל השוקים כשהן תופרים:

(ז)

הברסין והברדסין - שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין:

דולמטיקיון - בתי שוקים, קאלצי"ש בלע"ז:

מנעל הפינון - מנעל שעושות מפסולת הצמר:

עד שיבדוק - שמא יש פשתן מעורב בהן:

הבאים מחוף הים וממדינת הים - מחוף הים שהוא במדינת הים:

שחזקתו מן הקנבוס - משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום, אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכ"מ כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה:

ומנעל של זרב - מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעין עד הירך, כעין אותן שקורין בורזקיש בלע"ז ובערבי כופ"ש. ולפי שעשוין לחמם הרגל קרויין של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו):

אין בו משום כלאים - אין חוששין שמא פשתים מעורב בהם :

(ח)

שוע טווי ונוז - שוע סרוק במסרק ושוע חלק. איש חלק מתרגמינן גבר שעיע:

נוז - שזור דהיינו ב' חוטין שזורין יחד. ועיקר כלאים מן התורה שיהיה הצמר סרוק וטווי ושזור לבדו, וכן הפשתן סרוק וטווי ושזור לבדו, ואח"כ יהיו ארוגים יחדו או מחוברים יחד בשתי תכיפות דהוו כאריג. ומש"ה איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי תכלת שזורים הם דכתיב פתיל תכלת טווי ושזור, וכן חוט לבן, וכשמחברן יחד בשתי תכיפות הוו כלאים גמורים דאורייתא. והא דתנן הכא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כג) לא תלבש שעטנז, לאו למדרש אריג משעטנז דאריג מיחדו נפקא דדרשינן מיניה דאף שתי תכיפות הוי חבור, ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי. וראיתי לאחד מרבותינו שפירש שוע טווי הצמר לבד והפשתים לבד, ונוז כלומר ואח"כ נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד והכי מתישב לישנא דמתניתין שפיר טפי, והכי משמע בירושלמי ופירושים הרבה מצאתי לרבותי בפירוש שוע טווי ונוז וכולהו אית להו פרכא לבד מהאי דלית ליה פרכא:

נלוז ומליז - עקום ומעקם דרכי אביו שבשמים עליו. לשון אל ילוזו מעיניך (משלי ג):

(ט)

הלבדים - צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד. ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן, דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז, והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם:

פיו של צמר בשל פשתן - האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [ג'] וד' חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו, ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו של צמר:

מפני שחוזרין לאריג - מסבבין את האריג. פ"א דומין לאריג:

משיחות של ארגמן - יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן:

אסורות - לחגור על גבי חלוק של פשתן:

מפני שהוא מולל עד שלא קושר - שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשר בה מתניו:

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן - שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה:

אע"פ שהרצועה באמצע - כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה א' ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן זה בזה. דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן:

(י)

אותות הגרדיים - דרך האורגים והכובסים לרשום שם הבעלים על הבגד במעשה רוקם כדי שלא יתחלפו של א' בשל חבירו. ואם הבגד של צמר ואותות של פשתן או איפכא אסור משום כלאים:

תכיפה א' - תחיבה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת בלבד:

אינו חבור - לטומאה ולטהרה. ואם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו, ואם הזה על א' מהם לא הזה על חבירו:

ואין בה משום כלאים - אם א' של צמר וא' פשתים וחברם בתכיפה אחת:

והשומטה בשבת - על מנת לחזור ולתפור פטור, ולא הוי כקורע ע"מ לתפור שתי תפירות דחייב:

עשה שני ראשיה לצד א' - כגון שהעביר המחט פעם א' ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית ונמצאו שני ראשיה לצד א' וקשרן, דאם לא קשר שני ראשי החוט יחד אינו מתקיים:

עד שישלש - שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס שלשה פעמים. ואין הלכה כר"י:

השק והקופה מצטרפין לכלאים - אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתים מחוברת לקופה, וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפות, אע"פ שהן מחוברות לשני כלים, ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינן חבור. וה"ה אם מחוברים לשאר כלים דהוי דינן כמו שק וקופה: